פרשני:בבלי:ברכות נז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות נז ב

חברותא[עריכה]

ועוד  57  אמר רבי יוחנן: השכים לקום בבקר ונפל פסוק לתוך פיו, הרי זה נבואה קטנה!  58 

 57.  בסמיכת חכמים העיר למה לעיל (נה ב) לא פירש רש"י מאמר זה, וכאן כתב שקם ממטתו. וביאר שכאן רצה להבהיר שאין כוונת רבי יוחנן על כל האמור לעיל "ישכים ויאמר:. קודם שיקדמנו פסוק אחר", אלא אפילו אם לא ראה דבר, כיון שנפל לו פסוק, הרי זו נבואה קטנה. והצל"ח כתב שרש"י מבהיר שזהו מאמר נפרד של רבי יוחנן, ואינו נסוב על דבריו בשותה יין (דהיינו שאין כוונתו שאם שנפל לו הפס' "ויין ישמח" הרי הוא יכול לברר פתרונו לטוב). והגרא"מ הורביץ ביאר שכוונת רבי יוחנן כי מה שאין אמירת פסוק מועילה להטיב פתרון חלום של שתיית יין (כמבואר בהערה הקודמת), הוא רק אם השכים ואמר מרצונו פסוק מסוים, אך אם נפל בפיו, הרי הוא כנבואה קטנה ומועיל לו. (ובהגהת ר"ש טויבש כתב שכוונת רש"י כי רק אם נפל לו אחר שקם ונטל ידיו, נחשבת כנבואה קטנה, אך לא קודם שנטל ידיו).   58.  רבינו בחיי (בראשית מא א) כתב שמצינו (ב"ב יב א) "נבואה קטנה" שנתנה לשוטים ולתינוקות, והיינו שהיא דמיון אמיתי, ושייכת רק באלו שאין להם דעת ולא הטריחו חושיהן בהקיץ להשכיל בדברים המורגשים ולעצור אותם בדמיונם, וגם בעת השינה מדמים דברים אמתיים ומתקיימים, והחלומות ממין זה באים בין לצדיקים בין לרשעים מבלי שיהרהר אדם בענין זה כלל", וכבר ביאר מהר"ל (ח"א ב"ב שם) שהחכם מבטל בשכלו את כח הדמיון, ולכן אינו מקבל את הנבואה, בניגוד לשוטה שאינו פועל בשכלו, וכל ידיעתיו הם ממה שניתן לממונים בשמים, וראה זהר (ח"ב רנח א). ובתורת חיים (ב"ק נה א) ביאר שנקראת "נבואה קטנה" כי היא א' משישים בנבואה. והג"ר משה שפירא שמשמעותה כלשון הכלל (ב"מ יב ב) "גדול וסמוך על שלחן אביו, זהו קטן", כי ה"נבואה" שהכיר בה בקומו, כאשר יש לו כבר תודעה עצמית, נגרמת ונסמכת על גילוי שקבל בשנתו, וגם אינה נבואה חדשה שנגלתה לו, אלא היא נסמכת על פסוק, שהוא נבואה שכבר נאמרה לנביא.
תנו רבנן: שלשה מלכים ראייתם בחלום באה לרמז, (כדלהלן), ואלו הם: הרואה את דוד המלך בחלום, יצפה לחסידות! שנאמר בדוד (תהלים פו) "שמרה נפשי כי חסיד אני". הרואה את שלמה המלך, יצפה לחכמה! לפי שהיה שלמה חכם מכל אדם.  59  והרואה את המלך אחאב, ידאג מן הפורענות, כי סופו שנהרג ואכלוהו הכלבים, וגם אין לו חלק לעולם הבא  60 .

 59.  נאמר בפתיחת ספר משלי "משלי שלמה בן דוד מלך ישראל", וביאר הגר"א שספר משלי חלוק לג' חלקים, הראשון עוסק בענייני חכמה, וכנגדו אמר "משלי שלמה" כי עליו נאמר "ויכחם מכל האדם". השני עוסק במוסר, ועליו אמר "בן דוד" שהיה חסיד, והוא ממלא מקום אבותיו. והשלישי עוסק בתורה, ולכן אמר בו "מלך ישראל" כי על התורה נאמר "בי מלכים ימלוכו".   60.  כך ביאר הצל"ח, והכרחו, שהרי גם שאול נהרג הוא ובניו במלחמה, ולא נזכר כסימן לפורענות, ומשמע שהרמז על פורענות בעוה"ז ובעוה"ב, וראה הערה 72.
שלשה ספרי נביאים ראייתם בחלום באה לרמז, (כדלהלן), ואלו הם: הרואה ספר "מלכים" יצפה לגדולה! כי בו נזכרו מלכי יהודה וישראל. הרואה ספר "יחזקאל", יצפה לחכמה! לפי שנאמר בו מעשה בראשית ומעשה מרכבה, שאין דורשין אותם, אלא לחכם ומבין מדעתו. הרואה ספר "ישעיה", יצפה לנחמה!  61  לפי שרוב ספר ישעיה מדבר על נחמות. והרואה ספר "ירמיה", ידאג מן הפורענות! לפי שרוב ספר ירמיה מדבר על החורבן.

 61.  הגר"א לא גרס "הרואה ספר ישעיה", שהרי אמרו רק "ג' נביאים", ואמנם באבות דרבי נתן (מ יג) לא נזכר ספר יחזקאל. והצל"ח כתב ש"ספר מלכים" אינו ממנין ג' נביאים, אלא אחר מנין ג' המלכים אמרו שאם ראה "ספר מלכים" יצפה לגדולה.
שלשה כתובים גדולים (דהיינו "ספרי" כתובים, שאינם "מגילות"), ראייתם בחלום באה לרמז, (כדלהלן), ואלו הם: הרואה ספר "תהלים", יצפה לחסידות!  62  שהרי דוד היה חסיד, כדלעיל. הרואה ספר "משלי", יצפה לחכמה! שהרי נאמר על ידי שלמה שהיה חכם, וכדלעיל. הרואה ספר "איוב" ידאג מן הפורענות! כי איוב היה בעל יסורים.  63 

 62.  באבות דרבי נתן (מ יד) גרסו "יצפה לענווה", שהרי דוד אמר (תהלים כב ז) "ואנכי תולעת ולא איש". ומחלוקת הגירסאות תלויה בנידון הגמרא (ע"ז כ ב) איזו מדה גדולה מכל המדות, חסידות או ענווה.   63.  אף שאיוב היה בעל יסורים, לא אמרו שהוא סימן רע לרואהו, כי יסוריו היו לנסותו ולא לענשו.
שלשה כתובים קטנים (דהיינו ה"מגילות" שהן בכלל ה"כתובים", אף שאינם "ספרים"), ראייתם בחלום באה לרמז, (כדלהלן), ואלו הם: הרואה מגילת "שיר השירים" בחלום, יצפה לחסידות! לפי שכולה יראת שמים וחיבת המקום. הרואה מגילת "קהלת" יצפה לחכמה  64 . הרואה מגלת "קינות" (איכה), ידאג מן הפורענות! שהרי היא עוסקת בחורבן בית המקדש.

 64.  בזהר (בא לט א) מצינו ששלמה כתב את שיר השירים כנגד חסד, קהלת כנגד דין, משלי כנגד רחמים, ובשו"ת הרדב"ז (תשכב) כתב שלכן לא נזכר בקהלת שום שם חוץ מ "אלוהים ".
הרואה  65  מגלת "אסתר" רמז הוא שנס נעשה לו! כנס פורים שנכתב במגלה זו.

 65.  כתב הצל"ח שנקט שוב "הרואה" כדי להעמידה כענין בפני עצמו, כי כל הסוגיא עוסקת בסדר של שלש שלש. והגרא"מ הורביץ כתב שבעל מימרא זו סבר שמגילת אסתר "לא ניתנה להכתב", ולכן לא מנאה עם ג' הכתובים, אלא כדבר בפני עצמו.
שלשה חכמים (שנסמכו להוראה  66 ), ראייתם בחלום באה לרמז, (כדלהלן), ואלו הם: הרואה את רבי יהודה הנשיא בחלום, יצפה לחכמה  67 . הרואה את רבי אלעזר בן עזריה, יצפה לעשירות.  68  והרואה את רבי ישמעאל בן אלישע, ידאג מן הפורענות! לפי שהיה מהרוגי מלכות, והפשיטו את עור קרקפתו בחייו.  69 

 66.  ע"פ מהרש"א (לבאר החילוק בין "חכמים" ל"תלמידי חכמים" בסמוך, ומקורו מקידושין מט ב).   67.  ראה בעירובין (פו א) שהיה רבי מכבד עשירים, וביאר מהרי"ל שהיה עשיר, וכיון שלא רצה להשתמש בכתרה של תורה, לימד את העם לכבדו מחמת עשרו ולא מחמת תורתו. ולכן, אף שהיה עשיר, לא הובא כאן כרמז לעשירות (כראב"ע), אלא לחכמה שהיא עיקר מעלתו.   68.  ראה לעיל (כז ב) ובשבת (נד ב) שהיה עשיר גדול, והיה מעשר י"ב אלפים עגלים מעדרו מדי שנה בשנה. רב נסים גאון גרס, "הרואה רבי עקיבא בחלום יצפה לחסידות !" כמו שדרשו בסנהדרין (קי א), "אספו לי חסידי" - אלו רבי עקיבא וחביריו שמסרו נפשם לזביחה על דברי תורה. "והרואה רבי אלעזר בן עזריה, יצפה לחכמה !" לפי שהתמנה לראש ישיבה בן יח שנה (כדלעיל כח א), ונקרא קופה של בשמים (גיטין סז א), ו"עטרת החכמים" (סוטה מט א). ואף שרבי עקיבא הגיע לדרגה יותר עליונה, (כמבואר במנחות כט שמשה רבינו שאל את הקב"ה למה לא נתן את התורה על ידו!) לא הזכירוהו כרמז לחכמה, כי לא התחיל ללמוד אלא בגיל ארבעים, וגם משום שחסידותו היתה יתירה על חכמתו, ומרמז יותר לחסידות, וראה תוס' בכתובות (קה א ד"ה דחשיב):   69.  רש"י, ובא ליישב למה לא אמרו כמובאבות דרבי נתן (מ יא) שרבי עקיבא הוא סימן לפורענות, שהרי סרקו בשרו במסרקות של ברזל - ולכך כתב שרבי ישמעאל התייסר יותר, כי הפשטת עור הקרקפת קשה יותר, שהוא מחובר למח (ומה שאמר רבי אליעזר לרבי עקיבא "שלך קשה מכלם" - סנהדרין סח ב - היינו רק כלפי שאר עשרה הרוגי מלכות). ורב ניסים גאון פירש שהיה בסוף ימי בית שני, ובימיו היו ישראל בצרה, ונשבה בנערותו, וקודם החרבן נהרג (ותמוה, שהרי רבי ישמעאל הנהרג היה כהן גדול, ואילו הנפדה היה חברו של רבי עקיבא).
שלשה תלמידי חכמים (שלא נסמכו להוראה), ראייתם בחלום באה לרמז, (כדלהלן), ואלו הם: הרואה את בן עזאי בחלום, יצפה לחסידות!  70  הרואה את בן זומא, יצפה לחכמה!  71  הרואה את "אחר" (אלישע בן אבויה  72 ), ידאג מן הפורענות!

 70.  בחגיגה (יד ב) קראו עליו את הפסוק "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו" (רש"ש, וראה מהרש"א שם שלכן רק בן עזאי מת כשנכנסו לפרד"ס, כי דבקה נפשו בדברים עליונים), ועיין עוד בסוטה (ד ב) שקראו עליו "סוד ה' ליראיו", וראה פירוש רב ניסים גאון.   71.  בחגיגה (שם) קראו עליו את הפסוק "דבש מצאת אכול דייך". ו"דבש" הוא כינוי לחכמה, שנאמר (שם) "דבש וחלב תחת לשונך".   72.  המקור לשם "אחר" הוא בחגיגה (טו א) שאלישע בן אבויה נכנס לפרד"ס, וכיון שקלקל יצאה בת קול ואמרה "שובו בנים שובבים חוץ מ'אחר"' (והוא פורענות לעוה"ב, ראה הערה 60), וי"א שהבת קול אמרה 'אלישע', והגמרא קראתו "אחר" מפני המעשה המובא שם שאמרה עליו זונה "אחר הוא". ורב ניסים גאון (בספר המפתח כאן) כתב שנקרא "אחר" כי חזר לאחוריו.
כל מיני חיות יפות הן לרואה אותם בחלום, לחלום, שהרואם סימן יפה הם לו, חוץ מן הפיל והקוף והקפוד!  73  כי שלשה אלו משונים במראיהם, ודבר משונה אינו טוב.

 73.  רש"י פירש שהיא חיה הדומה לקוף, ויש לה זנב ארוך, וכתב הרש"ש שסובר כתוס' בנדה (כג א) שגרסו כאן "והקיפוף", כי ה"קיפוד" הוא מין שרץ. ובתוס' ר"י החסיד גרס "והקיפור", וביאר שהיא מין חיה, אך "הקיפוד" הוא מין עוף, ולא נחלקו כי יש שני מיני קיפוד, של שרץ ושל עוף. והגר"א (אמרי נעם) ביאר, ששלש מיני קפוד הם: א. מין חיה, והוא המדובר כאן. ב. מין שרץ, ומוזכר בישעיה (יד כג) "ושמתיה למורש קפוד". ג. מין עוף, ומוזכר בישעיה (לד יא) "וירשוה קאת וקיפוד" (אך רש"י נח א כתב שהם "חיות ועופות רעים").
מקשה הגמרא: והאמר מר: "הרואה פיל בחלום, פלא נעשה לו!".
מתרצת הגמרא: לא קשיא. לא קשיא, כי הא - שראיית פיל נחשבת כסימן יפה, היא, באופן דהפיל מסרג, שיש אוכף על גביו, או שהוא קשור באפסר, ועל ידי כך הוא נראה ככל החיות, ואילו הא - שאמרו שאינו סימן יפה, הוא באופן דלא מסרג, שאז מראהו משונה מכל החיות.
כל מיני מתכת סימנים יפין הן לרואה אותם בחלום, חוץ ממר (את חפירה) פסל (מעדר) וקרדום!
והני מילי ששלשת אלו אינם סימן יפה - דוקא באופן דחזנהו בקתייהו (כשהם מחוברים בקת העץ שלהם)! כי רק באופן זה הם ראויים למלאכתם לחבל ולהשחית.
כל מיני פירות יפין הן לרואה אותם בחלום, חוץ מפגי תמרה, שאין הגוף נהנה מהן באכילתם, וכדלהלן.  74 

 74.  ביארנו כפשוטו, אך בחזון טוב תמה א"כ למה לא הוזכרו כל שלשת שאין הגוף נהנה מהן באכילתם כסימן רע. ולכן ביאר כדלעיל שרק "הרואה תמרים, תמו עוונותיו", אך "פגי תמרה" שעדיין לא נשלם גדולם, מורים שעדיין לא תמו עוונותיו, ולכן אינם סימן טוב.
כל מיני ירקות יפין הן לרואה אותם בחלום, חוץ מראשי לפתות! שמתוך שהן עבים כמקל, הן סימן שיקבל מלקות (כמו שאמר בר הדיא לרבא, לעיל נו א).
מקשה הגמרא: איני, וכי ראשי לפתות אינן סימן יפה? והאמר רב: לא איעתרי (התעשרתי) עד דחזאי בחלומי ראשי לפת ות!
מתרצת הגמרא: כי חזא רב את ראשי הלפתות, בכנייהו (במקום גידולם במחובר) חזא! ורק באופן זה סימן יפה הם, כי נראה שהם שלו, וגודלם מרמז על פירות טובים. אך הברייתא מדוברת כשראן בתלוש, ואז הן סימן שיהיו כמקל ביד אחרים, וישמשו להרע לו.
כל מיני צבעונין (צבעים) יפין הן לרואה אותם בחלום, חוץ מן התכלת! שהוא גוון ירוק, ופנים ירוקות הן סימן חולי.  75 

 75.  רש"י, והיעב"ץ כתב ש"תכלת" נגזר מלשון "תכלה" וקץ. ובראשית חכמה (קדושה ו כה) הביא מהזהר (תרומה קלה א- קלט א) שתכלת הוא הכסא שדנים בו דיני נפשות, ובו נהרגו בכורי מצרים, והרואה אותו חלום ידע שנשמתו עולה לדין ונידון לכליה, וצריך רחמים רבים.
כל מיני עופות יפין לחלום. חוץ מן קריא (כוס) וקפופא (ינשוף) וקורפראי ("קרפד", והוא מין שרץ הדומה לעטלף), ששלשת אלו יש להם לסתות מאורכות כלחיי אדם, ולפיכך הם מגונים.
(הגו"ף הגו"ף מעי"ן משיבי"ן ומרחיבי"ן - סימן לקבוצת נושאים המוזכרים בהמשך) שלשה מאכלים נכנסין לגוף, ואין הגוף נהנה מהן באכילתם, ואלו הן: גודגדניות (דובדבנים),  76  וכפניות (מין תמרים רעים  77 ), ופגי תמרה!

 76.  ראה בעירובין (כח א) "גודגדניות מרובי בנים יאכלו חשוכי בנים לא יאכלו", וכתב החיד"א (שיורי ברכה או"ח רכה) שרק פרי הגודגדניות (מלא ו') קשה לגוף, אך ירק הגדגדניות (חסר ו') טוב לגוף, ועליו אמרו "מרובי בנים יאכלו".   77.  הערוך כתב שהן ממין דקל זכר.
שלשה דברים אין נכנסים לגוף, והגוף נהנה מהן, ואלו הן: רחיצה, סיכה, ותשמיש!  78 

 78.  הרמב"ן (נא ב, עי"ש הערה 5) נקט שהטעם שאין מברכין על הנאות אלו, הוא משום שתקנו ברכה רק על הנאות הנכנסות לגוף, ולא בנהנה מחום או מקור או מאור. וכתב המג"א (רטז א בשם מטה משה) שלטעמם, מה שאין מברכין על קול ערב, הוא משום שאין בו ממש. ומהרש"ם (דעת תורה, שם) תמה שהרי מצינו (יומא עו ב) שרחיצה וסיכה נבלעות בעצמות. ויתכן, שעצם הרחיצה והסיכה נבלעות, אך ההנאה מהם היא בחלק שחוץ לגופו, והברכה תלויה רק בהנאה. ובדרך פיקודיך (מ"ע א, דיבור ו) ובמור וקציעה (רמ) כתבו שאין מברכין על הנאת תשמיש משום שלא ניתנה להנאה אלא למצוה, וגם משום שהוא מכחיש כוחו.
שלשה דברים, הם מעין העולם הבא. ואלו הן: שבת,  79  שמש (זריחת החמה), ותשמיש!

 79.  הכוזרי (מאמר ה, אות א, כח) ביאר ששבת נחשבת מעין עולם הבא "כי ביום הזה הושלמו כל המעשים הטבעיים התלויים בזמן, ונסתימו ביצירת האדם המשיג את מדרגת המלאכים שאינם תלויים בכחות הטבעיים בהיותם שכליים, והשכליים אינם צריכים במעשיהם לזמן, שכן אנו רואים כי השכל האנושי מצייר לעצמו בו ברגע את השמים ואת הארץ, מדרגה זו היא אפוא עולם המלאכות ועולם המנוחה, אשר בדבק בה הנפש האנושית ירווח לה".
דנה הגמרא: "תשמיש" דמאי? אילימא תשמיש המטה, הא מכחש כחיש הוא לאדם, ואי אפשר לומר שהוא "מעין העולם הבא".
מבארת הגמרא: אלא, הכוונה לתשמיש נקבים (עשיית צרכים).
שלשה דברים משיבין דעתו של אדם. שאם הוא דואג ושרוי ביגון, דברים אלו מסירים את האנחה ממנו, ואלו הן: קול כלי זמר או קול ערב של אשה,  80  ומראה נאה, וריח טוב!

 80.  כך פירש רש"י, והגר"א (משלי כז ט) נקט שהוא קול חברו המייעץ לו עצה טובה, עי"ש שביאר איך שלשת הדברים נרמזים בפסוק.
שלשה דברים מרחיבין דעתו של אדם,  81  ואלו הן: דירה נאה, ואשה נאה, וכלים נאים! (חמש"ה ושש"ה ועשר"ה - סימן לקבוצת נושאים המוזכרים בהמשך).

 81.  המהרש"א ביאר שעל ידיהם נעשית נפשו רחבה לחזר אחר תענוגי העולם הזה. ונקט שאינם סיבות למעלה אלא לפחיתות, כמו ששנינו באבות (ה יט) "מי שיש בידו עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה - מתלמידיו של בלעם הרשע", וא"כ ראוי למעט בהם. אך הרמב"ם (שמנה פרקים, ה) כתב שדברים אלו הם מעלות למי שמשתמש בהם כדי להרחיב דעתו "שתהיה בהירה וזכה לקבל החכמות, וכמו שאמרו (שבת כה ב) "דירה נאה ואשה נאה ומטה מוצעת לתלמידי חכמים", ובכתובות (סז ב) אמרו ששלשת דברים אלו הם בכלל "די מחסורו" של אדם, וראה ביאור הגר"א (משלי יט יא). אכן יש שביארו שאין הכוונה לתענוגי העוה"ז, אלא משל הם: במטה משה (ריש שער ד) ביאר: דירה נאה - הם מידות טובות, שידור באחווה עם הבריות. אשה נאה - שישתעשע ב"אילת אהבים" היא התורה. כלים נאים - שיהיו מלבושיו ראויים, פשוטים ונקיים, לא כעני ולא כעשיר, עי"ש שהאריך. והגר"א נקט שהם משל להכנת האדם, דירה נאה - שיהא גופו במזג מאוזן. אשה נאה - שתתנאה נשמתו במעשיו. כלים נאים - שיהיו חושיו נאים. וגם בראשית חכמה (קדושה ז) כתב שדירה נאה היא הלב שצריך להבין, כלים נאים הם כלי המעשה, אשה נאה היא הנשמה. והשל"ה (בהעלותך תו"א ח, עקב תו"א ה) הביא מהאר"י ש"תשב אנוש עד דכ"א", ר"ת דירה כלים אשה.
חמשה דברים נחשבים כאחד מששים של דבר אחר,  82  ואלו הן: אש, דבש, ושבת, ושינה, וחלום!

 82.  המהרש"א כתב בשם תוס' שאין כוונת הגמרא לא' משישים" ממש, וכוונתו לדברי תוס' בב"ק (צב ב) ובב"מ (קז ב) שמספר ששים הוא להפלגה, ונקט שהוא הדין ב"אחד משישים". אך בנדרים (לט ב) אמרו שהמבקר חולה נוטל "אחד משישים" מחוליו, והקשו א"כ יבקרוהו שישים ויבריא, ומשמע ש"אחד משישים" דוקא (וכן משמע בפסחים צד א, עי"ש).
ומפרשת הגמרא את כוונת המאמר: אש, היא אחד מששים לגיהנום (מאש הגיהנם)!
דבש, הוא אחד מששים לטעם המן!  83 

 83.  לכאורה תמוה שהרי על המן נאמר "וטעמו כצפיחית בדבש, וכיון שתולין קטן בגדול, משמע שהדבש יותר מתוק מהמן. וביאר הגר"א ש"טעמו" היינו שאפילו אם נפל מהמן לקדרה שיש בה פי שישים ממנו, עדיין יש בה טעם כדבש, כי אף שטעם בטל בשישים, נשאר בה טעם דבש שהוא א' משישים מטעם המן.
שבת, היא אחד מששים לעולם הבא!
שינה, היא אחד מששים למיתה!  84  חלום, הוא אחד מששים לנבואה!  85 

 84.  הגר"א ביאר שהכוונה לנשימה אחת בשינה, וכשישן כשיעור שישים נשימות נחשבת שנתו כמיתה ממש, ולכן לא ישן דוד שיתין נשמין (ראה לעיל ג הערה 54). ועוד כתב (משלי יט כג) שהשינה ניתנה כדי שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה, ויוכל להשיג בשעה אחת מה שאינו משיג בשבעים שנה. וברוח חיים (אבות פ"ו) כתב שזהו אחד משישם של מיתה אצל הצדיק, שנשמתו מתדבקת בשכינה, אך כיון שעדיין היא קשורה לגוף גשמי, אינה יכולה להדבק אלא כא' משישים לדבקותו בשכינה לאחר מיתתו, ומאידך הרשע בשנתו נשמתו נדחית מכל מקום, וחשוב כבהמה ומת, והוא א' משישים שלאחר מותו, שאז ילך בכף הקלע.   85.  בדרך ה' (ח"ג פ"ה) ביאר שאין החלום והנבואה ממין אחד, אלא שהחלום הוא אמצעי להעברת הנבואה, ונקרא "אחד מששים" כי יש בו הגדה והודעה לאדם שלא כדרך הרגילה בהעברת הידעה שהיא בדרך השכל, (וראה נה ב הערה 47). ובתורת חיים (ב"ק נה א) כתב שטעם התפלה להטבת חלום בברכת כהנים הוא משום שברכת כהנים היא כנבואה גמורה לטובה, ואומר "אני שלך וחלומותי שלך" כדי לערב נבואתו הקטנה לרעה בתוך נבואה לטובה, ומבטלה בשישים, ונעשה החלום לברכה כחלק מברכת הכהנים, ורמז לכך יש בברכת כהנים שישים אותיות, שמבטלת נבואה קטנה בשישים.
ששה דברים, הם סימן יפה לחולה. ואלו הן: עיטוש, זיעה, שלשול, קרי, ושינה, וחלום!
ומפרשת הגמרא את המקורות לתועלת דברים אלו:
עיטוש, דכתיב (איוב מא י) "עטישותיו תהל אור!" שבכל עטישה שהוא מתעטש יזרח לו אור.
זיעה, דכתיב (בראשית ג יט) "בזיעת אפיך תאכל לחם!" ומשמע שהמזיע עתיד לחיות ולאכול לחם.
שלשול, דכתיב (ישעיה נא יא) "מהר צועה להפתח ולא ימות לשחת!" ו"צועה" היינו הרקת המעיים, כי הרקה נקראת "צעיה".
קרי, דכתיב (ישעיה נג י) "יראה זרע יאריך ימים!
שינה, דכתיב (איוב ג יג) "ישנתי אז ינוח לי!"
חלום, דכתיב (ישעיה לח טז) אצל חזקיה "ותחלימני והחייני!", והיינו שעל ידי החלום תבריאני.
ששה דברים מרפאין את החולה מחליו, ועל ידם תהיה רפואתו רפואה שלימה, ואלו הן: כרוב, ותרדין, וסיסין יבשין (מין עשב  86 ), וקיבה והרת (רחם), ויותרת הכבד של בהמה!

 86.  רש"י גרס "מיסיסין", שהוא תבשיל של סיסין.
ויש אומרים: אף דגים קטנים!
ולא עוד, אלא שדגים קטנים מפרין ומברין (מבריאים) כל גופו של אדם!
עשרה דברים מחזירין את החולה לחליו, וגורמים שיהיה חוליו קשה. ואלו הן: האוכל בשר שור, ובשר שמן, בשר צלי, בשר צפרים, וביצה צלויה, ותגלחת, ושחלים (מין ירק), והחלב, והגבינה, והמרחץ.
ויש אומרים: אף אגוזים.
ויש אומרים: אף קשואים (מלפפונים).
תנא דבי רבי ישמעאל: למה נקרא שמן "קשואים?" - מפני שהן קשים לגוף כחרבות!
מקשה הגמרא: איני, וכי קשואים מזיקים לגוף? והכתיב "ויאמר לה ה', שני גוים בבטנך", ודרשינן, אל תקרי "גוים", אלא "גיים" (שכך הוא הכתיב בתיבה זו), מלשון גאות וגדולה. ואמר על כך רבי יהודה אמר רב: שני "גאים" אלו, הם אנטונינוס ורבי, שיצאו מיעקב ועשו, ונקראו "גאים", משום שעשירים היו, ולא פסק משלחנם, לא צנון ולא חזרת  87  ולא קשואין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים! הרי שקשואין מאכל משובח הן.

 87.  תוס' (ע"ז יא א) כתבו שעשירותם לא התבטאה בחזרת וצנון, אלא שמתוך שהיתה דרכם להרבות בסעודה, היו צריכים להקדימם כדי להרחיב בני מעיים.
מתרצת הגמרא: לא קשיא. הא - שאמרו שקשואים רעים לגוף, היינו בקשואים רברבי, ואילו הא שלא פסקו משלחנם של רבי ואנטונינוס - הם קשואים זוטרי.
תנו רבנן: הרואה בחלום שנמצא מת בבית, הרי זה סימן שיבא שלום בבית, כמת ש'נח בשלום', ואם ראה שהמת אכל ושתה בבית, ונראה כקבוע בבית, הרי זה סימן יפה לבית.  88  ואם ראה שנטל המת כלים מן הבית, הרי זה סימן רע לבית!

 88.  ביארנו כפשוטו שראה בחלומו מת בביתו, ולמת אומרים "לך בשלום" ו"תנוח על משכבך בשלום'. אך יתכן שהכוונה שבחלום נראה לו כחי, אלא שהוא יודע שאדם זה מת מכבר, שהרי בהמשך נקט ראהו אוכל ושותה, ומשמע שאין הכוונה שראה בחלומו גווית מת בבית.
תרגמא רב פפא למה שאמרו ש"נטל כלים"
- דהיינו דוקא באופן שראה שהמת נוטל מסאנא (מנעלים) וסנדלא, אבל אם ראה שנטל כלים אחרים, סימן יפה הוא. כי כל מה דשקיל שכבא (מת) מן הבית, מעלי לבית, לבר ממסאנא וסנדלא! משום שהוא מראה שהנמצאים בבית יצאו לחוץ (אל מקום שהולך אליו המת), כי אין אדם נשאר בלא מנעליו, אך אם מוציא שאר כלים, הוא סימן שבני הבית ישארו בו, ורק כלים יוצאו.  89 

 89.  ביארנו כפשוטו (ע"פ רש"י), וראה בספר חסידים (תנד) שאין ללבוש מנעלים של מת. ובנפש החיים (א ה) כתב שגוף האדם נחשב כ"נעל" כלפי נשמתו, ולפי זה ביאר בנו ברוח חיים (ריש אבות) שכוונת רב פפא שלקיחת הנעל מרמזת שיחלצו לאחד מבני הבית את "נעלו" - גופו - מעל נשמתו.
וכל מה שרואה בחלומו דיהיב שכבא לבית, הרי זה מעלי לבית. לבר מעפרא וחרדלא! שהעפר הוא סימן רע, משום שמרמז לעוד קבורה בבית זה.  90 

 90.  בשלמה משנתו ביאר שגם חרדל מרמז למיתה, כי אמרו בשבת (קלד א) שמכבין בו גחלת, ומרמז על כיבוי גחלת החיים.
שנינו במשנה: הרואה מקום שנעקרה ממנו עבודת גלולים, אומר: "ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו"!
תנו רבנן: הרואה עבודה זרה של מרקוליס,  91  אומר: "ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו!"  92 

 91.  כתבו תוס' (שם) שלאו דוקא מרקוליס, אלא כל עבודה זרה שהיא, והתנא נקט את שם הע"ז שהיתה במקומו. אך רבינו יונה כתב שאין מברכים על ע"ז הקבועה במקומה, אלא על ע"ז המתחדשת, כי הברכה היא על "שנתן ארך אפים" לעובדי ע"ז אף שמחדשים אותה שוב ושוב. ומרקוליס היא דוגמא לזה, כי היא מתחדשת בכל יום, שהרי עבודתה בהשלכת אבנים ע"ג אבנים, (ולמחר משליכים אבנים על אלו שהשליכו היום, ונמצא שהוסיפו עליה שוב).   92.  כתבו תוס' (ד"ה הרואה), שהיום אין רגילין לברך ברכה זו, כי רואים ע"ז בכל יום. ובשו"ע (רכד א) נפסק ש"אם רואה אותה בתוך שלשים יום אינו חוזר ומברך", וכתב הרמ"א "והאידנא אין מברכים זאת הברכה שהרי אנו מגודלים ביניהם ורואים אותה תמיד", וביאר המג"א שכוונתו להוסיף כי אף אם הלך לעיר אחרת, כיון שראה ע"ז הדומה לזו שבעירו אינו מברך, ועוד, שגם קטן שראה והגדיל כשרואה שוב אינו מברך, כי כבר ראה בקטנותו. ויתכן שנחלקו אם ברכה זו תלויה רק בעצם ראיית ע"ז, ודינה כברכת הראיה שיש לה זמן של ל' יום, או שהיא ברכה על ארך אפים, ושייכת רק בחידוש הע"ז (כנ"ל), ואם אינו רואה חידוש אינו מברך לעולם, ולכן קטן לא מברך, כי אינו רואה חידוש, ואף שבקטנותו לא היה בר חיובא, לא מתחייב בברכה.
והרואה מקום שנעקרה ממנו עבודת כוכבים, אומר: "ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו,  93  וכשם שנעקרה ממקום זה, כן תעקר מכל מקומות ישראל, והשב לב עובדיהם לעבדך!"

 93.  תוס' (נד א ד"ה שעקר) הביאו מירושלמי שאומר כן רק כאשר נעקרה מכל ארץ ישראל, וראה שם שכאשר נעקרה ממקום אחד אומר "מן המקום הזה", (והרא"ש (כאן) גרס בירושלמי "נעקרה ממקום אחר" וביאר שרק בחו"ל אומר "מן המקום הזה"). והגר"א (רכד ג) דייק מהנוסח המובא כאן, שלדעת הבבלי בארץ ישראל אומר "מארצנו", ואפילו כשנעקרה רק ממקום אחד, שהרי אחר שאמר "מארצנו" הוא מוסיף "וכשם שנעקרה ממקום זה וכו". והנה במצוות ביעור ע"ז, נאמרו שני מקראות, א. "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים", והיא מצוה על עצם הע"ז, ונוהגת גם בחו"ל (קידושין לז א). ב. ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, והיא מצוה על טיהור המקום, ונוהגת רק בא"י (ספרי ראה ט). ונחלקו אם המצוה שהתחדשה בא"י, מתקיימת דוקא בטיהור כל הארץ, אך על מקום אחד אומר כמו בחו"ל "מן המקום הזה", או שכל עקירה בארץ היא בכלל מצוות טיהור הארץ, ואומר עליה "מארצנו".
והרואה מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה בחוץ לארץ, אין צריך לומר "והשב לב עובדיהם לעבדך" מפני שרובה של חוץ לארץ מיושבת בעובדי כוכבים! ותפילה זו נתקנה רק להשיב לב פושעי ישראל.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף בחוץ לארץ צריך לומר כן. מפני שעתידים הגויים להתגייר. שנאמר (צפניה ג ט) "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה!" (שלא יוציאו בשפתם שם אלהים אחרים אלא כולם יקראו בשם ה' שהוא שפה ברורה) לפיכך יש להתפלל עליהם שישוב לבם לעבוד את ה'.
דרש רב המנונא: הרואה את המקומות דלהלן, המצויים בבבל הרשעה, צריך לברך חמש ברכות, ואלו הן:
ראה בבל בכללותה, אומר: "ברוך שהחריב בבל הרשעה!"
ראה ביתו של נבוכדנצר, אומר: "ברוך שהחריב ביתו של נבוכדנצר הרשע!"
ראה גוב של אריות שהושלך בו דניאל,  94  או חפירה שהוסק בה כבשן האש של חנניה מישאל ועזריה, אומר: "ברוך שעשה נסים לאבותינו  95  במקום הזה!"

 94.  רש"י והרמב"ם (ברכות ו ט) לא פירשו באיזה "גוב אריות" מדובר, (אף שבכבשן האש פירשו כדלהלן), והב"ח (ריח) הביא שמהרש"ל הוכיח מכך שמברכים על כל גוב של אריות, כי הוא דבר שאינו מצוי, ובכל גוב מתעורר לזכור את הגוב שהושלך בו דניאל (וצ"ע מהו לשון הברכה, שא"א לומר "במקום הזה"). ובאליהו רבה (שם ט) דחה, כי פשוט שכוונת המשנה לגוב של דניאל, ורק בכבשן הוצרכו לפרש אלא באיזה כבשן מדובר, שלא יטעו לומר שמדובר בכבשן של אור כשדים שבו הושלך אברהם (אך רשב"ם ב"ב צא א נקט שמברכים גם על כבשן שהושלך בו אברהם).   95.  הרי"ף והרא"ש גרסו "לצדיקים", וביאר הרש"ש שאין אומרים "לאבותינו" אלא על שלשה אבות, וראה הערה 3 למשנה בראש הפרק.
ראה עבודה זרה של מרקוליס, אומר: "ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו!"
ומקום יש בבבל, שאם בהמה נכנסת לשם אינה יכולה לזוז ממקומה, עד שיתנו עליה מעפר אותו מקום,  96  ואם ראה מקום זה שנוטלין ממנו עפר להניח על הבהמה בשביל שתוכל לילך, אומר: "ברוך אומר ועושה גוזר ומקיים!" כי מעשה זה הוא סימן להשמדת המקום, ומקללותיה של בבל הוא (כדלהלן), לפיכך מברך שם, על שגזר להשמידה, ומקיים גזרתו.

 96.  כך פירש רש"י (ד"ה מקום), ועוד הביא בשם רבי יצחק, שנוטלים משם עפר לטיט הבנין, ואין באותו מקום לא ישוב ולא זרע ולא נטיעה. וכתב המהרש"א כי לפירוש זה נמצא ש"וטאטאתיה" נגזר משורש "טיט".
רבא, כי הוה חזי חמרי דשקלי עפרא (חמורים שנושאים עפר) מבבל, הוה טריף להו ידא על גבייהו של החמורים, ואמר להם: רהוטו (רוצו) צדיקי למעבד רעותא (רצון) דמרייכו! שמקיימים אתם את גזירת השמד שגזר ה' על בבל, שינטל עפרה.
מר בריה דרבינא, כי הוה מטי לבבל, הוה שקיל עפרא בסודריה, ושדי לברא (לחוץ מבבל), כדי לקיים מה שנאמר (ישעיה יד כג) "וטאטאתיה במטאטא השמד!" ו"טאטוא" היינו פיזור העפר.
אמר רב אשי: אנא, הא דאמר רב המנונא - שהרואה מקומות אלו בבבל יש לו לברך חמש ברכות - לא שמיע לי, ממנו, אלא מדעתאי בריכתינהו לכולהו!

דרשני המקוצר[עריכה]