המנוחה כתבה בצוואה שנכסיה היו שייכים לבנות והן לא יוכלו למכור הדירה 15 שנה מיום הפטירה.
הבנות ביקשו מביה"ד להבהיר אם ע"פ דין תורה הן חייבות לקיים את הסעיף לפיו אין למכור הדירה 15 שנים מפטירתה.

בית הדין הגבוה לערעורים קיבל את הערעור לגבי חיוב האיש בדנמי מדור הילדים, והחזיר את התיק לבית הדין האזורי שיבחן מה גובה דמי המדור לפי החלטתו.
ביה"ד כתב שהוא מנוע מלפסוק כנגד דעתו ההלכתית.

לבית הדין הגיעה משפחה להוציא צו ירושה. בין היורשים יש ילדים קטנים (נכדים של הנפטר) לפי החוק מגיע להם חלק קטן ממה שמגיע להם ע"פ ההלכה.
הדיין בפסק זה דן כיצד יש לפעול.

בקשת המערערת לחייב את הצד השני בהוצאות משפט וחיוב על כך שהטריח את ביה"ד.

המערער תבע את

הבעל יוזם הגירושין חוייב בכתובה, בית הדין דן האם ניתן לחייבו גם בכתובה וגם בהסכם פירוד שחתמו הצדדים קודם הגייור של האשה.

האישה ערערה על פסק הדין בעילה שבית הדין היה צריך לקבל את תביעתה לביטול ההסכם מאחר שהוא נעשה תחת לחץ.
האיש ערער נגד החלק שבפסק הדין לפיו עליו להוסיף ולשלם לאישה בעבור חלקה של האישה ברכוש המשותף כשהנימוק של בית הדין הוא 'ההטעייה' בשווי הנכסים.
עילת הערעור היא שבית הדין חרג מסמכותו כשדן ופסק בטיעון שהאישה עצמה לא העלתה ולא טענה.