פרשני:בבלי:נזיר נז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר נז ב

חברותא

דקתני: ואיני יודע איזה מכם, ולשון זה משמע שמעולם לא ידע, ואילו היה הוא ביניהם בהכרח שידע אלא ששכח.
שמע מינה!
שנינו במשנה: שני נזירים שאמר להן אחד, ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם, מגלחין ומביאין קרבן טומאה:
א. אסרה התורה להקיף את פאת הראש, שנאמר (ויקרא יט כז) "לא תקיפו פאת ראשכם", ומה היא הקפה: זה המשוה צדעיו לאחורי אזניו ולפדחתו, "צדעיו" הוא השיער הרבה וגדל סמוך לאזנים, ומאחורי אזניו חלק הוא ואין שם שיער, וכן בפדחתו אין שיער, וכשנוטל אותם שבצדעיו דהיינו פאת הראש, ויהיה חלק בלא שיער, נמצא שהוא שוה לאחורי אזניו ופדחתו, (תוספות לעיל מא א); ובסוגייתנו יתבאר דין מי שגילח את כל ראשו ("הקפת כל הראש") אם הוא עובר ב"לא תקיפו".
ב. בכלל איסור זה הן "המקיף" והן "הניקף"; והמקיף את הקטן נחלקו בו אמוראים בסוגייתנו אם הוא חייב.
ג. הזהירה התורה את כל ישראל (ויקרא יט כז): " (לא תקיפו פאת ראשכם) ולא תשחית את פאת זקנך"; והזהירה התורה את הכהנים בפרט (ויקרא כא ה): "ופאת זקנם לא יגלחו".
ד. ציותה התורה את הכהנים (שם פסוק ו): " (ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת). קדושים יהיו לאלהיהם", ונכלל בעשה זה שלא ישחיתו את זקנם.
ה. אין האשה שייכת בהשחתת זקן, משום שאין זקן האשה חשוב זקן לענין זה;  1  וממה שסמכה התורה איסור הקפה לאיסור השחתה, למדו חכמים: כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה, וכל שאינו בהשחתה - כגון אשה - אינו בהקפה, ובסוגייתנו נחלקו אמוראים אם נתמעט מי שאינו בהשחתה רק מאיסור "ניקף", או אף מאיסור "מקיף".

 1.  "שאין דרכן בזקן, ואפילו העלו זקן דרך זרות, אף על פי שהוא זקן לענין נגעים לידון בנגעי זקן, לענין פיאה אינו כלום, מאירי; וכן מבואר הטעם ברמב"ם (עבודת כוכבים יב ב), שהוא משום שאין לה זקן, ומטעם זה העבדים שיש להם זקן בכלל השחתה והקפה הם, אף שהוקשו בכל מקום לאשה.
ומקשינן על מה ששנינו שהם מגלחים ומקיפים את פאת ראשם מספק:
ואמאי, האיך שניהם מגלחים ומקיפים שתי פעמים: בסוף שלשים הראשונים, ובסוף שלשים השניים!?
והרי דילמא לאו טמאין אינון, וקעביד הקפה, כלומר: והרי אחד מהם ודאי שאינו טמא, ואיך יכול הוא לגלח את כל שער ראשו בפעם השניה ולעבור "על לא תקיפו פאת ראשכם"!?  2 

 2.  על פי "זבח תודה" שכתב: בסוף שלשים ימים הראשונים ודאי רשאין לגלח, ממה נפשך: אי משום טומאה אי משום טהרה, ורק על תגלחת שניה יש לומר: הרי האחד היה טהור ויצא ידי גילוח בראשונה, ואינו רשאי עכשיו לגלח כל הראש; ואחר כך מצאתי שכן כתב המאירי בהדיא"; (ותמה שם על הרמב"ם פרק ט מהלכות נזירות הלכה טו, שכתב: ואין אחד משניהם מגלח תגלחת טומאה אלא אם כן היו קטנים או נשים; וראה עוד על דברי הרמב"ם, במה שהובא ב"ספר המפתח"). ואולם לפי דבריו צריך ביאור: הרי במשנה לא נזכרה אלא תגלחת אחת, ואדרבה משמע שבאמת אינם מגלחים (והתגלחת הרי אינה מעכבת לחכמים, ראה משנה לעיל מה ב), שהרי כך הוא לשון המשנה: "מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ואומר וכו', וסופרין שלשים יום ומביאין קרבן טהרה ואומר וכו' וזה קרבן טהרתך", והשמיטה המשנה את התגלחת שאחר הקרבן; וראה בחזון איש סימן קמה לדף זה ד"ה ולפי"ז.
אמר תירץ שמואל: משנתנו עוסקת באשה נזירה שאינה אסורה בהקפה, היות ואינה בהשחתת זקן, וכל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה, וכל שאינו בהשחתה אינו בהקפה.
ובקטן נזיר.
ומבארת הגמרא: וכי למה הוצרך שמואל לתרץ שמשנתנו עוסקת באשה ובקטן, לוקמה (יפרשנה) שמואל אפילו באיש גדול, ואם משום איסור הקפה הרי "הקפת כל הראש לא שמה הקפה", שלא אסרה התורה אלא את המשוה את צדעיו לאחורי אזניו ולפדחתו, ולא המגלח את כל ראשו -
אלא ודאי מדלא מוקים לה שמואל הכי (היות ולא פירש כן שמואל את משנתנו), שמע מינה הרי למדנו שקסבר שמואל: אף "הקפת כל הראש שמה הקפה".
מר זוטרא מתני לה להא דשמואל (היה שונה את דברי שמואל האלו) אסיפא דמשנתנו (על המשנה הבאה בדף נט ב, שהיא המשך משנתנו, והובאה משנה זו לעיל נה ב), ששנינו:
נזיר - סתם, שהוא חייב בנזירות של שלשים יום - שהיה טמא מת בספק, וגם מוחלט בטומאת צרעת בספק ביום הראשון לנזירותו, וכבר נרפא מן הצרעת הזו:
הרי המצורע הזה - שאסור הוא באכילת קדשים עד שייטהר ויביא קרבנותיו - אוכל בקדשים רק לאחר ששים יום, כי אז נטהר הוא לגמרי מספק צרעתו.  3  "ושותה יין ומטמא למתים אחר מאה ועשרים יום", כי אז יצא מידי ספק נזירותו.  4  ולמדנו בברייתא על אותה משנה:  5  ומגלח ארבע תגלחיות; כיצד:

 3.  כיצד: אין אתה יכול להתירו בקדשים - מספק - אלא לאחר שיגלח שתי תגלחות לצרעתו, ויביא קרבן למחרת תגלחתו השניה, שהמצורע "מחוסר כפורים" הוא, ואסור באכילת קדשים עד שיביא קרבנותיו. וזה שאין טומאותיו אלא ספיקות - אינו יכול לגלח כלל עד שייתמו ימי נזירותו, כי שמא נזיר טהור הוא ואסור בתגלחת, וביום השלשים יגלח את כל גופו, ועלתה לו תגלחת זו לצרעתו אם מצורע הוא, (ואם אינו מצורע אבל טמא מת הוא, עולה לו התגלחת ל"תגלחת טומאה", או ל"תגלחת טהרה" אם אינו טמא כלל). ולאחר תגלחת זו, צריך הוא ספירת שבעה ימים ותגלחת שניה של כל גופו, וקרבנות למחרת התגלחת כדי להתירו בקדשים; והיות שאנו מסתפקים שמא טמא מת היה ולא מצורע, הרי שהוא מנוע מלהתגלח שנית עד שימנה נזירות טהרה נוספת. כי אם אכן טמא מת היה, הרי שהיה עליו למנות "נזירות טומאה", לגלח, ולהביא אחריה קרבן טומאה, ואז יתחיל במנין "נזירות הטהרה"; ו"תגלחת הטומאה" הרי לא נתקיימה עד הגילוח ביום השלשים, נמצא שמוטל עליו עתה להביא קרבן טומאה ולמנות אחריה נזירות, ורק אז יותר הגילוח. ולכן יביא את קרבן הטומאה ביום שגילח בו הוא יום השלשים, ויחל מיד למנות נזירות טהרה שתסתיים ביום החמשים ותשע לקבלת נזירותו, ואז יגלח תגלחת שהיא: ספק "תגלחת טהרה" וספק תגלחת שניה של צרעתו; ואת קרבנות המצורע יביא למחרת, כי מאחר שאיחר את תגלחתו השניה, נדחה זמן הבאת קרבנותיו ליום המחרת, נמצא שביום הששים מביא הוא את קרבנות המצורע ומותר לאכול בקדשים.   4.  כיצד: עד יום החמשים ותשעה - בו גילח בשנית - הרי היה אסור באיסורי נזירות כפי שנתבאר; והיות והוא ספק מצורע, הרי שאותם הימים שמנה עד שהביא קרבנותיו ביום הששים ויצא מידי צרעתו אינם עולים לו למנין נזירות טהרה, ואם כן צריך הוא עוד שלשים יום של נזירות לקיום תגלחת טהרה; ובהכרח ימתין עד תשעים יום שהוא יום השלשים ואחד לנזירותו, ואז יגלח את ראשו. וביום התשעים כשגילח עדיין אינו מותר באיסורי הנזירות, כי אם היה טמא מת מלבד צרעתו, הרי שלא נתקיימה "נזירות הטומאה" אלא לאחר שהביא את קרבנות ספק צרעתו - שאין ימי הצרעת עד להבאת הקרבנות עולים לו ל"נזירות טומאה" - והתגלחת שעשה ביום התשעים היא היא תגלחת טומאתו, שרק לאחריה יכול הוא להביא את קרבן הטומאה שלו, ולהתחיל במנין נזירות הטהרה. ולכן יביא אחר התגלחת שביום התשעים את קרבן הטומאה, ויחל ביום זה למנות נזירות טהרה, והיא תסתיים ביום המאה ועשרים, שהוא יום ה"שלשים ואחד" של נזירות זו, ואז יגלח ויביא קרבנות טהרה.   5.  בגמרות שלפנינו נראה ש"ומגלח ארבע תגלחיות" נשנה במשנה, אך אינו כן, ולקמן ס א מביאה הגמרא את זה מברייתא.
שתי תגלחות ראשונות הרי הוא מגלח את כל גופו: לאחר שלשים יום, ולאחר ששים יום, ומשום שיש להסתפק בהם בתגלחת צרעת ראשונה ושניה; ושתי תגלחות אחרונות הרי הוא מגלח את ראשו בלבד: לאחר תשעים יום ולאחר מאה ועשרים יום, ותגלחות אלו הם משום ספק תגלחת נזירות בלבד.  6 

 6.  וראה תוספת ביאור בהערות 3 4 לעיל.
ותיקשי: אמאי מגלח הוא בשתי תגלחות ראשונות את כל גופו - משום ספק מצורע, והא קא עביד השחתת זקן ועבר על "ולא תשחית את פאת זקנך", וכן עושה הוא הקפת פאת הראש בכל התגלחות שהוא מגלח, והרי שלש תגלחות אינן אלא מספק!?
ועל כך הוא שאמר שמואל: אותה משנה עוסקת באשה שאינה מוזהרת לא על השחתה ולא על הקפה, ובקטן.  7 

 7.  בתורת כהנים תחלת פרשת מצורע מבואר, שתגלחת המצורע בכהן היא נעשית, וכן פסק הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת (יא ה) ; והשתא תיקשי: לפי רב הונא הסובר בהמשך הסוגיא ש"המקיף את הקטן חייב", אם כן איך אפשר לפרש את משנתנו בקטן, והרי הכהן עובר על הקפה, ואפילו לרב אדא בר אהבה הסובר "המקיף את הקטן פטור", הרי אסור להאכיל את הקטן איסור בידים, וכעין זה הקשו האחרונים בהמשך הסוגיא על תוספות (ראה הערה 9), וראה מה שנתבאר שם. וביותר תיקשי על הרמב"ם בפרק י' מהלכות נזירות שפסק כל זה, ולא הזכיר שלא יגלחנו הכהן, ואף שדעת הרמב"ם בפרק יב מהלכות עבודת כוכבים שהמקיף את הקטן חייב, ו"הקפת כל הראש שמה הקפה".
אמר רב הונא:
המקיף את הקטן - אף שהקטן אינו בכלל דין "ניקף" - הרי הוא חייב, ומשום שכשאמרה תורה "ולא תקיפו פאת ראשכם", אסרה התורה את הגדול מלהיות "מקיף" אפילו את הקטן, כי כל פאה במשמע.
אמר תמה ליה רב אדא בר אהבה לרב הונא, אחר שראה את בניו של רב הונא כשכל שער ראשיהם מגולח עם הפיאות:
לשיטתך - לדידך (לבנים שלך) מאן מגלח להון (מי מגלח ומקיף אותם), והרי המקיף את הקטן חייב!?
כלומר: אני סובר: שהמקיף את הקטן הרי הוא פטור, אבל לשיטתך ש"המקיף את הקטן חייב", אם כן מי מקיף את פאת ראשי ילדיך!?
אמר ליה רב הונא לרב אדא בר אהבה: חובה  8  אשתי היא זו שמקפת אותם, מפני שאני סובר: אשה אינה בכלל איסור "מקיף", וכפי שיתבאר טעמו בהמשך הגמרא.  9 

 8.  כך שמה של אשת רב הונא.   9.  צריך ביאור, והרי אסור לספות לקטן איסור בידים, והאיך גילחה אותם חובה והכשילתם באיסור "ניקף"! ? וראה "ארזי הלבנון" אות טו בשם האחרונים.
אמר לו רב אדא בר אהבה: אף האשה בכלל איסור "מקיף", ואם כן לשיטתך שאתה סובר: המקיף את הקטן הרי הוא חייב, וכי תקברינון חובה לבניה (תקבור חובה אשתך את בניה)!? כלומר: וכי רוצה אשתך להיות שכולה מבניה!?  10 

 10.  נתבאר על פי הרא"ש, שכתב: "וכי היא רוצה שתקבור את בניה שאינה יראת העונש על שהיא מקפת אותם; הוי כשגגה היוצא מלפני השליט, וקברה בניה אף על פי שלא קילל אותה"; וכן משמע מתוספות, שכתבו דהוה כשגגה היוצאת מלפני השליט. ובתוספות בבא קמא פ א בד"ה חובה, כתבו בפירוש ראשון שקילל אותה.
והיתה זו כשגגה שיוצאת מלפני השליט, וכולהו שני דרב אדא בר אהבה לא אקיים ליה זרעא לרב הונא (כל ימי רב אדא בר אהבה, לא היו בניו של רב הונא מתקיימים).  11 

 11.  בבבא קמא פ א הלשון הוא: לא אקיים זרעא לרב הונא מחובה.
ומבארת הגמרא:  12  מכדי תרוייהו, הרי בין רב הונא ובין רב אדא בר אהבה סבירא להו "הקפת כל הראש שמה הקפה", כי שניהם לא דנו להתיר את הקפת ראשי ילדיו של רב הונא משום שהיתה זו "הקפת כל הראש".

 12.  הקדמה זו: מכדי תרוייהו וכו' אינה מובנת, וראה שיטה מקובצת בשם תוספות חיצוניות; ומכל מקום לא הזכירה כאן הגמרא את דינו של רב הונא באמצע ענין "הקפת כל הראש", אלא כדי ללמוד מדברי שניהם ש"הקפת כל הראש שמה הקפה".
ובמאי קמיפלגי רב הונא הסובר: המקיף את הקטן הרי הוא חייב, אך האשה מותרת להקיף, כשם שהיא מותרת להיות "ניקף", ורב אדא בר אהבה הסובר: המקיף את הקטן פטור, אבל האשה אסורה באיסור "מקיף".
ומפרשינן: רב הונא סבר: המקיף את הקטן חייב, שאף פאת הקטן בכלל "פאת ראשכם"; ואילו האשה אינה אסורה באיסור "מקיף", היות וכתוב בתורה: "לא תקיפו פאת ראשכם, ולא תשחית את פאת זקנך"
-
והרי לכך סמכה התורה השחתה להקפה, כדי ללמד: כל שיש לו השחתה יש לו הקפה, הרי הוא אסור להיות "ניקף" ולהיות "מקיף", והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו נמי בהקפה (ונשים אלו היות ואינן בלאו של השחתה, לכן אינן גם בלאו דהקפה).
וסובר רב הונא, שנתמעטו הנשים מהקפה בין מאיסור "ניקף" ובין מאיסור "מקיף".
ורב אדא בר אהבה סבר המקיף את הקטן פטור, היות ובכלל מה שאמרה תורה "לא תקיפו - ולא אמרה: "לא תוקפו"  13  - פאת ראשכם", הרי אחד המקיף ואחד הניקף במשמע -

 13.  על פי תוספות; ולולא דבריהם היה מקום לפרש, שהלימוד הוא ממה ששינתה התורה מלשון רבים דגבי הקפה ("לא תקיפו"), ללשון יחיד דגבי השחתה ("ולא תשחית").
ואם כן הרי איתקש מקיף לניקף, ולמדנו: כל היכא דניקף מיחייב, מקיף נמי מיחייב וכגון המקיף את הגדול, ואולם ההוא קטן, הואיל וגופיה (הוא עצמו) לאו בר עונשין הוא ולא מיחייב (אינו בר עונשין להתחייב), לכן המקיף ליה לקטן נמי לא מיחייב.  14 

 14.  א. כתבו התוספות בביאור טעמו של רב הונא שנחלק בזה: "לא מסתברא ליה לרב הונא למידרש דמשום דאפקיה קרא בהך לישנא ד"לא תקיפו" דמשמע אמקיף ואניקף, למימר: דהיכא דניקף לאו בר חיובא מקיף נמי פטור, דהיינו למיגמר מגברא על גברא לא משמע ליה". ב. ביארו תוספות את מקורה של הגמרא שלרב אדא המקיף את הקטן פטור, שהוא ממה שאמר רב אדא: "ודידך מאן מקיף להו", דמשמע: לדידי אפילו גדול מקיף לקטן, אבל לדידך מאן מקיף להון. ג. נסתפקו התוספות (סוף ד"ה ורב) לדעת רב הונא המחייב במקיף את הקטן, אם מקיף את האשה כמקיף את הקטן, אבל להקיף גוי ודאי מותר.
ואף חלוק רב אדא בר אהבה על רב הונא במה שאמר: אשה שאינה בהשחתה אינה בהקפת אחרים, ומשום שלדעתו לא נתמעטה האשה אלא מעיקר פשט הפסוק דהיינו להיות ניקף, אבל אין הסמיכות ממעטת אותה מאיסור "מקיף", היות והוא אינו עיקר פשט הפסוק.  15 

 15.  א. יש לפרש, ששתי המחלוקות - דהיינו: מקיף את הקטן ואשה שהקיפה - ממקור אחד הם נובעים, (וכדמשמע קצת מלשון הגמרא, שלא הזכירה כלל, למה נחלק רב אדא על רב הונא באשה שהקיפה): רב אדא סובר: עיקר איסור התורה הוא הניקף, והרחיבה התורה את האיסור גם על מי שמקיף אותו וכעין מסייע לדבר עבירה, ולכן המקיף את הקטן פטור, ואף לכן מפרש הוא את המיעוט: "כל מי שאינו בהשחתה אינו בהקפה", רק על הניקף שהוא העיקר. ואילו רב הונא סובר: איסורו של המקיף איסור בפני עצמו הוא, וכשם שאסור להיות ניקף כך אסור לעשות מעשה הקפה, ולכן המקיף את הקטן חייב, ואף לכן הסמיכות נדרשת הן על הניקף והן על המקיף. ב. כתבו התוספות: אף לרב אדא המקיש מקיף לניקף, וכל שאין הניקף חייב אף המקיף אינו חייב, מכל מקום אין אומרים: כל שאין המקיף חייב וכגון גוי אשה וקטן אף הניקף אינו חייב, ויהא מותר להיות ניקף מהם; כי ההיקש אינו אלא לומר שכל מי שאינו בכלל עיקר פשט הפסוק דהיינו ניקף, אף אינו בכלל מקיף, אבל לא מסתבר להקיש ולומר: כל מי שאינו בכלל מקיף שהוא אינו בכלל עיקר פשט הפסוק, אף אינו בכלל ניקף, (ולפי מה שנתבאר באות א מבוארים דבריהם היטב). והוכיחו כן המבואר בהמשך הסוגיא שהעשה של תגלחת מצורע דוחה לאו של הקפה, ואם אין איסור להיות ניקף מגוי אשה וקטן, למה ידחה, והרי אפשר שיהיה ניקף על ידם. וב"ארזי הלבנון" אות כז הביא אחרונים שהקשו, איך יגלח על ידי גוי או אשה, והרי תגלחת המצורע נעשית בכהן, וראה מה שהביא שם.
כאן שבה הגמרא לנידון שפתחה בו הגמרא, והוא: אם "הקפת כל הראש שמה הקפה"; ושואלת:
לימא "הקפת כל הראש שמה הקפה" תנאי היא, האם יש לנו לומר שנחלקו התנאים של הברייתות הבאות - בהקפת כל הראש אם שמה הקפה!?
כתוב בפרשת מצורע (ויקרא יד ט): "והיה ביום השביעי (לימי ספרו של מצורע אחר שנטהר מצרעתו) יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח", ובסוגייתנו יתבאר לשם מה הוצרכה התורה - אחר שכללה את כל שער הגוף במאמר הכתוב "יגלח את כל שערו" - לפרט את ראשו ואת זקנו" והרי אלו בכלל שאר השער הם.  16 

 16.  בשמועה הבאה מפלפלת הגמרא בביאור שתי ברייתות שנזכרו גם לעיל דף מ ומא, וביבמות דף ה, "ומוחלפת השיטה בכל הני תלת דוכתי", כלשון ה"קרן אורה" נח א סוף ד"ה ולמ"ד.
דתנו רבנן: "ראשו" מה תלמוד לומר!? והלא בכלל שערו הוא, ולמה פירט הכתוב ואמר: "ראשו"!?
לפי שנאמר: "לא תקיפו פאת ראשכם" -

דרשני המקוצר