האם יש מצוה לאכול מצה בכל ימי הפסח או רק בליל הסדר? ומה דעת המקובלים?

שלום רב. חיוב אכילת מצה בזמן הזה הוא רק בלילה הראשון (ליל הסדר). ונחלקו הפוסקים האם יש מצוה גם בשאר הימים. יש סוברים שיש מצוה מהתורה בכל ימי הפסח, אלא שהיא מצוה קיומית כמו ציצית, שאין חיוב לעשותה, אך אם עושים אותה זוכים לקיים מצוה מהתורה. ויש סוברים שבשאר הימים המצוה מדרבנן, וכן דעת המקובלים. ובזוהר הקדוש ובדברי הקדמונים הפליגו מאד בשבח אכילת המצה בכל שבעת ימי הפסח. מקורות והרחבה: בגמ' בסוף פסחים (קכ.) מבואר שחיוב אכילת מצה מהתורה בזמן הזה הוא בליל הסדר בלבד. הגמ' לומדת זאת מהפסוק (דברים ט"ז ח'): "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלוקיך", שכשם שיום השביעי רשות, אף ששת הימים הראשונים רשות. ומהפס': "על מצות ומררים יאכלהו" לומדים שבליל ט"ו יש חיוב לאכול מצה ומרור עם קרבן הפסח, ומסיימת הגמ', וז"ל: "אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין ביהמ"ק קיים מניין? תלמוד לומר 'בערב תאכלו מצת', הכתוב קבעו חובה". ונשאל בעל המאור (על הרי"ף כו:) מדוע לא מברכים על המצה כל שבעה כמו שמברכים על סוכה, שהרי אותו לימוד לשניהם, שלילה הראשון חובה ושאר הימים רשות, וז"ל הרז"ה שם: "ויש להשיב, לפי שאדם יכול בשאר ימים לעמוד בלא אכילת מצה ויהיה ניזון באורז ודוחן וכל מיני פירות, משא"כ בסוכה שאין יכול לעמוד בלא שינה ג' ימים וכו'". ומשמע מדבריו שרק חובת ברכה אין, אך מכל מקום אם אוכל יש מצוה בדבר. אף שרוב הראשונים לא כתבו בשיש מצוה בשאר ימים, מכל מקום דעת כמה מגדולי הראשונים והאחרונים שיש מצוה בשאר ימים. כן מפורש באבן עזרא (פרשת בא י"ב ט"ו) וז"ל: "רק שבעת ימים ציוה לאכול מצות להיות זכר לאשר קרה לכם בצאתכם ממצרים וכו' והנה הזכיר על הפסח שבעת ימים תאכל מצות חיוב על דרך הפשט". וכן מביא מרן החת"ס (שו"ת חת"ס יו"ד קצ"א) בשם החזקוני, וכתב שכשיטה זו סוברים גם הרא"ש והר"ן, עיין שם שמדבריו משמע שיש מצוה מדרבנן לאכול כל שבעה. וכתב המהרש"ם (ח"א השמטות לסי' ר"ט) בשם הרוקח (סי' רצ"א): "האוכל מצה כהלכתה שבעה ימים כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית". ומרן השו"ע (תע"ה ז') כתב: "אין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד". וביאר המ"ב (תע"ה סקמ"ד): "וכל הימים אינו מוזהר אלא שלא לאכול חמץ" אלא שהוסיף: "ובשם הגר"א כתבו דעל כל פנים מצוה לאכול מצה כל שבעה אלא שאינו חיוב". ומקורו במעשה רב (פסח קפ"ה) וז"ל: כל שבעה מצוה ואינו קורא לה רשות אלא לגבי לילה ראשונה שהיא חובה ומצוה לגבי חובה, רשות קרי לה, אעפ"כ מצוה מדאורייתא היא וכו' והיה הגר"א מחבב מאד מצות אכית מצה כל שבעה, וביו"ט אחרון היה אוכל סעודה שלישית אע"פ שלא היה אוכל ג' סעודות בשאר יו"ט מפני חביבות מצות אכילת מצה שזמנו הולך לו וכו'". ועיין בדברי הגהות רמ"ש על התורת חכם (קלט: ד"ה הורה מורי) שדעת הרש"ש שבשאר לילות אכילת מצה מדרבנן דלא כדעת הגר"א, אך סיים שם: "ואמנם לפי דעת רבנו התורת חכם זיע"א לקמן יש לומר דאלו ודאלו דברי אלוקים חיים וכוונת הגר"א ז"ל דהוא דאורייתא דרבנן, עיין שם ודוק". ובספר דברי שלום (סוף סי' תע"ה) נשאר בצ"ע שהרי לדעת הגר"א משמע שאכילת מצה מהתורה כל שבעה, רק שלילה ראשון היא מצוה חיובית, ושאר ימים היא מצוה קיומית. ובכל מקרה לדעת המקובלים תהיה נפקא מינה בליל הסדר של יו"ט שני, שיש לכוון שמתקנים בבחינת יעקב ורחל שהם זו"ן הקטנים כמו כל מצוות דרבנן. בברכת פסח כשר ושמח,