החזר הלוואה או עיסקא

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 328-נז

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. 

פס״ד בתביעה להחזר הלואה או דמי עיסקה

נושא הדיון

התובע עשה הסכם עם הנתבע שלפיו הנתבע מייצר שעונים עם ספרות ערביות בהונג קונג, והתובע מעונין לקנות 5.000 שעונים כאלה במחיר של 5$ ליחידה במסגרת פלסטית. התובע שילם לנתבע סך של 25.000$. הנתבע התחייב לספק את השעונים לתובע בתוך 8 חדשים או למוכרם עבורו, ומלוא הרווח יהיה שייך לתובע. הנתבע התחייב להחזיר לתובע את ה״פקדון״ ״לפי הערך הדולרי״ אם במקרה לא תתבצע העיסקה מכל סיבה שהיא. עוד התחייב הנתבע שאם ימשך זמן היצור מעל 8 חדשים חייב להחזיר לתובע את מלוא הסכום כולל מינימום רווח של 1$ ליחידה, שבס״ה הוא 30.000$. ועם כל זה לא מאבד התובע את זכויותיו לקבל את מלוא הרווח על 5.000 השעונים לכשיגמר יצורם וימכרו. הנתבע נתן לתובע צ׳ק ביטחון על הספקת השעונים בסך השוה ל-30.000$.

הנתבע טוען שאמנם לא נרשם פטנט על יצור זה על שמו, אך מ״מ התכנית לשעון והתרשימים שלו הם בלעדיים שלו, אותם קבל מתלמידו. ומבלעדיו אין תקדים ליצור כזה של שעון בספרות ערביות, והיה צפוי לו שוק גדול ביותר בעולם המוסלמי. הנתבע מפרט את עלות היצור של הצ׳יפ של השעון, אך אינו מפרט את עלות שאר הרכיבים, וסביר להניח שהמחיר של 5$ כולל גם ריוח ועמלה.

למעשה עבר הזמן שהוסכם בין הצדדים והשעונים לא יוצרו, והתובע בקש מהנתבע להחזיר לו את הכסף ואת הרווח המינמלי שהובטח לו, והנתבע נתן לו 9 צ׳קים של צד ג׳ בס״ה של 70.830 ש״ח שהיו שווי ערך ל״חוב״ שתבע ממנו.

סוכם בין הצדדים שאם לא יפרעו הצ׳קים ה״חוב״ נשאר במצב הראשון של 30.000$. התובע פרע 3 מהצ׳קים הללו, והצ׳ק הרביעי חזר מחוסר כיסוי משום שבעלי הצ׳קים פשטו רגל. מאוחר יותר שילם שליח של הנתבע לתובע סך של 7.000 ש״ח והסכים לשלם כפשרה עוד 15.000$ עבור חוב של 27.000$ (בשעת כתיבת ההסכם סברו הצדדים שרק צ׳ק אחד נפרע, וע״כ נאמר שיתרת החוב הוא 27.000$, בו בזמן שיתרת החוב היתה רק 21.000$, כפי שהתברר אח״כ שנפרעו 3 צ׳קים). הנתבע אומר שבזמן כתיבת ההסכם היו תכניות היצור של רכיבי השעון מוכנים, וכבר יוצרה דוגמא אחת שנמסרה בשעתו לתובע.

טוען התובע שקבל רק 11.000$, עפ״י הפירוט הנ״ל, ונותר חוב של 19.000$. הוא מודה שיתרת הצ׳קים שלא נפרעו וכן צ׳ק הבטחון עדיין ברשותו, והוא יחזירם לנתבע כשיפרע לו את החוב.

משיב הנתבע שאמנם חשב בתחילה לייצר את השעונים בהונג קונג ולספקם לתובע, ואף השקיע את הכסף שקבל ממנו ביצור, אך בגלל פשיעה של מזכירו שבלבל את הרישומים התקלקל היצור. לטענתו ההסכם עם התובע היה בתורת עיסקה ולא הלואה, והראיה שהסכום ששילם התובע נרשם בהסכם כ״פקדון״, וגם לא נזכר כלום כאילו היתה זו הלואה. ומכיון שהכסף שנתן התובע עבור יצור השעונים ירד לטמיון, שלא באשמתו של הנתבע, פטור הוא מכלום. למרות זאת - ולמרות הפצת מכתבי פאשקוילים נגדו בארה״ב - התרצה לפצות את התובע בתשלום של צ׳קים של צד ג׳, שחלקם נפרעו, וחלקם לא נפרעו, אין הוא רואה עצמו מחוייב לשלם עוד כלום. לטענתו התובע הוא שהפסיד לעצמו את ערך הצ׳קים שלא נפרעו בכך שלא החזירם לו, שאם היה מחזירם לו היה מצליח להוציא את תמורתם ממי שנתן לו אותם. למרות זאת הסכים להצעת הפשרה שהעלה שליחו לשלם חלק מהסכום של החוב הנותר - ללא הרווחים - בתנאי שהתובע ימחול על חלק אחר, אך התובע לא הסכים למחול, וההצעה ירדה מהפרק.

במשך הזמן הציע הנתבע הצעה נוספת של מחשבים בספרות ערביות, שלדבריו פותח גם הוא ביוזמתו עפ״י תכניות של תלמידו, אך הדבר נדחה. הוא טוען שגם כיום הוא מוכן להתפשר ולשלם עוד כ-10.000$ בתנאי שהתובע ימחול על השאר.

משיב התובע שהנתבע התחייב מראש לפרוע סך 30.000$ עבור ההשקעה של 25.000$ שנתן לנתבע עפ״י עצתו כששאל אותו במה כדאי להשקיע את הכסף, ובשעה שכתב את ההסכם לא הבין אם ההסכם מדבר על הלואה או על עיסקה, ולדעתו היתה זו הלואה עם רבית ולא עיסקה, וע״כ אין זה משנה אם העיסקה ירדה לטמיון. הוא אומר שהנתבע אמר לו באחת הפגישות שאינו חייב לשלם את הרווחים מכיון שהיתה זו הלואה ללא היתר עיסקה. הוא טוען שלא החזיר את הצ׳קים כדי שישאר לו ביד בטחון. הוא מכחיש קשר לכתיבת הפאשקוילים נגד הנתבע בארה״ב, ואדרבא, הוא ניסה למנוע את הפצתן. הוא אינו מוכן להתפשר ולמחול על כלום, אך מוכן לתשלומים.

בתחילה היתה התביעה בבית דין בבני ברק, אך הנתבע - המשמש כאדמו״ר ידוע - סירב לדון בפני אותו בית דין מסיבות שונות, וביקש לדון בבית דין זה.

פס״ד

הנתבע חייב לפרוע לתובע את יתרת חובו בתוך זמן קצוב, כולל רווח מינמלי שהיה יכול להרויח באותו כסף.

השאלות לדיון

א. האם כסף קונה שעונים שטרם יוצרו.

ב. קבל כסף כדי לייצר שעונים ולמוכרם ולשלם למשקיע את תמורתם ועוד רווח מינמלי, וטוען שנאנס ולא ייצר, האם חלה ההתחייבות לתשלום הרווח.

ג. לא נזכר בהסכם שמדובר בהלואה, האם דינה כהלואה או כהשקעה בעיסקה.

ד. החזר חוב בצ׳קים של צד ג׳, האם נחשב פרעון גם בטרם נפרעו הצ׳קים.

הדיון ההלכתי

א. מכירת דבר טרם ייצורו

במשנה ב״מ מד א:

"נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע וכו׳". 

ונחלקו ר׳ יוחנן ור״ל בגמ׳, לדעת ר׳ יוחנן דבר תורה מעות קונות ומדרבנן אמרו שאינן קונות אלא משיכה. גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה. ולדעת ר״ל משיכה מפורשת מן התורה. והלכה כר׳ יוחנן.

וכתב הרמב״ם מכירה פכ״ב ה״ג ושו״ע חו״מ סי׳ רט סעי׳ ו:

 "הפוסק על שער שבשוק ולא היה אותו המין שפסק עליו ברשות מוכר, חייב לקנות וליתן ללוקח מה שפסק, ואם חזר מקבל מי שפרע". 

וכתב הכ״מ: 

"וא״ת והא כיון שאינו ברשותו לא קני, וי״ל דכיון שזה דבר הנמכר בשוק הו״ל כאילו הוא ברשותו, א״נ דכשנתן דמים נמכר אע״פ שאינו ברשותו כיון שהוא בעולם קנה לענין מי שפרע".

 וכתב הסמ״ע ס״ק כג שאם אינו מצוי בשוק אינו מקבל מי שפרע, אבל הש״ך ס״ק יג כתב שאפי׳ אינו מצוי בשוק מקבל מי שפרע. והקצוה״ח ס״ק ט הוכיח מהכ״מ כהסמ״ע, והטעם לפי שאינו במי שפרע אלא אם עשה קנין שהועיל מדאורייתא, אבל בדשלב״ל שאין בו קנין מן התורה אינו במי שפרע. והביא משמ״ק ב״מ שנחלקו בדבר ראשונים. וכתב הגרש״ש בקונטרס השעבוד סוף סי׳ א דדוקא בדבר שבא לעולם שאם יקנה יהיה הדבר שלו אז הוא מחוייב להשלים זכות חבירו ולקנות, אבל בדשלב״ל שאף אם יקנה לא יזכה בזה חבירו כי אם בהקנאה חדשה, אינו מחוייב כלל לקנות והוי רק כדברים שאין בהם משום מחוסרי אמנה.

ואם הקנה דבר שחלקו בא לעולם וחלקו לא בא לעולם, הרי זה כמו קני את וחמור שנחלקו להלכה האם הקנין חל על החלק שבא לעולם או שאינו חל כלל, עי׳ רמ״א סי׳ רט סעי׳ ד וסמ״ע סי׳ רג ס״ק יט.

ואם חייב את עצמו בקנין בדשלב״ל, פסק בשו״ע סי׳ ס סעי׳ ו עפ״י בעה״ת שער סד ח״ב ושו״ת הרשב״א ח״ג סי׳ סה שכיון שגופו בעולם יכול להתחייב, ודבריו קיימים וחייב ליתנם לו. וכתב בקצוה״ח סי׳ רג ס״ק ב ומהרי״ט חו״מ סי׳ פא שאין החיוב חל על גופו אלא אם קבל אחריות עליו שאם יאבדו ישלם לו. ובנתה״מ שם ס״ק ו חולק וכותב שהחיוב חל אף בלי קבלת אחריות. וכ״כ נובי״ק סי׳ כו. ועי׳ נתה״מ סי׳ ס ביאורים ס״ק י בשם כנה״ג שמ״מ יכול לחזור בו קודם שבא לעולם, אך בקצוה״ח שם ס״ק ז ומשובב נתיבות שם כתב שאינו יכול לחזור בו. ועי׳ קונטרס השעבוד להגרש״ש סי׳ א בארוכה.

ולפי״ז בנידון דידן שהתובע נתן לנתבע כסף כדי שייצר לו שעונים, כיון שחלק מהשעונים טרם יוצר, וגם אינו יוצא בשוק ולא ניתן להשיגו, הקנין לא חל, ולדעת כמה פוסקים אף מי שפרע אין בזה, ואע״פ שהנתבע קבל על עצמו לספק את השעונים לתובע, ואף קבל עליו אחריות, ונתן בידו צ׳ק בטחון, למרות שההתחייבות חלה, מ״מ י״ס שיכול לחזור בו קודם שבא לעולם, ואף מי שפרע אינו מקבל.

ב. מעמד הכסף ששולם

ונחלקו שני תירוצי התוס׳ בב״מ מג א ד״ה מאי איריא, מה דין המעות שביד המוכר.

לתירוץ אחד אסור למוכר להשתמש בהם ואינו אלא שומר חנם ואינו חייב עליהם באונסין, אלא א״כ פירש לו הקונה שמותר לו להשתמש בהם, ואפי׳ בסתמא, אם פסק והקדים לו מעות חצי שנה מן הגדיש עד ימות הקיץ, אדעתא דהכי נותן שישתמש בהם.

ולתירוץ שני כיון שדבר תורה מעות קונות לא הפקיעו כח שיש לו למוכר במעות שיכול להשתמש בהם, כיון דקונות מן התורה הוי שואל עלייהו. ועי׳ אב״מ סי׳ כח ס״ק כג וקהלות יעקב ב״מ סי׳ מא בביאור תירוצי התוס׳. ועי׳ קונטרסי שיעורים ב״מ סי׳ כא אות ד אם מש״כ תוס׳ שנעשה שואל הוא בדוקא, או שכוונתם שנעשה לוה, שהרי מותר להשתמש בהם.

ובנידון דידן שמוכח מההסכם שהתובע נתן רשות לנתבע להשתמש בכסף, שהרי ההתחייבות להחזירו כעבור 8 חדשים מפורשת על ערך דולרי, מה גם שהקדמת המעות לתקופה של 8 חדשים יש בה אומדנא דאדעתא דהכי נותן שישתמש בהן, ואפי׳ בסתמא, וכמש״כ התוס׳, דינו של הנתבע כשואל או כלוה, וחייב עליהם באונסין.

ג. תשלום על מניעת ריווח

פסק הרמב״ם שלוחין ושותפין פ״א ה״ה, וטוש״ע חו״מ סי׳ קפג סעי׳ א, ויו״ד סי׳ קעז סעי׳ א' שאם נתן מעות לחבירו לקנות בהן חטים או מין ממיני סחורה ואמר לא לקחתי, אין לו עליו אלא תרעומת. ובגמ׳ ב״מ עג ב:

"אמר רב חמא האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה, משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט".

 והקשו הראשונים שם מדוע חייב לשלם לו, והרי אין זה אלא מניעת הריוח ומבטל כיסו של חבירו, ותירץ בחי׳ הריטב״א החדשים שם בשם מורו שכיון שנתן לו מעות ע׳׳מ לקנות בהן סחורה והבטיח לו לעשות כן, ואלמלא הוא היה קונה בעצמו או ע״י אחרים, חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו, אפי׳ אם לא התנה ולא קבל עליו לשלם ההפסד, שבאותה הנאה שסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן הרי הוא משתעבד מדין ערב.

וכתב בנתה״מ סי׳ קפג ס״ק א שאם שלחו בשכר או בקבלנות לקנות לו סחורה ביריד או ביום השוק במחיר הזול ועבר ולא קנה חייב לשלם לו מניעת הריוח כפי שהרויחו שאר הסוחרים אע״פ שלא כתב לו אם אוביר ולא אעביד, ודוקא אם היה שליח בחינם או שקבל השליחות לזמן דהוי כפועל היכול לחזור בו אינו חייב לשלם לו מניעת הריוח.

ובנידון דידן שהתובע שילם לנתבע עבור יצור של שעונים, ומן הסתם כלל במחיר גם עבור העמלה, ועבר הנתבע ולא ייצר את השעונים, לכאורה יש לחייבו גם עבור מניעת הריוח, וכמו שאמר רב חמא ביין דזולשפט.

אמנם נראה ששונה המקרה הנוכחי ממקרהו של רב חמא, כיון שבמקרה זה - לטענת הנתבע, שלא הוכחשה ע״י התובע - לא קיים בשוק שעון דומה, ומחדלו של הנתבע ביצור השעון אינו אלא מניעת הריוח ומבטל כיסו של חבירו. משא״כ במקרה של רב חמא שאלמלא השליח היה יכול המשלח לקנות את הסחורה ע״י אחר ולהרויח, וכמש״כ הריטב״א. אמנם נראה מכיון שהתובע היה יכול להשקיע את כספו בכל עסק אחר, וע״י מחדלו של הנתבע הפסיד את הריוח שהיה יכול להרויח, יש לחייב את הנתבע במינימום ריוח.

ד. האם הכסף ששולם במעמד עיסקה או פיקדון

בשו״ת הריב״ש סי׳ תסד ד״ה הצד הג׳, כתב: 

"ואע״פ שהלואה זו היא בלשון מכירה, לעולם אין הלשון גורם, דכיון שזה מתחייב לתת לו דבר קצוב לשנה ואין הבית או השדה קנוי לו אלא השיעבוד ההוא לבד יש לו עליו והמוכר יכול לסלקו לעולם, ה״ז הלואה גמורה אף אם שינו הלשון להיותו בלשון מכירה, דאין הלשון גורם, דא״כ בטלת תורת רבית שילוה מאה במאה ועשרים בלשון מכירה, וזה היה טעותו של רב חמא בב״מ סט וכו׳". 

ועי׳ מהר״ם שיף סוף איזהו נשך, ופס״ד ירושלים כרך ד עמ׳ קצב.

ובנידון דידן שההסכם אמנם אינו מפרש האם הסכום של 25.000$ שנתן התובע לנתבע היו בתורת הלואה עם רבית או דמי עיסקה, אך מלשון הסעיף של ביטול היצור והחזר הכסף שנזכר הכסף בתורת ״פקדון״, משמע שהוא דמי עיסקא ולא הלואה, אך מאידך אין לפרש שהוא פקדון ממש, שהרי נאמר בו שיוחזר ב״ערך דולרי״, כלומר שאין הנתבע צריך לשמור את הדולרים עצמם עד לביצוע היצור, אלא יכול לפורטם ולהשתמש בהם, וכשיצטרך להחזיר יחזיר את ערכם. ע״כ קשה להחליט שמדובר בעיסקא או בהלואה.

ה. פריעת חוב בצ'יקים

בענין גדרם של צ׳קים וצ׳קים דחויים בהלכה, אם לבסוף נתבטלו או הוחזרו האם דינם כתשלום במזומן או כנתינת שטר בלבד האריכו האחרונים, עי׳ פס״ד ירושלים כרך א עמ׳ קמד וכרך ב עמ׳ כא וכרך ג עמ׳ קנא וכרך ד עמ׳ קפא. ושם נתבאר שאין דינו כמי שפרע את החוב.