לכבוד הרב שמואל אריאל שליט"א חבר שלמדתי ממנו דבר קטן או גדול בתורה, איזה כבוד צריך לנהוג בו (רבי אלופי ומיודעי)? ומה הדין אם הוא מוחל במפורש או אם ברור שמוחל? (צריך להדר?) תודה רבה לרב

שלום וברכה, ומחילה על העיכוב בתשובה. עניין זה מופיע במשנה באבות (ו', ג), אולם שם אפשר לומר שזו הדרכה ולא הלכה מחייבת, כמו משניות רבות במסכת אבות שאינן הלכה פסוקה. אולם בגמרא בבבא מציעא ל"ג א הדבר מופיע כדין גמור: "רבי יוסי אומר: אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת - זה הוא רבו". והגמרא ממשיכה ומתארת ששמואל קרע את בגדו כאשר נפטר תלמיד חכם שהסביר לו משנה אחת, ושתלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה ואף קורעים זה על זה כאשר נפטר אחד מהם, משום שהם לומדים זה מזה. כך גם בגמרא בקידושין ל"ג א רואים שכאשר אדם לימד את חברו חלק כלשהו בתורה, חברו חייב לעמוד מפניו. וכך נפסק ברמב"ם (ת"ת ה', ט) ובשו"ע (יו"ד רמ"ב, ל), שאפילו אם למד מחברו רק דבר אחד, בין קטן בין גדול, עומד מלפניו וקורע עליו. האם זהו חיוב גמור? בפשטות לשונם של הרמב"ם והשו"ע נראה שזהו דין גמור, וכך משמע בכמה ראשונים (עיין למשל ביראים סימנים רל"א, רל"ג). יש מן הראשונים שאף כתבו במפורש שחיוב הקימה מפני מי שלימדו דבר אחד הוא מדאורייתא (עיין למשל בפירוש הריב"א, ויקרא י"ט, לב; סמ"ג עשין י"ג). לעומת זאת, המרדכי (מועד קטן, תתק"ד) ושו"ת מהר"ם מינץ (נספחים, "שלשה ענפים") כתבו שרק רבו שלימדו רוב חכמתו יש כלפיו חובת כבוד מדאורייתא, וההנהגה של חכמי בבל לעמוד זה מפני זה ולקרוע זה על זה היא חומרא שתלויה במנהג המקום. (על פי דרך זו דברי הגמרא שמתארת זאת כהנהגה של חכמי בבל דוקא, משמעם שאין זה דין כללי אלא מנהג המקום.) כאמור, ברמב"ם ובשו"ע פסקו עניינים אלה ללא סיוג. אולם כמה פוסקים סייגו את הדבר בסייגים משמעותיים: לגבי עניין הקריעה, הרמ"א (יו"ד ש"מ, ח) מביא את הדעה שאין זה חיוב גמור לקרוע על כל מי שהאדם למד ממנו משהו, אלא זו חומרא בלבד. והוא מציין שכך נוהגים במדינות אשכנז, שאין קורעים על מי שלימדו מעט, אלא רק על רבו שלימדו רוב חכמתו. וכך מקובל בדורות האחרונים גם בפסיקה הספרדית (עיין ילקוט יוסף אבלות, ט', טו), שקורעים רק על רב מובהק. (עניין זה נובע מתופעה כללית בפוסקים בדורות האחרונים, שמצמצמים את חיובי הקריעה על אנשים שאינם משבעת הקרובים; בעניין זה עיין בתוך https://www.yeshiva.org.il/ask/138604.) לגבי העמידה בפני מי שלימדו דבר אחד, הרמ"א אינו חולק במפורש, אולם כאשר השו"ע בסימן רמ"ב מזכיר את העמידה והקריעה, הרמ"א מפנה לדבריו בסימן ש"מ. ייתכן שכוונתו היא לחלוק רק על עניין הקריעה (שיש בו סיבות מיוחדות להקל, כדלעיל), אך ייתכן שכוונתו היא לשני העניינים, שכך היא פשטות המרדכי שעליו הוא מתבסס. בערך לחם (יו"ד רמ"ב, ל) אומר שדין זה אמור דוקא במי שהסביר לחברו דבר כלשהו בתורה שלא היה מובן לו, אבל אם החבר רק ציטט לחברו דברים שמובאים בספרים ולא הוסיף לו פירוש והסבר בדברים, אין צריך לעמוד בפניו. בברכי יוסף (שם) אומר שדין זה נאמר דוקא כאשר החבר שלימד את האדם הוא בגדר תלמיד חכם, אלא שהשני למד את תורתו מרבנים אחרים ורק דבר אחד למד מרב זה. אם המלמד אינו בגדר תלמיד חכם, אף שהוא לימד את האחר דברים מסוימים, אין הלומד ממנו חייב בכבודו לדעה זו. לגבי מחילה: בגמרא (קידושין ל"ב א-ב) נאמר שהרב שמחל על כבודו כבודו מחול, אך גם כאשר הוא מחל עדיין צריך להדרו, דהיינו לעשות תנועה שמבטאת שרוצה לקום מפניו, אף שאינו קם ממש. וכך נפסק ברמב"ם (תלמוד תורה ה', יא) ובשו"ע (יו"ד רמ"ב, לב) לגבי רב מובהק. מן הדברים עולה בפשטות שגם חבר כזה, שאינו רב מובהק, יכול למחול על כבודו ואז אין כלפיו חיובים אלה. בעניין זה של מחילה על כבודו של אדם מופיע בפוסקים שישנם מצבים שבהם ברור שהאדם מוחל ולפיכך אין צריך שימחל במפורש (עיין למשל במשנ"ב תע"ב, יד; ש"ך יו"ד רמ"ב, א; ערוך השולחן יו"ד ר"מ, ט), וכמובן מסתבר שכך הוא המצב בין חברים שלומדים זה עם זה ומלמדים זה את זה מעט, שהם מוחלים על כבודם זה לזה. עדיין, כפי שציינת, יש לכאורה מקום לומר שגם אם החבר מוחל עדיין צריך להדרו, כפי שמופיע לגבי רב מובהק שמחל. אך כמה מפרשים כתבו (עיין עבודת המלך וצפנת פענח על הרמב"ם שם) שדין זה, שגם כאשר הרב מחל צריך להדרו, נובע מכך שהיעדר הידור מהווה ביזיון לרב, ועל ביזיונו אין הוא יכול למחול. כמובן מסתבר לחלק בזה, שכלפי רב מובהק היעדר הידור מהווה ביזיון, בעוד שבין חברים אין כל ביזיון בהיעדר הידור.