שלום, מימי בישיבה, אני יודע לדקלם את מחלוקת רשב"א\רא"ש בדבר הטעם לנטילת ידיים שחרית. רא"ש להכנה לתפילה, ורשב"א בגלל ברייה חדשה, ומכאן ספקות רבים כשאדם ער כל הלילה וכו. אבל, כשהכנתי שיעור, פתחתי את הרשב"א בפנים, והנה שם הוא כותב: "...משמע לכאורה שצריך בשחר ליטול ידיו בכלי, ואם תשאל מאי שנא תפילת השחר מתפילת מנחה וערבית? יש לומר שבשחר אנו נעשין ברייה חדשה..." ומשמע במפורש שגם הרשב"א מחפש את הטעם לנטילת ידיים לתפילת שחרית! ובכלל, השאלה שנשאל הרשב"א היא מדוע מברכים על נטילת ידיים שלפני התפילה. ומהיכן הבינו האחרונים שהרשב"א בכלל מדבר על נטילת ידיים של השכמת הבוקר?? ועוד, הרא"ש, בסוף דבריו כותב: "מיהו, מלשון שסדרם הגמרא, משמע שיכול לברך כל אלו הברכות קודם נטילת ידיים, וזהו סעד לדברי שלא תקנו נטילת ידיים אלא לק"ש ולתפלה". כלומר, גם הרא"ש בכלל לא מדבר על אותה נטילת ידיים של השכמת הבוקר שמשום מה אנו נוהגים היום. הוא עוסק באותה הנטילה שקודם תפילה, שהיא תקנת חכמים, וגם הדיון שלו הוא בכלל על השאלה מדוע לא מברכים על בה על נקיות ידיים. ושוב, אני שואל: מה הקשר בכלל של הרא"ש והרשב"א האלו, לנטילת ידיים של השכמת הבוקר?? לפי הבנתי, היחיד שמדבר באמת על נטילת ידיים של השכמת הבוקר, הוא הזוהר, שמביא השו"ע, ובגלל זה גם נוטלים לסירוגין. אבל השאלה שלי היא שלכאורה לא הרא"ש ולא הרשב"א עסקו בכלל בנטילת ידיים של השכמת הבוקר, ולכאורה לא היה דבר כזה אצלם בכלל. אשמח שתאירו את עייני בסוגיה. (לא הזכרתי כאן כלל את הרמב"ם, שגם הוא איננו פוסק בכלל את נטילת ידיים של השכמת הבוקר להלכה, וזה מתאים לפשטי הסוגיות, אלא אני אומר שלכאורה גם הרא"ש והרשב"א לא דיברו עליה כלל!) תודה

שלום אכן כפי שציינת בשאלתך מחלוקת הרשב"א והרא"ש אינה מדוע תיקנו נטילת ידים בבוקר אלא מדוע תקנו ברכה על נטילה זו! לדעת הרא"ש הנטילה היא כהכנה לתפילה ולדעת הרשב"א כחלק מברכות השחר על כך שזכינו לשוב להיות "בריה חדשה". הגמרא (ברכות ס/ב) כבר מזכירה את החובה ליטול ידים בבוקר ואת הברכה על כך "כי משי ידיה לימא: "ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים". ובזה דנו הרשב"א והרא"ש, כאמור לעייל. הגמרא (שבת קח/ב) מציינת שיש להיזהר לפני הנטילה שהידיים לא יגעו בפה, בחוטם, בעין ובאוזן, מפני שרוח-רעה שורה על הידיים לאחר השינה, והיא עלולה להזיק לאותם האיברים. ורק לאחר שיטול האדם את ידיו שלוש פעמים לסירוגין, תסתלק אותה רוח-רעה מידיו. טעם העניין מבואר בקבלה (זוהר ח"א קפד, ב), שבלילה, בעת שהאדם נרדם ונשאר דומם ללא מחשבה ומעשה, טועם כל אדם טעם של מיתה, ואז שורה עליו רוח של טומאה. יום טוב