למה אומרים שתכלת זה ספק דאורייתא וצריך להחמיר הרי גם אם נטיל תכלת לא בטוח שנקיים את המצווה (הרי לא בטוח שזה התכלת)?

לשואל, שלום וברכה! שתי תשובות בדבר: 1. האחת, שזיהוי התכלת איננו ספק אלא ודאי. לפי הידוע לי זוהי סברתם של רוב הרבנים המצדדים בתכלת, שאחרי עיון במקורות חז"ל ובממצאים על התכלת הגיעו למסקנה שזהו זיהוי ודאי ומוחלט. לעניין זה אין צורך בהוכחה ודאית ברמה מתמטית, אלא סימנים מובהקים שנחשבים לפי ההלכה כוודאי ולא כספק. 2. גם לפני הנחתך שזהו ספק, בפשטות דינו כספק דאורייתא לחומרא. אמנם יש אומרים ש"ספק דאורייתא לחומרא" נאמר לגבי מי שמסופק אם הוא חייב במצווה או לא וכעת הוא מקיים אותה ויוצא מהספק, כי כעת קיים אותה בוודאי. אבל כאשר הספק הוא כזה שגם לאחר מעשה לא נהיה בטוחים שקיים את המצווה - אין אומרים "ספק דאורייתא לחומרא". ולכן כאן, מי שסובר שהתכלת היא ספק אינו חייב להטיל אותה בבגדו (כך כתבו כמה גדולים, על פי הפמ"ג או"ח סי' קצד אשל אברהם סק"ג). אולם האדמו"ר מרדזין, שהיה הראשון לחקור ולברר את נושא התכלת, כתב בספרו (עין התכלת פרק מא) ראיה כנגד סברה זו מדברי הר"ן בסוכה (כב ע"ב מדפי הרי"ף), שמי שלא נטל לולב, והשיג לולב רק בבין השמשות של מוצאי יום טוב ראשון - צריך ליטול, משום שספק דאורייתא לחומרא, למרות שלא בטוח שאכן יקיים בכך את המצווה. גם המשנה ברורה (סי' קצד סקי"ג) חלק על סברת הפמ"ג (עיין שם, שהביא מחלוקת על מי שיודע רק ברכה אחת מברכת המזון, האם עליו לברך או לא, שמא הברכות בברכת המזון מעכבות זו את זו, והכריע שאם שבע והתחייב בברכת המזון מדאורייתא עליו לברך את הברכה שהוא יודע, אע"פ שלפי הדעה שהברכות מעכבות הוא לא יצא ידי חובה). נראה שזוהי דעת רוב האחרונים (מקורות נוספים בעניין זה במאמר 'חיוב לבישת ספק תכלת משום ספק דאורייתא לחומרא', בכתב העת 'והיה לכם לציצית' ג).