ממלכת ישראל

ממלכת ישראל היא ממלכה ישראלית ששלטה בארץ ישראל בתקופת המלכים, במקביל לממלכת יהודה.

תולדות הממלכה

ממלכת ישראל נוסדה בשנת 2964 לבריאה, כשירבעם בן נבט מרד במלך יהודה רחבעם בן שלמה, והחל למלוך על "עשרת השבטים" (על ישראל מלבד שבט יהודה ושבט בנימין שהיוו את ממלכת יהודה). מאז, לעיתים שררה מלחמה בין הממלכות ולעיתים שלום. מלכי ישראל היו כולם רשעים, והמצב הרוחני בממלכה היה ירוד. ממלכת ישראל נחרבה סופית על ידי סנחריב מלך אשור, שהגלה את יושבי הממלכה והחריבה סופית בשנת 3205 לבריאת העולם. בירת הממלכה היתה בתחילה תרצה, ולאחר מכן שומרון.

מלכי ישראל

בעוד המלכות ביהודה עברה מאב לבן, במלכות ישראל לרוב לא היו שושלות מלוכה ארוכות.

• ירבעם בן נבט
• נדב בן ירבעם

• בעשא בן אחיה
• אלה בן בעשא

• זמרי

• תבני בן גינת

• עמרי
• אחאב בן עמרי
• אחזיהו בן אחאב
• יהורם בן אחאב

• יהוא בן נמשי
• יהואחז בן יהוא
• יהואש בן יהואחז
• ירבעם בן יהואש
• זכריה בן ירבעם

• שלום בן יבש

• מנחם בן גדי
• פקחיה בן מנחם

• פקח בן רמליהו

• הושע בן אלה

נביאים

למלכות ישראל עמדו במהלך הדורות כמה נביאים:

• אחיה השילוני
• אליהו הנביא
• אלישע
• עובדיה הנביא
• מיכיהו

המצב הרוחני

המצב הרוחני בממלכת ישראל היה ירוד ביותר. ירבעם בן נבט, מתוך חשש כי אם העם יעלה לבית המקדש בירושלים יחזרו לממלכת יהודה, הקים שני עגלי זהב, בדן ובבית אל, בדה חג מלבו בט"ו בחשוון, מינה כהנים שאינם משבט לוי ובנה במות. מאז, אנשי ישראל עבדו עבודה זרה ועברו עבירות אחרות.

המצב הגיע לשיאו בימי המלך אחאב ואשתו איזבל (בתו של אתבעל מלך צידון), שהרגו את כל נביאי ה' וחיזקו את העבודה הזרה בממלכה.