פרשני:בבלי:נזיר מה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר מה ב

חברותא

וטעם הכתוב הוא, משום שאם תגלח הנזירה בפתח אהל מועד, יש לחוש שמא יתגרו בה פרחי כהונה הנמצאים שם, ולכן מגלחת היא במדינה במקום צנוע, ולא יראוה פרחי כהונה.
אמרו לו חכמים לרבי שמעון שזורי:
לדבריך - סוטה תוכיח, כלומר: סוטה תוכיח שלא כדבריך:
דכתיב בה: "והעמידה לפני ה'", והיינו שמעמידה בשער ניקנור, ולא חיישינן שמא יתגרו בה פרחי כהונה.
אמר להן:
אינו דומה, כי זו - הנזירה - כוחלת את עיניה ופוקסת (קולעת) את שערה.
ואילו זו - הסוטה - אינה כוחלת ופוקסת, אלא עומדת שם דרך ניוול, וכמו ששנינו (סוטה ז ב): "ואחר כך מביא חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה".  1 

 1.  כן כתבו התוספות; וראה עוד במשנה שם: "היתה מתכסה בלבנים מכסה בשחורים, היה עליה כלי זהב וקטליאות נזמים וטבעות מעבירין ממנה כדי לנוולה", ובכלל זה שאינה כוחלת ופוקסת.
מתניתין:
משנתנו ממשיכה בסדר תגלחת הטהרה, שהתחילה בה המשנה הקודמת, שנתבארו בה הקרבנות שהוא מביא, ותגלחת הנזיר מתי היא נעשית; ועתה מבארת המשנה מה נעשה בשיער:
אחר שנתגלח הנזיר, היה הנזיר נוטל את שער ראש נזרו, ומשלח אותו תחת הדוד (הכלי שמתבשל בו הבשר) של השלמים.
ואם גילח במדינה, מחוץ לירושלים,  2  לא היה משלח תחת הדוד.

 2.  כתב המאירי בשם התוספות: "שאם גילח במדינה לא היה משלח, רצה לומר תחת הדוד, כלומר שלא מצינו שילוח אלא למגלח בעזרה רצה לומר בעזרת נשים דלהכי אהני פתח אוהל מועד", (ולשון התוספות שלפנינו אינו ברור, ראה בזה ב"ארזי הלבנון", וראה היטב בסוף הסוגיא "מפני שגילח כמצותו" ובהערה שם). ומה שכתב המאירי בשמם ש"מדינה" היינו חוץ למקדש, הנה בתוספות שלפנינו מבואר ש"מדינה" היינו חוץ לירושלים; ומבואר עוד בתוספות שלפנינו טעם נוסף שאינו משלח אם גילח במדינה, ומשום שהוא מחוסר הבאה מחוץ לירושלים והתורה אמרה "ולקח ונתן" שאינו מחוסר הבאה אלא לקיחה ונתינה. ב. כתב הרמב"ם (נזירות ח ג): "והיכן מגלח שערו בעזרת הנשים שהיתה שם בקרן מזרחית דרומית וכו' ואם גילח במדינה יצא", ומבואר שלכתחילה אינו מגלח במדינה אלא בעזרה, וראה מקור דברי הרמב"ם ב"כסף משנה"; ולפי הבנת ה"באר משה" בדברי התוספות שלפנינו, אף בדבריהם מבואר שלכתחילה אינו מגלח במדינה אלא בירושלים דאהני לזה פשטא דקרא. ובשם הגרי"ז כתבו לתמוה על לשון הרמב"ם, מנין לו שאינו מגלח לכתחילה אלא בעזרת נשים. וראה בסוף הסוגיא בברייתא שהובאה שם: "הכל לא היו משלחין תחת הדוד חוץ מן טהור שבמקדש מפני שנעשית כמצותו", ובדברי המפרש ובהערה שם.
במה דברים אמורים שהוא משלח תחת הדוד, בתגלחת הטהרה.
אבל בתגלחת הטומאה, לא היה משלח תחת הדוד, שלא תלה הכתוב נתינת שער תחת הדוד אלא בתגלחת נזיר טהור.
רבי מאיר אומר:
הכל - בין טהורים שגילחו בירושלים בין טהורים שגילחו במדינה, ובין טמאים - משלחין תחת הדוד, חוץ מן הטמא שגילח במדינה  3  בלבד, שאינו משלח תחת הדוד מפני ששערו נקבר.  4 

 3.  יש להסתפק אם "מדינה" שהזכיר רבי מאיר גבי נזיר טמא היינו נמי חוץ לירושלים כמו "מדינה" גבי נזיר טהור שהזכיר תנא קמא (לדעת התוספות שלפנינו), או שמא דוקא גבי טהור שהוא משלח תחת דוד השלמים המתבשלים בירושלים, לכן מקום שילוחו הוא בירושלים ולאו דוקא בעזרה, אבל הטמא שהוא משלח תחת דוד של קדשי קדשים המתבשלים בעזרה, יש לומר שאינו משלח אלא בעזרה; וראה תוספות ד"ה רבי מאיר במה שנדפס במוסגר, ובהגהות מהר"ב רנשבורג שם.   4.  בתוספות נתקשו: דין זה מנלן; וראה אריכות בביאור שיטת רבי מאיר ב"קרן אורה".
גמרא:
שנינו במשנה: היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד:
תנו רבנן:
ואחר כך  5  נוטל את הרוטב  6  של השלמים, ונותן על שער ראש נזרו, ומשלח את השער תחת הדוד של שלמים.

 5.  כתב הרא"ש: "סיומא דברייתא הוא", כלומר: שלפני כן קתני בברייתא סדר כל המעשים, ומסיק "ואחר כך וכו"'; ובתוספות ד"ה נוטל משמע קצת שהם גורסים: "והוא נוטל מן הרוטב".   6.  כלומר: "מן הרוטב" ולא כולו, רמב"ם נזירות ח ב, וכן נראה בתוספות ד"ה נוטל.
ואם שילח את השער תחת הדוד של חטאת ואשם - יצא.  7 

 7.  א. כתב ב"מנחת חינוך" מצוה שעז (אות יג בנדמ"ח): "ונראה דמה שמבואר לענין השליך השער תחת החטאת יצא, דנראה דאם לא השליך תחת האש כלל לא יצא, זה אינו רק למצוה, אבל לעיכוב אפילו לא השליך כלל אינו מעכב, דכל התגלחת אינו מעכב", ויש ללמוד מלשונו שלשיטת רבי אליעזר - לקמן מו א שאינו שותה יין עד אחר המעשים כולם - גם השילוח מעכב; וכן לשיטת הרמב"ם שאסור לשתות יין עד אחר המעשים כולם, היינו נמי עד אחר השילוח. ב. בחזון איש (אבן העזר קמא ו) נסתפק: יש לעיין אם נתן מרוטב החטאת תחת הדוד אי קיים בזה מצות נתינת הרוטב, וכן יש לעיין בנותן מרוטב השלמים תחת החטאת, וכן יש לעיין אם נתן מרוטב החטאת תחת דוד השלמים.
ותמהה הגמרא: והרי הברייתא עוסקת בנזיר טהור שהוא מביא שלמים, ואם כן תיקשי: אשם בנזיר טהור, מי איכא (וכי יש אשם בנזיר טהור)!? והיאך אמרו בברייתא שאם שילח תחת הדוד של האשם יצא!? אמר תירץ רבא, הכי קאמר:  8 

 8.  ראה שיטה מקובצת בשם ה"ר עזריאל, ויש שם שיבושי לשון.
ואם נזיר טמא  9  משלח את שער ראשו תחת הדוד של אשם, יצא.  10 

 9.  בפשוטו, כוונת רבא לפרש ברייתא זו כרבי מאיר דמשנתנו, שנזיר טמא משלח תחת הדוד, אך ראה ב"שיטה מקובצת" בשם ה"ר עזריאל, ובלשון הרמב"ם (נזירות ו יד) וב"קרן אורה".   10.  בפשוטו משמע, שלכתחילה אינו משלח תחת הדוד של האשם, ובהכרח דהיינו תחת החטאת, ולא נתבאר למה לכתחילה משליך הוא תחת דוד החטאת; וראה "שיטה מקובצת", ובלשון הרמב"ם (נזירות ו יד), וב"קרן אורה" בד"ה אמר רבא ובד"ה מאי זבח.
מפרשת הגמרא: מנא הני מילי?
מנין שהוא נותן מרוטב השלמים על השער קודם שהוא משלחו תחת הדוד?
אמר רבא, אמר קרא:
"ולקח את שער ראש נזרו, ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים", ולא היה לו לומר אלא: "ונתן על האש אשר תחת השלמים".
ויתור "זבח" בא ללמד: מזבחו - יהא תחתיו (תחת השלמים יהיה מן הזבח). ובהכרח רוטב הוא, היות שאת הזבח עצמו אי אפשר לשרוף כל זמן שהוא ראוי לאכילה.  11 

 11.  רא"ש.
למדנו בברייתא: ואם שילח תחת הדוד של חטאת ואשם - יצא.
ומפרשת הגמרא: מאי טעמא? והרי בכתוב לא מצאנו אלא אש אשר תחת זבח השלמים!?
כי אמר קרא: "זבח", מיותר הוא. כי היה לו לומר "אשר תחת השלמים", ולכך ייתרו הכתוב כדי ללמד שכל זבח במשמע, לרבות את החטאת בנזיר טהור ואשם בנזיר טמא.
ומקשינן: והא אפיקתיה להאי "זבח" לרוטב (והרי כבר למדנו מיתור לשון "זבח" שהוא נותן מן הרוטב, כדלעיל), ושוב אין כאן יתור לשון לחטאת ואשם!?
ומשנינן: אם כן, שלא בא "זבח" לרבות אלא שיהא נותן מן הרוטב, לימא קרא "מרוטב השלמים". לא היה לו להזכיר לשון "זבח", שהרי אינו נותן מן הזבח עצמו אלא מרוטבו.
מאי "זבח", מדוע אמר הכתוב לשון זבח? -
אלא, שמע מינה, שהוא בא לרבות חטאת ואשם.
אך עדיין יש להקשות: ואימא כולה "זבח" לחטאת ואשם הוא דאתא (לרבות חטאת ואשם הוא בא), ולא נלמד מכאן שהוא נותן מן הרוטב תחת הזבח!?
ומשנינן: אם כן, לימא קרא "שלמים וזבח".
מאי "זבח השלמים", למה הסמיך הכתוב "תחת" ל"זבח"? -
בהכרח שמע מינה תרתי (את שתי הדרשות).
תנו רבנן:
הכל, בין טהורים ובין טמאים, היו משלחין תחת הדוד.
חוץ מטמא שגילח במדינה, מפני ששערו נקבר, דברי רבי מאיר. וכמו שאמר במשנתנו.
רבי יהודה אומר:  12 

 12.  שיטת רבי יהודה היא שיטה שלישית, ולא נזכרה במשנתנו.
טהורים כאן וכאן, במקדש ובמדינה,  13  היו משלחין.

 13.  נתבאר על פי התוספות כאן, וראה מה שנתבאר בהערה בסוף הברייתא.
ואילו טמאין כאן וכאן, לא היו משלחין.
וחכמים אומרים:
הכל לא היו משלחין תחת הדוד, חוץ מן טהור שגילח במקדש, מפני שנעשה כמצותו, שגילח במקדש כמצותו.  14 

 14.  א. נתבאר על פי המפרש, ומבואר שעיקר מצותו לדעת חכמים הוא לגלח במקדש, והטעם הוא משום דמקרא אינו יוצא מידי פשוטו לגמרי; וכתב המפרש, ששיטת חכמים היא שיטת תנא קמא במשנתנו, וולכאורה היינו משום שהוא סובר ש"מדינה" האמורה במשנתנו - שאינה משלח בה הנזיר הטהור - היינו ירושלים (וכשיטת המאירי שהובאה לעיל בהערה), ואינו משלח אלא כשגילח במקדש. ואולם לכאורה לשיטת התוספות שפירשו בדעת תנא קמא שהטהור משלח אפילו כשגילח חוץ למקדש ובלבד שיגלח בירושלים, אם כן בהכרח שדעת חכמים בברייתא המחלקים בין מקדש לחוץ למקדש היא שיטה רביעית, ודבר זה רחוק הוא, כי מנין לתוספות להמציא שיטה רביעית, והרי יש לומר כהמפרש. ולדעת ה"קרן אורה" (במשנתנו ד"ה ואם), "מקדש" הנזכר בדברי חכמים היינו ירושלים לדעת התוספות, ואף לדעתם דעת תנא קמא שבמשנתנו היא היא דעת חכמים שבברייתא. ב. כתבו התוספות בדעת רבי יהודה שאמר "כאן וכאן" דהיינו "במקדש ובמדינה", ומה שלא פירשו "בירושלים וחוץ לירושלים" ולאפוקי מתנא קמא של משנתנו, היינו משום שלדעת חכמים בברייתא זו יש חילוק בין מקדש לחוץ למקדש, ולכן כתבו שלדעת רבי יהודה אין חילוק; וקצת משמע מדבריהם שרבי מאיר המחלק בטמא בין מדינה לחוץ למדינה היינו בין מקדש לחוץ למקדש, שאם לא כן היה להם לפרש את דברי רבי יהודה שהוא בא לאפוקי מרבי מאיר שקדם לו בברייתא וחילק בין ירושלים לחוץ לירושלים, וראה איסתפקתא בזה בהערה במשנה.
מתניתין:
משנתנו ממשיכה בסדר "תגלחת הטהרה", אחר שנתבארו במשניות הקודמות הקרבנות שהוא מביא וסדר תגלחתו; ומבארת:
היה מבשל את השלמים, או שולקן (בישול יתר), כלומר: אחר שנתן הנזיר את השלמים להתבשל, ונתן שערו תחת הדוד, ונגמר בישולן, או שליקתן  15  -

 15.  נתבאר על פי המאירי.
ולאחר מכן, היה הכהן נוטל את הזרוע הבשילה מן האיל של השלמים, וכן נוטל הכהן חלת מצה אחת מן הסל,  16  ורקיק מצה אחד,  17  ונותן על כפי הנזיר,  18  ומניפן.

 16.  לשון המשנה הוא על פי לשון הכתוב: "ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד", והלשון משמע, שחלת המצה היתה מונחת בסל ואילו הרקיק לא היה מונח בסל, וכן משמע קצת גם לשון הכתוב "וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן", ואם היה סל מצות קאי גם על הרקיקים, כך היה לו לומר: "וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקים משוחים בשמן", ולא היה צריך לחזור ולומר: "ורקיקי מצות משוחים בשמן", שהרי כבר אמר: וסל מצות. אבל ברמב"ם (נזירות ח א) מבואר, שהיו כל החלות והרקיקים בכלי אחד, ובכסף משנה כתב מקור לדברי הרמב"ם מן הכתוב "ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות", והיינו, דזה בהכרח קאי על כל המצות שמביא, כי מכאן נלמד ששחיטת השלמים מקדשת את הלחם.   17.  כן צריך לומר.   18.  כתבו כאן בשם הגרי"ז, שהנתינה על כפי הנזיר הוא דין בפני עצמו, ואינו כחלק ממעשה התנופה, ראה שם הוכחתו, (וכן משמע מלשון הרמב"ם - נזירות ח ה - "שמשיזרק עליו אחד מן הדמים הותר, אף על פי שלא נתן על כפיו ולא הניף").
הכהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים ומניף הכל.  19  ואחר כך - אחר התגלחת, התנופה וזריקת דם כל הקרבנות - הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים.  20 

 19.  א. רמב"ם פרק ט ממעשה הקרבנות הלכה ט. ב. כתב המאירי: הוא הדין שמניף חזה ושוק ואימורין (ומניף הכל יחד), וכדכתיב "והניף אותם הכהן תנופה וגו' על חזה התנופה ועל שוק התרומה" וכל שכן באימורין, אלא שלא חש להזכיר אלא מה שנתחדש בזה על שאר שלמים (וראה רש"י בחומש דמשמע: ד, על חזה התנופה ועל שוק התרומה" אינו עולה על "והניף"; אלא על קודש יהיו לכהן על חזה וגו', כלומר: שיינתנו לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה), וכן כתב הרמב"ם בפרק ט ממעשה הקרבנות הלכה ט. ובחידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם (נזירות ח א ד"ה והנראה) כתב בזה, שאין המשנה מבארת אלא את מה שהוא חלק ממצות תגלחת הטהרה, אבל תנופת החזה והשוק והאימורים אינה ממצות תגלחת הטהרה, אלא שמניפן כשאר שלמים, ולכן לא הזכירה המשנה את זה, (ולפי המבואר שם, גם לא קאי על תנופה זו המשך המשנה: "ואחר הותר הנזיר" שתנופה זו אינה מעכבת) ; וכן הרמב"ם לא הזכיר את תנופתם של אלו בהלכות נזירות, אלא בהלכות מעשה הקרבנות, וראה שם הוכחות ליסוד זה. ג. כתב עוד הגרי"ז שם, שלפי זה היה מקום לומר שיכול לעשות את תנופת החזה והשוק והאימורים מיד אחר הזריקה ואף קודם התגלחת, שלא כתנופת הזרוע והלחם, אבל הוכיח שם לא כן, וביאר את הטעם, דהוא משום דלכתחילה צריכה להיות תנופת החזה ונהשוק והאימורין עם הזרוע והלחם הכל ביחד תנופה אחת, כמבואר במנחות דף סב.   20.  א. בברייתא בגמרא למדנו: "ואחר ישתה הנזיר יין", אחר המעשים כולן (כל הקרבנות התגלחת והתנופה), דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים: אחר מעשה יחידי; כלומר: מיד אחר זריקת אחד מן הדמים, הרי הוא מותר בכל איסורי נזירות, ואילו התגלחת התנופה והבאת שאר הקרבנות אינן מעכבות. וכתבו התוספות על משנתנו: לכאורה נראה דהאי תנא - תנא קמא דמשנתנו - כרבי אליעזר, דאמר בגמרא דאסור לשתות יין עד אחר כל המעשים; וצריך לומר דכוונת המשנה שיהיה מותר אחר התגלחת התנופה וזריקת דם שאר הקרבנות, ונכללו בלשון המשנה "ואחר כך" משום שעיקר הבאת הקרבן והגילוח כבר נזכרה לעיל מה א. ב. ואולם שיטת הרמב"ם - שהביא דין זה כצורתו, ואף שלא פסק כרבי אליעזר - ביאר בחידושי מרן רי"ז הלוי (ויסוד הדברים הוא על פי הירושלמי שהביא, ראה שם), שמשנה זו דברי הכל היא; והיינו משום שלא נחלקו רבי אליעזר וחכמים אלא אם כל המעשים כולן מעכבים את הפקעת הנזירות, שלדעת חכמים הופקעה הנזירות וחיובי עונשיה אחר מעשה יחידי; אבל מודים חכמים לרבי אליעזר לענין מצוה (והוא עשה מדאורייתא ד"ואחר ישתה הנזיר יין", כמבואר שם) שאסור הוא לשתות יין וליטמא למתים עד אחר כל המעשים כולן, וזו היא ששנינו במשנתנו "ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין וליטמא למתים", ושיטת רבי שמעון היא שיטה שלישית, שאפילו למצוה אינו צריך להמתין אלא עד אחר מעשה יחידי; וראה עוד ב"קרן אורה" שכתב לפרש את משנתנו ואת דעת הרמב"ם באופן אחר. ג. וב"ברכת ראש" כתב לבאר לשון התוספות שכתבו "לכאורה", דהיינו משום שבאמת הוא קצת דוחק, כיון דבמשנה לקמן מז א הובאה שיטת רבי אליעזר בלשון "דברי רבי אליעזר", ואילו שיטת החולק עליו הובאה בלשון "וחכמים אומרים", ואילו כאן הובאו דברי רבי אליעזר בסתם, ודברי החולקים בשם "רבי שמעון אומר", ומתוך כך היה מקום לומר שלא נחלקו כאן אלא למצוה מן המובחר, אבל הן תנא קמא והן רבי שמעון מודים שאינו מעכב. ד. ויש להוסיף, שלפי דברי התוספות לקמן מז א, הרי שלרבי אליעזר אינו יכול לגלח על קרבן אחד אלא אחר כל הקרבנות (היות ולא הותרה לו התגלחת עד אחר כל המעשים), ואילו במשנה לעיל מה א מבואר שהוא מגלח על השלמים או החטאת בלבד, ולא הזכיר רבי את שיטת רבי אליעזר כלל; וכן במשנה לקמן מו ב "גילח על הזבח" לא אתיא כרבי אליעזר המצריך את כל הקרבנות; וכן במשנה לעיל כח א סתם רבי שלא כרבי אליעזר, (וכמבואר שם, שאין הבעל יכול להפר אחר שנזרק אחד מן הדמים, כיון שכבר הותרה האשה מאיסורי הנזירות, ואין כאן "נדרי עינוי נפש", והיינו דלא כרבי אליעזר כמבואר בגמרא שם), ואילו כאן הביא רבי את שיטת רבי אליעזר בסתם, ודברי חכמים בשם אומרם. ה. ובפשוטו קשה אף לדעת הרמב"ם, שהרי אותה סתם משנה לעיל כח א לכאורה היא כדעת רבי שמעון שאפילו לכתחילה מותרת היא ביין, שהרי מטעם זה שוב אינו יכול להפר, ואם מכל מקום יש מצוה למה לא יפר; ואילו כאן סתם רבי כחכמים החולקים על רבי שמעון! ? ואולם זה אינו, וכפי שהביא בחידושי מרן רי"ז הלוי בשם הירושלמי שם, דאפילו לחכמים החולקים על רבי שמעון במשנתנו, ואוסרים לכתחילה עד אחר המעשים כולם, מכל מקום אינו יכול להפר, ונתבאר יותר לעיל כח א, ראה שם.

דרשני המקוצר