פרשני:בבלי:נזיר מו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר מו ב

חברותא[עריכה]

ומקשינן: ומי מעכבא (האמנם כן שהתנופה מעכבת לפי רבי אליעזר), על אף ששיירי מצוה היא!?
והתניא:
כתוב בסוף פרשת נזיר: "זאת תורת הנזיר", ללמד: בין שיש לו כפים, ויכול להניף, ובין שאין לו כפים, ואינו יכול להניף.
וקא סלקא דעתין, שכך היא כוונת הברייתא: כשם שאם אין לו כפים אינו מניף, שהרי אי אפשר לו להניף,  1  כך אם יש לו כפים, אינו מניף, לומר שאין התנופה מעכבת.

 1.  כי כשאין לו כפים אינו מניף על זרועו, היות ובתורה נאמר "ונתן על כפי הנזיר". וצריך לקיים כפי שנאמר בתורה ("בעינן קרא כדכתיב", ראה סנהדרין מה ב). כך נראה לבאר, וכשם שביארו התוספות גבי מצורע שאין לו בוהן יד ורגל וכמבואר בסנהדרין מה ב.
ובהכרח שברייתא זו אליבא דרבי אליעזר היא, כי לדעת חכמים אין צורך להשמיענו שאין התנופה מעכבת, כי בקל וחומר הוא נלמד מתגלחת שאינה מעכבת לדעת חכמים.
הרי מבואר, שאפילו לרבי אליעזר, אין התנופה מעכבת משום ששיירי מצוה היא, ותיקשי לרב!?
אך תמהה הגמרא על הבנת המקשה בדברי הברייתא, שהיא באה ללמד שאין התנופה מעכבת:
ולדבריך: אלא הא דתניא:
"זאת תורת הנזיר" - בין שיש לו שער, והוא ראוי לתגלחת, בין שאין לו שער ואינו ראוי לתגלחת -
האם הכי נמי, גם כאן תפרש שכוונת הברייתא לומר דתגלחת לא מעכבא!?
והרי אי אפשר לומר כן כפי שהגמרא תוכיח מיד מברייתא להלן.  2 

 2.  בתוספות מבואר, שאף בלי הוכחה מברייתא אי אפשר לפרש ש"זאת תורת הנזיר" בא ללמד שהתגלחת אינה מעכבת, כי לפי רבנן אין אנו לומדים שאין מעכב אלא מעשה יחידי מפסוק זה, אלא מגזירה שוה ד"אחר אחר" כדלעיל בעמוד א, ואילו לרבי אליעזר הרי הוא סובר שהתגלחת מעכבת. ולא הביאה הגמרא את הברייתא דלקמן אלא ד"איידי דידע לברייתא דאיתא בממורט בהדיא, ניחא ליה לאתויי".
ואם כן, אף מה שאמרו בברייתא: בין שיש לו כפים ובין שאין לו כפים - לא באה הברייתא לומר שתנופה אינה מעכבת, אלא לומר: כשם שביש לו כפים צריך הוא להניף, כך באין לו כפים צריך הוא להניף על זרועו.
ומוכיחה הגמרא מברייתא אחרת שלגבי שער, בהכרח שאין הברייתא באה לומר שתגלחת אינה מעכבת כשם שאינה מעכבת ב"נזיר ממורט", שאין לו שער:
והתניא: נזיר ממורט, שאין לו שיער כלל:
בית שמאי אומרים: אינו צריך להעביר תער על ראשו.
ובית הלל אומרים: צריך להעביר תער על ראשו.
ואמר רבינא: מאי "אינו צריך" לבית שמאי? - אינו צריך, ואין לו תקנה!
כלומר: אף אם יעביר תער על ראשו אין זו תגלחת, ולרבי אליעזר לא יצא מידי נזירותו, ולחכמים לא קיים מצות תגלחת.
ואם כן הרי משמע: הא לבית הלל, יש לו תקנה, ואם העביר תער על ראשו, קיים בזה מצות תגלחת.
ואם כן, בהכרח שאין כוונת הברייתא להשוות מי שיש לו שער למי שאין לו שער ולומר שאף מי שיש לו שער אין התגלחת מעכבת, שהרי בין לבית שמאי ובין לבית הלל כשאין לו שער לא נפטר ממצות תגלחת.
אלא ודאי, שכוונת הברייתא היא לומר: כשם שביש לו שער צריך לגלח, אף באין לו שער צריך להעביר תער על ראשו,  3  וכן בתנופה באה הברייתא ללמדנו שיניף על זרועו, ומשום ד"לא בעינן קרא כדכתיב".

 3.  כתב ה"קרן אורה", שאף לפי בית שמאי אפשר לפרש את דרשת "זאת תורת הנזיר", שהיא באה ללמד, דכשם שביש לו שער התגלחת מעכבת גם באין לו שער התגלחת מעכבת ואף שאינו יכול לגלח; אלא שמדברי התוספות נראה לא כן, והיינו משום שזה אינו שייך אלא אם בית שמאי סוברים כרבי אליעזר שהתגלחת מעכבת, אבל אם כרבנן סבירא להו הרי אין שייך לדרוש כן, ועוד יש לומר שהתוספות סוברים שמסברא התגלחת מעכת אף אם אינו יכול לגלח.
מוסיפה הגמרא ומבארת, והיינו - דברי רבינא שאמר בדעת בית שמאי שאינו צריך ואין לו תקנה - כמו דאמר רבי פדת!
דאמר רבי פדת: בית שמאי - שאמרו גבי מי שאין לו שער, שהוא צריך גילוח ואין לו תקנה, ורבי אליעזר גבי מצורע, אמרו דבר אחד!
מאי רבי אליעזר? -
דתניא: מצורע שאין לו בוהן יד ורגל ליתן עליו מן הדם ומן השמן, אין לו טהרה עולמית, ומשום שצריך לקיים דין התורה כפי שכתוב, והיינו דוקא על בוהן יד ורגל,  4  דברי רבי אליעזר.  5 

 4.  משום ד"בעינן קרא כדכתיב".   5.  משמע מדברי הגמרא, שבית שמאי הסוברים גבי מי שאין לו שער שאינו מעביר תער על ראשו, הוא הדין שגבי מצורע שאין לו בוהן אינו מניחו על מקומו או על שמאלו ומשום "דבעינן קרא כדכתיב"; וחידוש הוא, שהרי יש לומר שהעברת תער על ראשו אין זה "גילוח" כלל, ולכן לא מהני לבית שמאי, אבל גבי מצורע יש לומר שמניחו על מקומו או על שמאלו ויוצא דלא "בעינן קרא כדכתיב".
רבי שמעון אומר: יניחנו הכהן את הדם ואת השמן על מקומו של הבוהן, ויצא בכך ידי חובתו.
וחכמים אומרים: יניח הכהן את הדם ואת השמן על בוהן יד ורגל של שמאל, ויצא בכך ידי חובתו.
לישנא אחרינא אמרי לה:
אמר רבא: תנופה בנזיר מעכבת.
ומפרשת הגמרא: אליבא דמאן!?
אי אליבא דרבי אליעזר, כך הרי לכאורה אי אפשר לומר, דהא פשיטא, דהאמר רבי אליעזר: אחר מעשים כולם.
אלא שמא תאמר אליבא דרבנן הוא שאמר רב תנופה בנזיר מעכבת, אף זו אי אפשר לומר, כי:
השתא יש לומר, תגלחת, אמרי רבנן לא מעכבא (אם תגלחת אינה מעכבת לדעת חכמים), תנופה מיבעיא!? (כל שכן הוא שאינה מעכבת)!?
אלא ודאי שרב אמר את דבריו אליבא דרבי אליעזר, ודקשיא לך: והרי פשיטא, זה אינו. משום שהייתי אומר היות ותנופה לא מעכבת את הכפרה - אף את היתר הנזיר אינה מעכבת.
ומקשינן: ומי לא מעכבא תנופה אליבא דרבנן, ומשום שקל וחומר הוא מתגלחת!?
והתניא בברייתא שיש לימוד מיוחד שהתנופה מעכבת:
דתניא: "זאת תורת הנזיר" בין שיש לו כפים ובין שאין לו כפים, כלומר: כשם שאם אין לו כפים אינו מותר ביין כיון שלא הניף ואף אינו ראוי להניף, כך כשיש לו כפים ולא הניף הרי התנופה מעכבת, וללמד בא הכתוב שלא תאמר: כל הראוי לתנופה אין תנופה מעכבת בו.  6 

 6.  וכעין שמצאנו: "כל הראוי לבילה (מנחה שהיא ראויה לבילה בשמן) אין בילה מעכבת בו, כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו", ראה מנחות קג ב.
ובהכרח שכדעת חכמים היא.
כי לדעת רבי אליעזר אין צורך ללמוד כן מ"זאת תורת הנזיר", כיון שהוא מפרש "ואחר ישתה הנזיר יין" דהיינו אחר המעשים כולם, ובכלל זה שהתנופה מעכבת.
ואם כן, מבואר בברייתא שאפילו לפי חכמים התנופה מעכבת,  7  והאיך פשיטא לך שלא אמר רב "תנופה בנזיר מעכבת" אליבא דרבנן!?

 7.  ביארו התוספות: דאף על גב דאמרי חכמים אחר מעשה יחידי, הני מילי באחד מן הדמים קאמר אבל תנופה מעכבא". ביאור דבריהם הוא (על פי הרא"ש), ש"אחר מעשה יחידי" אינו מעשה בודד מתוך קרבן הכולל כמה מעשים, אלא "מעשה יחידי" היינו מעשה שלם, והיינו קרבן שלם, (וכן נראה מרש"י זבחים נה א), ולכן התנופה שהיא חלק ממעשה השלמים הרי היא מעכבת; ולפי זה נמצא לכאורה, שאם יקריב קרבן אחר תחילה לא תהא התנופה מעכבת.
ומתרצת הגמרא, על ידי תמיה על הבנת המקשה בברייתא שהיא באה ללמד שהתנופה מעכבת: ואלא הא דתניא: "זאת תורת הנזיר", בין שיש לו שער ובין שאין לו שער.
הכי נמי, האם גם כאן תפרש שבא הכתוב לומר דתגלחת מעכבא כשם שהיא מעכבת במי שאין לו שער!
והרי אי אפשר לומר כך!
כי והתניא: נזיר ממורט: בית שמאי אומרים אינו צריך להעביר תער על ראשו, ובית הלל אומרים: צריך.
ואמר רבי אבינא: מאי "צריך" לבית הלל, צריך ואין לו תקנה, ואילו לבית שמאי יש לו תקנה, כלומר: להעביר תער על ראשו.  8 

 8.  ואם תאמר: הרי בית שמאי אמרו בהדיא "אינו צריך להעביר תער על ראשו", ואיך אפשר לפרש שלבית שמאי צריך להעביר תער על ראשו! ? וכתב הרש"ש: מה שאמרו בית שמאי "אינו צריך להעביר תער על ראשו", היינו להוציא מבית הלל שאמרו "צריך" דהיינו שצריך גילוח ממש ואין לו תקנה, לזה אמרו בית שמאי שאינו צריך גילוח ממש אלא די לו בהעברת תער על ראשו, וכתב שהוא דוחק, וראה בפירוש הרא "ש.
וסבורה הגמרא, שטעמם של בית שמאי הוא מדרשת "זאת תורת הנזיר", שבא הכתוב להשוות אין לו שער ליש לו שער, וכשם שביש לו שער יש לו תקנה, כך גם באין לו שער, והברייתא ד"זאת תורת הנזיר" בית שמאי היא.
ולכן מקשה הגמרא, אם כן, גם מה שהשוותה הברייתא אין לו כפים ליש לו כפים, יש לומר, שבאין לו כפים צריך להניף על זרועו כשם שהוא מניף ביש לו כפים, ולא בא הכתוב להשוות יש לו לאין לו לומר שתנופה מעכבת.  9  ומוסיפה הגמרא ומבארת: ופליגא, רבי אבינא שאמר לבית שמאי יש לו תקנה להעביר תער על ראשו, חולק על דברי רבי פדת, שאמר: בית שמאי ורבי אליעזר אמרו דבר אחד. שהרי לדעת רבי פדת סוברים בית שמאי ד"בעינן קרא כדכתיב", ולא מועילה העברת תער על ראשו, כשם שלא מועיל לרבי אליעזר ליתן את הדם והשמן על מקום הבוהן או על בוהן שמאל.

 9.  הקשו התוספות: מנין לנו לומר שהברייתא בית שמאי היא, והרי יש לומר שהכתוב בא לומר גבי תגלחת - כמו גבי תנופה - שהתגלחת מעכבת ביש לו שער כמו באין לו שער! ? והתוספות תירצו דאין הכי נמי, אלא שבלאו הכי אין מקום לפרש ש"זאת תורת הנזיר" בא ללמד שהתגלחת מעכבת, כי אם רבנן היא, הרי התגלחת אינה מעכבת, ואם רבי אליעזר היא אין צורך ללמוד מ"זאת תורת הנזיר" כי הוא סבירא ליה "אחר כל המעשים כולם", וראה בפירוש הרא "ש.
מתניתין:
כבר נתבאר  10  שאין התגלחת כשרה אלא אם כן זרק תחילה אחד מן הדמים של קרבנות השלמים החטאת והעולה שעליו להביא, ולפיכך:

 10.  במשנה לעיל מה א.
אם גילח על הזבח (שחט אחד מן הזבחים ואחר כך גילח), ונמצא הזבח פסול, שנשפך הדם, או נטמא הדם, או יצא הדם ונפסל בכך משום "יוצא",  11  הרי תגלחתו פסולה, שהרי לא היתה על אחד מן הדמים.

 11.  נתבאר על פי התוספות; ומכאן הוכיחו התוספות בפסחים פא ב, שאין התגלחת כשירה אלא אחר זריקת אחד מן הדמים, ואין די בשחיטת אחד הקרבנות. וצריך ביאור: למה לי שנפסל הדם, והרי אפילו אם לא נפסל כיון שהוא גילח קודם הזריקה, הרי התגלחת פסולה! ? וראה "ארזי הלבנון". והמאירי פירש: שנמצא הקרבן בעל מום, ולפי זה אין ראיה מכאן שהגילוח הוא אחר הזריקה דוקא.
והיות ותגלחתו פסולה, נמצא הנזיר כמי שגילחוהו לסטים, שצריך למנות שלשים ימי נזירות עד שיהא שערו ראוי לתגלחת, ומביא קרבנותיו אחר שהשלים שלשים יום.  12  ולפיכך: אף שאר זבחיו שהביא אחר התגלחת, לא עלו לו, אלא לכשישלים שלשים ימי נזירות.  13 

 12.  כמבואר במשנה לעיל לט א, שהוא "סותר שלשים יום".   13.  לשון התוספות הוא: "שאר הזבחים שהקריב אחר התגלחת הפסולה לא עלו לו, דהואיל והיה צריך לשהות עד שיגדל שערו, ובהקרבת שאר הזבחים לא היה ראוי לתגלחת יש להחשיב הזבחים כאילו הקריב קודם או תוך מלאת", וראה מה שביאר בזה ב"קרן אורה".
שנינו במשנה בזבחים ב א: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן (ששחט עולה לשם שלמים) כשרים (לזרוק דמן ולהקטיר את אימוריהם ולאכול את הנאכלין, אף על פי שמצותן לשוחטן לשמן), אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה (וצריך להביא זבח אחר לחובתו או לתשלום נדרו, וישחטנו לשמו), חוץ מן הפסח והחטאת (שאם שחטן שלא לשמן הן פסולין לגמרי).
וכן אם גילח על החטאת (שחט את החטאת ראשונה וגילח) שעשאה שלא לשמה, שהיא פסולה, ואחר כך (אחר תגלחתו) הביא שאר קרבנותיו ועשאן לשמן -
הרי תגלחתו פסולה, כי הקרבן שעליו גילח, פסול היה.
ולכן גם זבחיו לא עלו לו. כי התגלחת הפסולה סותרת שלשים יום, כדי שיגדל שערו, ואז מביא הוא את קרבנותיו.
ואפילו אם גילח על העולה או על השלמים (הביא תחילה עולה או שלמים וגילח עליהם) ועשאן שלא לשמן, שהם כשרים, אלא שאינם עולים לבעלים לשם חובה, ואחר כך הביא קרבנותיו לשמן - הרי תגלחתו פסולה, כיון שגילח על זבח שלא עלה לו לשם חובה,  14  ולכו גם זבחיו לא עלו לו, כיון שתגלחתו פסולה היתה.

 14.  וכאילו גילח על שלמי נדבה.
רבי שמעון אומר:
אם גילח על העולה או על השלמים שלא לשמן, אותו הזבח אכן לא עלה לו -
אבל תגלחתו אינה פסולה.
ולפיכך, שאר זבחים שהביא אחר התגלחת לשמן עלו לו, ויתבאר טעמו בגמרא.
 15  ואם גילח על שלשתן, שהביא תחילה את כל שלושת הקרבנות, ואחר כך גילח, ונמצא אחד מהן כשר, והאחרים פסולים, הרי תגלחתו כשרה לכולי עלמא, כיון שדי לו באחד מן הקרבנות כדי לגלח עליהם, ויביא שוב את שאר הזבחים שנפסלו.

 15.  בבא זו אינה מדברי רבי שמעון, אלא דברי הכל היא.
גמרא:
שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: אותו הזבח לא עלה לו אבל שאר זבחים עלו:
אמר רב אדא בר אהבה:
זאת אומרת (ממשנתנו אתה למד), שקסבר רבי שמעון: נזיר שגילח על עולה או על שלמי נדבה, יצא.
שאם לא כן, לא היתה מועילה תגלחתו שעשה על הזבחים שנזבחו שלא לשמן, שהרי הן כמו נדבה, כי לא עלו לבעלים לשם חובה.
ומפרשינן: מאי טעמא דרבי שמעון?
דאמר קרא: (ויקרא ז) "וזאת תורת זבח השלמים. אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה, על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו",
והיה לו לומר: על זבח תודת "השלמים".
ומפסוק זה למדו במנחות עח א להקיש את שלמי הנזיר לקרבן תודה לענין כמה דברים.
וכן לומדים מפסוק זה שאם גילח על תודה, וכן על שאר שלמי נדבה, יצא כמו שגילח על שלמי נזיר.  16 

 16.  א. בפשוטו משמע, שאף משלח הוא תחת הדוד שמבשל בהם את שלמי הנדבה. ב. מלשון "יצא" משמע בפשוטו, שבדיעבד הוא שיצא, אבל לכתחילה אינו יכול לגלח על שלמי נדבה, וראה מה שכתב בענין זה ב"קרן אורה". ג. דברי רבי שמעון מחודשים מאד, כי מאחר שאינם קרבנות נזירותו, מה ענין יש בזה שיביא איזה שלמים או עולה קודם שיגלח.

דרשני המקוצר[עריכה]