פרשני:בבלי:נזיר כא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר כא א

חברותא[עריכה]

תניא נמי הכי, כדברי ריש לקיש ושלא כדברי רבי יהודה נשיאה:
מי שאמר "הריני נזיר", ושמע חבירו ושהה כדי דיבור, ואמר מיד אחר כדי דיבור "ואני", הרי הוא הראשון אסור, וחבירו מותר, כיון שלא התפיס "תוך כדי דיבור" אלא סמוך לו לאלתר.
וממשיכה הברייתא: וכמה כדי דיבור? כדי שאילת שלום תלמיד לרב.
לימא מסייעא ליה לריש לקיש ממשנתנו:
"מי שאמר הריני נזיר, ושמע חבירו, ואמר: "ואני", ואמר חבירו נוסף "ואני" ; ותו, יותר משני אנשים שהתפיסו בראשון לא הזכיר התנא -
והניחא לריש לקיש הסובר: כל תוך כדי דיבור יכול הוא להתפיס ולא יותר, הרי ניחא שהזכיר התנא שני אנשים שהתפיסו ולא יותר, כי בשני יש חידוש שמועילה התפסתו אף שהראשון הפסיקו בדיבורו, ובשלישי אין חידוש, שהרי תוך כדי דיבור הוא, ולכן לא הזכירו התנא כי מה בינו לבין שני.
אבל לרבי יהודה הסובר שאפילו אחר כדי דיבור יכולים להתפיס, אם כן ישנה התנא ארבעה אנשים שהתפיסו בראשון, וכדי להשמיענו שאף הרביעי שהיה אחר כדי דיבור אף הוא נתפס בנזירות!?  1 

 1.  המקשה בהכרח שהבין בדברי המשנה, שאף השלישי בראשון הוא מתפיס, שאם לא כן אין מקום לסייע לדברי ריש לקיש מן המשנה ; הגהות הרד"ל.
ומשנינן: וכי אטו התנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל (וכי התנא רוכל הוא המפרט את מרכולתו בפני הקונים), כלומר: אין הכי נמי שהיה יכול התנא לשנות ארבע פעמים "ואני", ולא חש למנות כל מה שהיה יכול.  2 

 2.  כן פירשו התוספות; אבל הרא"ש פירש: אפילו אי הוה תני רביעי לא הוה שמעינן מיניה דסמוך לכדי דיבור כדיבור דמי, דסבירא ליה לתנא דמתניתין דחד בחבריה מיתפס ולא בראשון, וכיון דלא נפקא לן מיניה מידי לא תני ליה.
ומקשינן: וליתני חד, ולישמעינן הכי (ישנה התנא רק פעם אחת "ואני" להשמיענו את הדין); כלומר: כיון שאתה אומר, שאף על פי שיש חידוש ברביעי שהוא נתפס, מכל מקום לא חש התנא לשנותו, אם כן מאיזה טעם הזכיר התנא את השלישי, וכדי להשמיענו שהתפסתו מועילה אף שהפסיקו השני!?  3  ומשנינן: הכי נמי, אכן מן הדין היה שלא ישנה התנא אף את השלישי -

 3.  ואם תאמר: הרי יש חידוש במה שהזכיר התנא את השלישי, שאף על פי שהפסיק הראשון בדיבורו יכול השני להתפיס, ולכן שנה זאת התנא! ? יש לומר שכוונת הגמרא היא: כיון שאתה אומר, שאף על פי שיש חידוש ברביעי שהוא נתפס, מכל מקום לא חש התנא לשנותו, אם כן מאיזה טעם הזכיר התנא את השלישי, וכדי להשמיענו שהתפסתו מועילה אף שהפסיקו השני, ומה בין חידוש זה לחידוש זה! ? הרי ודאי יותר מסתבר לומר שאכן הרביעי לא נתפס, ולכן לא הזכירו. והרא"ש פירש: "כיון דלא שמע מינה מידי, לא ליתני אלא חד"; ביאור דבריו: הרי השלישי נכתב כדי להשמיענו שאף על פי שהיה הפסק בין השלישי לראשון על ידי השני, מכל מקום הוי התפסה, ועל זה מקשה הגמרא: כיון שהשלישי אינו מתפיס בראשון אלא בשני, אם כן פשיטא שהשלישי מתפיס בשני.
ורק משום דקתני סיפא: "הותר הראשון הותרו כולן, הותר האחרון, האחרון מותר וכולן אסורין" מכלל דאיכא אמצעי -
ומשום הכי קתני "ואני ואני", כלומר: היות ועל ידי שהזכיר התנא בסיפא שלשה אנשים יכולים אנו ללמוד לפשוט את הספק שהסתפקה הגמרא בהמשך הסוגיא, וכמבואר לקמן,  4  הרי נמצא שהיה צריך התנא להזכיר במשנתנו שלשה אנשים, וזה הוא שכתוב "ואני ואני".

 4.  כן פירשו התוספות; וראה בהמשך הסוגיא שהגמרא מסתפקת, אם כולם מתפיסים בראשון או שכל אחד מתפיס בחבירו הקודם לו, והגמרא מנסה לפשוט לשני הצדדים מלשון הסיפא, והגמרא דוחה את הפשיטות מן המשנה.
איבעיא להו, נסתפקו בני הישיבה:
האם כשאמרו שנים או יותר בזה אחר זה "ואני" - כל חד בחבריה מיתפיס (האחד מתפיס בחבירו), היינו ששני מתפיס את נזירותו בראשון, והשלישי מתפיס את נזירותו בשני?
או דילמא: כולם בקמא מיתפסי (שניהם מתפיסים את נזירותם בראשון)?
למאי נפקא מינה: לאתפוסי ומיזל (להוסיף ולהתפיס), דהיינו: אם אפשר להמשיך ולהתפיס אף כשעבר "כדי דיבור" מנזירותו של הראשון, וכדמפרש ואזיל.  5 

 5.  וכן נפקא מינה, אם הותר השני על ידי חכם, אם נגררים בעקבותיו כל הבאים אחריו, וכמבואר בהמשך הסוגיא, באר משה.
אי אמרת חד בחבריה מיתפיס (אם כל אחד מתפיס בקודם לו), אם כן מתפסין ואזלין לעולם (יכולים אנשים להמשיך ולהתפיס בלי הגבלה), ובלבד שיהא כל אחד "תוך כדי דיבור" לאמירתו של הקודם לו.
ואי אמרת בקמא מתפסי (ואם תאמר שכולם מתפיסים בראשון), טפי (יותר) מכדי דבור מנזירותו של הראשון לא מתפסין, אי אפשר להתפיס.
ומאחר שנתבארה הנפקא מינה, חוזרת הגמרא לשאלתה: מאי, האם כצד זה או כצד שני?
תא שמע לפשוט מהרישא דרישא במשנתנו, שכולם מתפיסים בראשון:
אמר "הריני נזיר" ושמע חבירו ואמר "ואני" "ואני", ותו לא מידי - כלומר: ולא הזכיר התנא אנשים נוספים - הרי שמע מינה דבקמא הוא דמיתפסי (כולם מתפיסים בראשון) -
דאי סלקא דעתך חד בחבריה מיתפיס (כל אחד מתפיס בחבירו), אם כן ליתני טובא "ואני" (יזכיר התנא אנשים הרבה שאמרו "ואני"), וכדי להשמיענו שאף על פי שמן הרביעי והלאה אי אפשר שיתפיסו בתוך כדי דיבור לראשון, מכל מקום הם נזירים משום שכל אחד בחבירו הוא מתפיס.
ודחינן: וכי אטו התנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל (וכי התנא רוכל הוא המפרט את מרכולתו)!? כלומר: אף על פי שאכן יש חידוש בכך שהרביעי אף הוא יכול להתפיס, כי במי שקדם לו הוא מתפיס, מכל מקום יש לומר שלא חש התנא למנות ככל אשר יוכל.  6 

 6.  השמועה מתבארת על דרך שביארו תוספות את המשא ומתן לעיל.
ומקשינן: אם כן ליתני חד ולישמעינן כולהון (ישנה התנא רק שאחד אמר "ואני" ואנו נדע את דין האחרים)!?
ומשנינן: איידי דקתני "הותר הראשון הותרו כולן, הותר האחרון, האחרון מותר וכולן אסורין", מכלל דאיכא אמצעי, משום הכי קתני "ואני ואני".
כלומר: היות ועל ידי שנזכרו שלשה אנשים בדין של הסיפא, יכולים אנו לדקדק שכל אחד מתפיס בחבירו, וכפי שהגמרא מדקדקת בהמשך הסוגיא, אם כן בהכרח צריך היה התנא לדבר באופן שהיו כאן שלשה אנשים.
תא שמע לפשוט שכולם מתפיסים בראשון, מלשון המציעתא דרישא במשנתנו:
ששנינו: "הותר הראשון, הותרו כולן", הרי משמע: רק אם הותר הראשון הוא דשרו (אז בלבד הותרו כולם ואף השלישי), הא אם הותר האמצעי לבדו - הרי שכולם לא הותרו והשלישי ביניהם, שהרי לא הזכיר התנא שאם הותר האמצעי הותר השלישי -
ואם כן שמע מינה בקמא מיתפסין, בראשון הם מתפיסים כולם ואף השלישי בו הוא מתפיס ולא באמצעי, ולכך אין נזירותו של השלישי תלויה בנזירותו של האמצעי.
ודחינן: אימא לך: לעולם חד בחבריה מתפיס, ואף אם הותר האמצעי הותר האחרון, ומה שלא הזכיר זאת התנא, כי איידי דבעי מיתנא "הותרו כולן" (היות והתנא רצה להשמיענו שכולן הותרו, ולא רק האחרון), דאי הוה תנא "הותר האמצעי", הרי איכא ראשון דלא משתרי (הראשון הרי אינו ניתר בהתרתו של האמצעי, אלא זה שאחריו בלבד)
משום הכי קתני "הותר הראשון" ולא "הותר האמצעי".
תא שמע לפשוט מלשון הסיפא דרישא במשנתנו, שכל אחד מתפיס בחבירו:
הותר האחרון, האחרון מותר וכולן אסורין שהרי לא תלו בו את נזירותם.
ומשמע: דוקא אם הותר אחרון אז כולם אסורים כיון דלא איכא אחריני בתריה (אין אחריו עוד אחרים שהתפיסו בו) -
אבל אם הותר האמצעי דאיכא אחרינא בתריה (יש אחריו מי שהתפיס בו), אז אין כולן אסורין אלא משתרי השלישי, שאם לא כן היה לו לתנא להשמיענו אופן זה וכל שכן האופן שנזכר במשנה.
ואם כן שמע מינה דחד בחבריה מיתפיס.
ודחינן: לעולם אימא לך בקמא מיתפסין כולם, ואף כשהותר האמצעי, הוא לבדו מותר וכל האחרים אסורים, ומאי "אחרון" דקתני במשנתנו שאם הותר הוא כולן אסורין: "אמצעי" -
ורק איידי דתנא ברישא: "ראשון" לכך תנא בסיפא "אחרון" שהאמצעי ביחס לקודם לו הוא אחרון,  7  ולעולם הכוונה אף לאמצעי ולא רק לאחרון ממש.

 7.  וכמו שמצינו בפרשת וישלח: "ואת לאה וילדיה אחרונים", אף שהיו אחריה עוד; וכן בפרשת שמות: "והאמינו לקול האות האחרון".
תא שמע לפשוט שהאחד מתפיס בחבירו מהא דתניא בהדיא (למדנו ברייתא מפורשת):
הותר הראשון הותרו כולן, הותר האחרון, האחרון מותר וכולן אסורין, הותר אמצעי, הימנו ולמטה (מן האמצעי ולאחריו) מותר שהרי התפיס את נזירותו בשני, ואילו הימנו ולמעלה (מן האמצעי ולפניו) הרי הוא אסור, שהרי לא התפיס בו.
הרי שמע מינה "חד בחבריה מיתפיס".
ומסקינן: אכן שמע מינה שכל אחד מתפיס בחבירו ולא בראשון.
שנינו במשנה: הריני נזיר, ושמע חבירו ואמר פי כפיו ושערי כשערו, הרי זה נזיר:
תמהה הגמרא על כך: וכי משום דאמר "פי כפיו ושערי כשערו" הרי זה נזיר!?

דרשני המקוצר[עריכה]