פרשני:בבלי:נזיר מט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר מט ב

חברותא

ומפרשינן: "על כל", לאפוקי (ללמד)  1  רחוקים.

 1.  כתבו התוספות: "הנך לאפוקי הוי פירושא כמו "נפקא ליה" מהאי קרא, כלומר שמפסוק זה יוצאת הדרשה שלהם. ואולם "המפרש" פירש כפשוטו: להוציא את הרחוקים שלא ייטמא להם, (וראה פירוש הרא"ש בסוף הענין.
כלומר: אם היה הכתוב אומר "על כל נפשות לא יבוא", הייתי יודע שאין כהן גדול מיטמא לרחוקים.  2 

 2.  תמהו התוספות: הרי לעיל מז ב מבואר, שאין צריך מקרא ללמד שאין כהן גדול מיטמא לרחוקים, שהרי ודאי לא יהא כהן גדול קל מכהן הדיוט, כי קדושתו להיכן הלכה, ואם כן למה אומרת הגמרא שלרבי עקיבא צריך מקרא ללמד על רחוקים; וכתבו שהוא בא לעבור עליו בשני לאוין.
והוסיף הכתוב ואמר "מת", לאפוקי (ללמד) על קרובים.
ואמר הכתוב "נפשות" בלשון רבים, כדי לאפוקי (ללמד) על שיעור רביעית דם שיצא משני מתים, שאף הוא מטמא באוהל כמו שרביעית דם ממת אחד מטמאה. שנאמר "על כל נפשות מת לא יבוא", וכפי שנתבאר לעיל לח א.
א. שנינו במסכת אהלות (פרק ב):
"אלו מטמאין באוהל:
המת, כזית מן המת,
וכזית נצל (יבואר בגמרא), ומלא תרווד רקב (יבואר בגמרא),
(עצמות) השדרה, והגולגולת
(כאשר הם שלמים, ואף על פי שאין עליהם בשר).
אבר (שלם) מן המת, ואבר (שלם) מן החי שיש עליהן בשר כראוי.
רובע (קב) עצמות (הבאים) מרוב הבנין או מרוב המנין (מהעצמות המהוות רוב בנין או רוב מנין של מת).
ורוב בניינו ורוב מניינו של מת (השלמים), אף על פי שאין בהם רובע (קב) -
טמאין.
כמה הוא רוב מניינו? - מאה עשרים וחמשה (עצמות.
רביעית דם".
"אלו מטמאין במגע ובמשא ואינן מטמאין באוהל -
עצם (מו המת) כשעורה.
וארץ העמים, ובית הפרס (שדה שנחרש בה קבר).
אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהן בשר כראוי.
השדרה והגולגולת שחסרו".
ב. יש טומאות מת, שאם נטמא בהם הנזיר הרי הוא מביא קרבן טומאה ומגלח (בלשון המשנה: "מגלח") וסותר את הימים הקודמים.
ויש טומאות מת וטומאות אחרות, שאינו מגלח עליהם ואינו סותר את הקודמין, אלא שהימים בהם הוא טמא באותה טומאה אינם עולים לו לימי הנזירות.
משנתנו מבארת את הטומאות שהנזיר מגלח עליהם, ובמשנה הבאה לקמן נד א (שהיא הסיפא של משנתנו), מתבארים הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהם.
ב. כל הטומאות האמורות במשנתנו, מטמאות טומאת מגע ומשא ומטמאות טומאת אוהל, מלבד "עצם כשעורה", שהוא אינו מטמא אלא טומאת מגע ומשא, ואינו מטמא באוהל.
ג. השיעורים האמורים במשנתנו לענין גילוח הנזיר, יש מהם שהם שיעורים לעצם הטומאה, וממילא אינו מגלח בפחות מזה, ויש מהם - כגון חצי קב עצמות וחצי לוג דם - שהם שיעורים לענין גילוח בלבד, אף ששיעור הטומאה הוא פחות מכך.
בכל אותן טומאות שהשיעור הוא לגילוח בלבד, אם נטמא בשיעור שהוא מטמא, הרי הוא בכלל הטומאות שאינו מגלח עליהם.
ג. בטעם הדין שלענין גילוח יש שיעור אחר מטומאה, דעת התוספות היא שהלכה למשה מסיני היא בגילוח, והיאמכלל מה שאמרו (סוכה ו ב) "שיעורין, הלכה למשה מסיני".  3 

 3.  וראה מה שנתבאר בזה בארוכה בהערות לקמן נג א.
מתניתין:
על אלו טומאות הנזיר מגלח, כלומר: עושה "תגלחת טומאה" הכוללת קרבנות ותגלחת:
על המת השלם, ויתבאר בגמרא.
ועל ("או על", וכן בכל המשנה) כזית בשר  4  מן המת.  5  ועל כזית  6  נצל מן המת, ויתבאר בגמרא מה הוא "נצל".

 4.  שיעור זה הוא שיעור לטומאה, ובפחות מזה אינו מטמא כלל.   5.  בגמרא יתבאר, למה שנינו על המת השלם, מאחר שאף על כזית מן המת הוא מגלח.   6.  שיעור זה הוא שיעור לטומאה, ובפחות משיעור זה אינו מטמא כלל.
ועל מלא תרווד (מלוא הכף)  7  רקב המת.

 7.  שיעור זה הוא לטומאה, ובפחות מכן אינו טמא כלל.
ובגמרא יתבאר מה הוא רקב, וכמה הוא שיעור מלא תרווד.
ועל השדרה,  8  ועל הגולגולת של מת, כאשר עצמותיהן שלמות.

 8.  בגמרא דף נב ונג יתבאר אם שדרה וגולגולת מטמאות יחדיו או כל אחד לחוד, ושם יתבארו עוד פרטים נוספים בדין עצמות השדרה והגולגולת לענין טומאה ולענין גילוח.
ועל אבר מן המת.
ועל (או על) אבר מן החי שיש עליו - על כל אחד ואחד מאלו - בשר כראוי.  9 

 9.  במשנה באהלות (ראה הקדמה), מבואר ששיעור זה (יש עליו בשר כראוי) הוא לענין אוהל ולא לענין מגע ומשא, ודין טומאת מגע ומשא על אברים אלו כשאין עליהם בשר כראוי אם מדאורייתא הוא או מדרבנן, ואם מגלחים עליו במגע ובמשא, כל זה מתבאר לקמן נג ב.
היינו, שיש עליו בשר, שאם היה האבר מחובר לאדם חי, הוא היה יכול להעלות ארוכה, ואפילו אין בו כזית בשר.
ועל חצי קב עצמות שנשתברו, ויש באותו חצי קב מעט מכל עצם ועצם המהוים רוב מנינו של המת או רוב בניינו של המת.  10  אבל בפחות מחצי קב, אף שהוא מטמא באוהל אפילו כשיש בו רובע קב עצמות בלבד, בכל זאת, אינו מגלח על פחות מחצי קב, כשנטמא ממנו באוהל, כי כך היא הלכה למשה מסיני.  11 

 10.  א. נתבאר על פי התוספות, (וראה "קרן אורה" ו"ארזי הלבנון"). ב. רוב מניינו הוא מאה עשרים וחמשה (רוב של רמח אברים) כמבואר במשנה באהלות ב א ; ובגמרא לקמן נב ב יתבאר מה הוא רוב בניינו של מת.   11.  א. ואם נטמא בו במגע ובמשא, אם יש בו "עצם כשעורה" הרי הוא מגלח מדין עצם כשעורה, ואם היו טחונים שאין בהם משום "עצם כשעורה", שיעורם לענין גילוח הוא רובע קב עצמות שהוא שיעורם לענין טומאה, וכמבואר בגמרא נג ב. ב. ראה פירוט דיני עצמות מת - מלבד שדרה וגולגולת - לענין טומאה ולענין גילוח, בהערות בהמשך המשנה.
ועל חצי לוג דם מן המת.
אבל בפחות משיעור זה, אף שהוא מטמא בין במגע ומשא ובין באוהל ברביעית הלוג, מכל מקום אין גילוח אלא על חצי הלוג דם, כי כך היא הלכה למשה מסיני.  12 

 12.  וכמבואר לקמן נג ב בדעת משנתנו; ורבי עקיבא במשנה בסוף הפרק שלא כדעת התנא של משנתנו, ולדעתו הנזיר מגלח על רביעית דם, ושם יתבאר אם מגלח על מגעו ומשאו או אף על אהילו לדעת רבי עקיבא.
 13  ועל מגען,  14  ועל משאן, ועל אהילן.

 13.  במשנה במשניות הגירסא היא: "על מגען וכו"', וראה שם ב"שינויי נוסחאות".   14.  משמע שאף מלא תרווד רקב בכלל, ואולם בברייתא בחולין קכו ב איתא: "מלא תרווד רקב מטמא במשא ובאוהל ואינו מטמא במגע"; וכתב המאירי בפירוש המשנה "ואף על פי שמלא תרווד רקב אינו מטמא במגע הואיל ואי אפשר ליגע בכולו, הרי אין המדה שוה בין גילוח נזיר לטומאות של תרומה וקדשים שהרי לתרומה וקדשים רביעית דם ורובע עצמות מטמא, ובנזיר דוקא חצי לוג וחצי קב, ושמא ברקב החמירו בנזיר אף במגע, ומכל מקום גדולי המחברים (רמב"ם נזירות ז ה) פסקו, שכלל זה לא נשנה בדיוק, והיה צריך לפרוט ממנו מלא תרווד רקב שלא לגלח אלא באהילו ומשאו אבל לא במגעו". וכעין מה שכתב המאירי שנזיר חמור לענין גילוח מטומאה, ראה גם במפרש נ א ד"ה ורבא אמר לגבי רוב בניין ורוב מנין שלדעתו אינו מטמא באוהל כשאין בו רובע קב ולענין נזיר הרי הוא טמא ומגלח עליו, ואולם בתוספות במשנה ד"ה ועל חצי קב, מבואר דזהו דבר שאי אפשר, וראה "באר משה" על דברי התוספות. אלא שדברי המאירי צריכים ביאור, כיון שהטעם הוא משום שאי אפשר ליגע בכולו, בזה לכאורה לא שייך להחמיר בנזיר, וראה "שלמי יוסף" סימן סח מה שכתב בזה; ועוד יש לדון, כיון שאינו נוגע בכולו, אם כן מה מצרף את הרקב להיות שיעור "מלא תרווד", ואינו דומה למשא או לאוהל שהוא נושא או מאהיל על שיעור זה.
כלומר: בכל אלו ששנינו הנזיר מגלח, בין שנטמא בהם במגע ובמשא, ובין שנטמא בהם באוהל.  15  ואילו על עצם כשעורה, הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו בלבד, ובאוהל אינו מטמא כלל.  16 

 15.  אין כוונת המשנה לומר ששיעורים אלו הם בהכרח לכל שלושת הטומאות, כי יש מן השיעורים שאינם אלא לענין נזיר שנטמא בהם באוהל, אבל כשנטמא בהם במגע ובמשא הרי הוא מגלח אפילו בפחות וכגון שיעור "חצי קב עצמות" ועוד, ואין כוונתה אלא לומר, שבטומאות אלו הוא מגלח בכל שלושת צורות הטומאה.   16.  א. מן הדין לא היה צריך לגלח על עצם כשעורה ואף שהוא טמא מן התורה, כי לא מצאנו גילוח אלא בטומאות המטמאות באוהל, היות ונאמר בפרשת נזיר "על נפש מת לא יבא (לאוהל שהמת שם) ", אלא הלכה למשה מסיני היא שיגלח הנזיר עליו, על פי גמרא ותוספות בסוף הפרק. ב. דיני עצמות מת לענין גילוח ולענין טומאה לשיטת התוספות (לבד דין שדרה וגולגולת המתבאר לקמן דף נב ונג): א. עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל, ומגלחין על מגעו ועל משאו. ב. רובע קב עצמות של מת - שאין בהם דין "עצם כשעורה" כגון שהיו טחונים עד דק - שיש בהם מעט מכל העצמות של רוב מניינו או רוב בניינו של אדם, הרי הם מטמאים במגע ובמשא ובאוהל, אבל אין מגלחין אלא על מגען ומשאן ולא על אהילן, וכמבואר במשנה נד א ונתבאר בגמרא נג ב. ג. חצי קב עצמות מת מרוב מניינו או רוב בניינו של מת הרי הם מטמאין במגע ובמשא ובאוהל ואף מגלחין עליהם. ד. עצמות שלמות של רוב מניינו או רוב בניינו של אדם הרי הם מטמאים במגע ובמשא ובאוהל ואף על פי שאין בהם רובע הקב, ולענין גילוח יתבאר דינם בגמרא ובהערות לקמן נ א.
על כל טומאות אלו, ששנינו כאן, הנזיר -
מגלח (מביא קרבן ומגלח).
ומזה בשלישי ובשביעי ממי פרה.
וסותר את הימים הקודמין שכבר מנה.
ואינו מתחיל למנות נזירות אלא עד שיטהר.
ויתבאר בגמרא לאיזה טהרה נתכוונה המשנה.
גמרא:
שנינו במשנה: על אלו טומאות הנזיר מגלח, על המת ועל כזית מן המת:
תנו רבנן:
אחר פטירתו של רבי מאיר, אמר להן רבי יהודה לתלמידיו:
אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן, מפני שקנתרנין (מקניטין)  17  הן, ולא ללמוד תורה הן באין, אלא לקפחני (לצערני)  18  בהלכות הן באין.

 17.  על פי רש"י בקדושין נב ב.   18.  נתבאר על פי תוספות; ורש"י בקדושין נב ב פירש: "לקפחני, כמו מעמידין זקיפין לפניהם ואחרים מאחוריהם, וכשילין של ברזל בידיהם וכל המבקש לחזור - ממערכי המלחה - הרשות בידו לקפח את שוקיו (סוטה מד א), לקצץ רגלינו בהלכות, להודיע שהם חריפים ואין עומד כנגדם".
בכל זאת דחק סומכוס - שהיה מתלמידי רבי מאיר - ונכנס.
אמר להם סומכוס לתלמידי רבי יהודה, שהיו שונים משמו את משנתנו: "על אלו טומאות הנזיר מגלח על כזית מן המת", ולא היו שונים: "על המת": כך שנה לי רבי מאיר: "על אלו טומאות הנזיר מגלח: על המת, ועל כזית מן המת".
כעס רבי יהודה, ואמר להן לתלמידיו:
וכי לא כך אמרתי: "אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן מפני שקנתרנין הן"!?
שהרי אם על כזית בשר מן המת הוא מגלח, הרי שעל המת כולו לא כל שכן שהוא מגלח, ולמה לי לשנות: "על המת"!?  19 

 19.  תוספת ביאור: אין כוונת הגמרא בקושייתה לתמוה לשם מה שנינו כלל "על המת" והרי בפחות מכך הוא מטמא, כי ודאי היות ושנינו "על המת" משמע שיש דין "טומאת מת שלם" והנזיר מגלח עליה, אלא שקושיית הגמרא היא: לשם מה הוצרך התנא להזכיר זאת, כיון שבלאו הכי מגלח הוא משום כזית בשר, ואין בזה שום נפקא מינה לדינא. ובהמשך הגמרא מבואר, שקושיא זו הקשו גם על המשנה באהלות ששנינו בה: מת וכזית מן המת מטמאים באוהל; וכוונת הקושיא שם היא: לשם מה נתחדשה הלכה של "מת שלם", כיון שבלאו הכי הוא מטמא משום כזית.

דרשני המקוצר