הרב כתב בתשובה שאין עניין לעשות "שמחה" על מות אויבים, ושאלתי היא: מדוע אין לעשות שמחה על מות האויבים, הרי מוזכרים במקורות הרבה פעמים שמחה לאחר מות האויב, כגון "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע:" (תהלים נח, יא)? וחוץ מזה, האם אין הריגת ישראל וצחוק עליהם חילול ה’? ולכן אם אנחנו נשמח על הנקמה בהם נביא לקידוש ה’ וחיזוק האמונה בה’ בתוך עם ישראל, שעם ישראל, העם הנבחר, עם ה’, חי וקיים ומנצח את אויביו ושמח על כך? מדוע, אם כן, אין זה מצווה לשמוח ולרקוד על דם אויבינו, משטיננו וכל הפוגעים בנו?

לעתיד לבוא כתוב "באבוד רשעים רינה", כשיהיה התיקון המושלם. היות ועדיין התיקון איננו מושלם השמחה היא לא שלמה. באופן פרטי אם שונאים גדולים הלכו צריך להודות לה', כמו בזמן שתלו את המן. ודאי שיש עניין בשמחה. אנחנו לא מבליטים אותה כי העיקר אצלנו זו ההצלה שלנו ולא חיסול הרשעים. אין בזה מצוה, זה נראה לי מוגזם.