לכבוד הרב שלום רב, אח של אבי (ניצול אאושויץ) ורעייתו שיח’ הינם בשנות ה-90 לחייהם, ומתגוררים לצערנו באירופה. לפני כחצי שנה נכנסו לבית אבות היהודי היחיד במדינה. לדודי יש אלצהיימר, המתבטא בכך שחלק מהזמן הוא חוזר על עצמו, מעיר את דודתי באמצע הלילה לשווא (פחד פתאומי ולא רציונאלי משריפות וכדו’), אך בשאר הזמן הוא צלול לחלוטין. עקב הקושי של דודתי להתמודד עם המצב, בית האבות הרחיק (שלא על דעת דודתי) את דודי למחלקה לנפגעי נפש או משהו בסגנון, אלא שזו נמצאת בבניין אחר לחלוטין מרוחק מהמקום, והמשמעות היא שיותר כמעט ולא יראו האחד את השני. לשניהם מאוד מאוד קשה עם זה, והיום כשבנם לקח את אימו לבקר את אביו (אפשרות שאין לו הרבה מפאת עבודה מרובה ומצב בריאותי לא פשוט כשלעצמו), הם השאירו אותו בדמעות כאשר גם דודתי לא הפסיקה לבכות אף שעות רבות מאוחר יותר. קיימת אפשרות להעבירם לבית אבות לא יהודי, שם אמנם יהיו במחלקות שונות, אבל באותו בניין, יוכלו לבקר זה את זו, ולצרוך ארוחות ביחד בחדר האוכל. ברור לכל המשפחה שהמצב הנוכחי מקצר את חייהם (כל אחד שוקע לתוך הדכאון של עצמו, לא רואה טעם בחיים, וכו’) וכי לכאורה לכל הפחות יש כאן ספק פיקוח נפש. מאידך, בבית האבות השני לא יוכלו לשמור על כשרות באופן שוטף (הם כשלעצמם לא מקפידים, בנם שומר מצוות). אנחנו עדיין מחפשים פתרון טוב יותר מכל הבחינות, אולם האם בנסיבות אלו מותר להעבירם לבית האבות השני ע"מ למנוע צער עד לכדי סכנה ממשית לקיצור חייהם, או שמא הקפדה על הכשרות כפי שמתבצע בבית האבות היהודי תגבר?

במידה וייקבע על ידי רופא שההפרדה ביניהם אכן עלולה לקצר את חייהם, יהיה מותר להעביר אותם לבית אבות שאינו שומר כשרות.