הצדדים התגרשו בהסכמה, והדיון הוא לגבי הכתובה.
האישה היא זו שיזמה את הגרושין, לטענתה הסיבה היא מפני שהאיש היה עם סטייה מינית. האיש טוען שהוא קיים את מצוות עונה למרות הנטיות וכי לא היה בקשר מיני אסור לפני עזיבת אשתו.

התובע שכר שרותיו של עו"ד שייצג אותו בהליך הגירושין, תוך ניסיון להביא לפשרה במסגרת גישור לפני ההגעה לבית הדין הרבני, שלא צלח. בדיון בבית הדין טענה האשה לפסול את העו"ד מלייצג את הבעל, בית הדין קיבל את דבריה ופסל את העו"ד, והבעל פיטר אותו בטענה שלא נהג באחריות ומקצועיות ושכר מייצג אחר. כעת הבעל תובע מהעו"ד את כספו בחזרה, ואת הסכום אותו ב"ד חייבו לשלם לאשה.
הנתבע - העו"ד כופר בטענות וטוען שנהג במקצועיות ולפי הכללים במקצוע, ומעבר לכך הוא טוען, שסילוקו מהתיק וכן פיטוריו, שלא כדין היו, ודורש את מלוא הסכום הנקוב בחוזה.

האיש והאישה התגרשו ומינו כונס נכסים שימכור את הנכס, כונסי הנכסים פעלו למכירתו ורגע לפני החתימה נפטר האיש ולכן בטל הצורך במכירת הדירה.
לטענת האשה, מאחר שהסכם המכר לא התקיים בפועל, היא מבקשת הפחתת שכר כונסי הנכסים לשיעור של חצי אחוז + מע"מ. כונסי הנכסים מתנגדים לבקשתה. לדבריהם, הם פעלו למכירת הדירה, ומגיע להם שכרם.

התובעת - האשה בקשה ערב הדיון לדחותו ללא נימוק וכן לא הגיע לדיון שנקבע כמה חודשים לאחר מכן ללא הסבר. בהמשך האיש ביקש לסגור את התביעה עכב זניחת התביעה ע"י התובעת ובקשתו נענתה. כעת האיש תובע הוצאות משפט שנגרמו לו.

ביה"ד קבע שהנתבע חייב עפ"י הסכם הגירושין. כעת האישה תובעת הוצאות משפט שהוציאה כדי לקבל דמי המזונות.

האשה מבקשת שביה"ד יפסוק בענין חלוקת רכוש ע"פ חוק יחסי ממון.
ביה"ד בקש מהבעל אישור לפסוק ע"פ החוק והבעל לא אישר.

התובע התעכב בתשובה לב"ד מעבר לזמן שב"ד קבע,