שלום וברכה, ידוע הסיפור המופיע בגמרא אודות הצלתה של ביתו של רבי עקיבא בליל חופתה מהנחש ומיוחסת הצלה זו לצדקה שנתנה לעני. יש מספר שאלות אודות הסיפור: כיצד מלכתחילה התחתנה ביתו של רבי עקיבא אם ידעה שלפי גורלה עתידה למות ביום חופתה? האם לא היה ראוי לידע את החתן המיועד? מדוע מיחס רבי עקיבא את הצלתה למעשיה? אולי זכות החתונה או זכות בעלה הם שהצילוה? הרי לא מצוין אבל גם הוא היה אמור ללון באותו מקום ממש? ויתרה מכך, עצם העובדה שלפי הגורל היתה אמורה למות ביום חתונתה הרי שסיכנה בכך את בעלה כיוון שהנחש היה עלול לפגוע גם בו? ובנוסף, כיצד תלו את הצלתה דווקא בכך שנתנה צדקה לעני, אולי זה גם בזכות מעשים טובים קודמים או בזכות אביה או כאמור בזכות בעלה? וכן אם ידוע היה מראש על גורל כיצד התנאים העצומים ואביה לא יכלו לתקן את גורלה? ישר כח ותזכו למצוות

שלום ביאור דברי המדרש לאור שאלותיך היפות ובתוספת מספר עניינים: א. המדרש המדובר מופיע בהקשר של מחלוקת בין חכמים האם יש או אין מזל לישראל. הגמרא נוקטת בעמדתו של רבי יוחנן: אין מזל לישראל. כלומר, עם ישראל מעל המזלות וגם אם נגזר משהו ניתן לשנותו. "אין מזל לישראל" = בידי האדם לשנות את גורלו באמצעות מעשיו והתנהגותו. ב. רבי עקיבא לא הלך לחוזים בכוכבים שיגלו לו את הצפון בעתיד, אלא הם באו ביוזמתם להזהיר אותו על פי מה שראו וצפו בכוכבים. רבי עקיבא כאיש אמונה מאמין בבחירה החופשית שבידיו של האדם ובמעשיו לשנות את גורלו. החוזים בכוכבים, לעומתו, אוחזים בתפיסה שאת הנגזר אין לשנות. הכל קבוע מראש. הריטב"א (שבת דף קנו/ב) מסכם שתי נקודות אלו: "אסור לשאול בכלדיים משום תמים תהיה עם ה' אלוקיך...אבל אם אמרו לו מעצמם דבר של דאגה ראוי הוא לחוש לדברים, כי הרבה פעמים אומרים האמת בעתידות...וא"כ החסיד יחוש לדבריהם לבקש רחמים ולעשות צדקה...וכיוצא בו שהם מדברים שמבטלים את הגזירה...". ג. רבי עקיבא היה דואג על הדבר כיון שפעמים החוזים בכוכבים אומרים דברי אמת. הריא"ף (מפרשני העין יעקב) מבאר שרבי עקיבא ודאי התפלל לאחר ששמע על הגזירה שיש על בתו, וסמך על תפילתו שהיא לא תמות. [ניתן בכך להסביר מדוע השיא אותה ומדוע לא היה צורך לגלות לחתן את דברי החוזים בכוכבים]. יחד עם זאת אנו רואים שבבוקר שואל רבי עקיבא את בתו בהפתעה מסויימת "מה עשית" כיון שראה את הפלא שהנחש מת ואותו גורם שהיה אמור לפגוע בה התבטל מן העולם, לכן שאל רבי עקיבא את בתו "מה עשית" כדי לגלות את הזכות הגדולה שעמדה לה. ד. העני קורא ומבקש אוכל וכולם עסוקים בסעודה ואינם שומעים אותו. מבחינת המסובים בסעודת החתונה העני היה "שקוף" והם כלל לא ראו אותו. מנגד, רק הכלה, בתו של רבי עקיבא, שומעת ומבחינה ופועלת. דמותה מוצגת כדמות אקטיבית בשל ריבוי הפעלים במעשיה: "קמתי, נטלתי את מנתי שנתתם לי ונתתיה לו". בתו של רבי עקיבא פועלת ועושה מעשה של חסד שנראה לה מאד טבעי. היא לא מבקשת שיתנו לו מנה, לא שולחת אותו למטבח. היא נותנת לו את המנה שלה! פעולה זו מצילה אותה. חז"ל אומרים: "כל המרחם על הבריות – מרחמים עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות – אין מרחמים עליו מן השמים" (שבת קנו, א). החפץ חיים (אהבת חסד ח"ב, ג) מבאר את עומק הכלל הזה באומרו, שכידוע באופן בו האדם מתנהג בעולם הזה הוא מעורר כנגדו תגובה מלמעלה, בשורשים העליונים, של ההנהגה האלוקית, וממילא כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים. העני משול כמת. העני הרעב זקוק לאוכל כדי להינצל ולהחיות את נפשו. ובתו של ר"ע זקוקה גם כן לחסד כדי להינצל. היא מצילה אותו והוא מנגד מציל אותה – קיימת כאן מידה כנגד מידה. להינצל ממיתה, ובכלל לבטל כל גזירה, יש צורך בשינוי הנהגה כלפי האדם. האדם משנה את ההנהגה כלפיו על ידי מעשיו. כיון שהיתה גזירה על בתו של רבי עקיבא רק מעשה חדש ישנה את צורת ההנהגה האלוקית כלפיה, וכך אכן קרה. ה. שמו של הנחש רומז לניחוש. הניחושים והקסמים אינם שולטים בעם ישראל. כמו שאומר הפסוק: "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל" (במדבר כג, כג). כלומר, עם ישראל מעל המזל והמזל לא שולט בהם. הנחש שארב לה בחור הקיר מת. אכן, היה אמת בגזירה, אבל היה מה שגבר והצליח לבטל את הגזירה. הנעיצה בעין מסמלת את הניצחון של מעשי החסד על הקביעה המוחלטת של החוזים בכוכבים. יום טוב