תורה או עבודה? | רבנים שונים | בית המדרש

מדורים
בימה תורנית

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

3629

4 דק' קריאה

"זאת התורה אדם כי ימות באהל", דרשו חז"ל: "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה". על-כך נשאל: ומה עם דאגות הפרנסה? ביחס בין המסירות ללימוד התורה ובין לימוד מקצוע והדאגה לפרנסת הבית, עוסקת הקומה התורנית השבוע.

רק למי שמסוגל להיות נבחרת!
הרב מרדכי גרינברג שליט"א, ראש ישיבת ההסדר 'כרם דיבנה'
"אמר ריש לקיש: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'". וכתב הרב קוק בעין אי"ה (ברכות ס"ג): שתכלית קיבוץ בני אדם לחיות חיים ממוצעים, ולמטרה זו יש צורך שקבוצה נבחרת תייחד עצמה להתנדב לצורך עבודת הכלל, והם מוותרים על רמה ממוצעת ומנדדים שינה מעיניהם ומקבלים באהבה עול זה. אך אם הם ידרשו גם-כן רמה ממוצעת, הכלל יחיה ברמה פחותה מזו. וכך תלמידי חכמים שומרי החומות, מוותרים על הרמה הממוצעת ומכתתים גופם החומרי ונמנעים מתענוגות החיים, כדי להביא תורה לעולם.
במחלוקת הידועה בין ר' ישמעאל שאמר: הנהג בהן מנהג דרך ארץ, לרשב"י שאמר: שיעסוק אדם בתורה בלבד, אמרו בגמרא (ברכות ל"ה): "הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידן, כרשב"י ולא עלתה בידן". ופירשו האחרונים שדרכו של ר' ישמעאל היא הראויה לרוב בני אדם, ואילו דרכו של רשב"י לא עלתה בידם של הרבים, שאין זו דרך לרבים אלא ליחידים. ואמר השפת אמת: שרבים שנהגו כרשב"י "ולא עלתה בידם" היינו, שלא הייתה להם עליה מדרך זו.
רק מהראויים לעול תורה, נדרש שתהיה תורתן אומנותן. מידת התאמתו של אדם ליחידה נבחרת זו אינה פשוטה כלל ועיקר. אכן הרמב"ם מסייע לנו בהגדרת אותם יחידים. בדבריו על שבט לוי, המייחד עצמו לעבודת ה', כתב בסוף הלכות שמיטה ויובל: "לפיכך הובדלו מצרכי העולם, לא עורכין מלחמה...אלא הם חיל ה', ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי עולם אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו להבדל ולעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו...והלך ישר כמו שעשאו אלקים, ופרק מעל צוארו עול חשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתבקש קדש קדשים".
שתי תכונות דורש הרמב"ם מנבחרת זו: א. מדת נכונות להתנדב ולשרת בחיל ה', לא מתוך כפיה, ולא מתוך פזילה לציפיות החברה ולמוסכמות הסביבה, אלא "נדבה רוחו והבינו מדעו". מתוך הזדהות ותודעה של שליחות. ב. ויתור על מנעמי החיים החומריים, והסתפקות באמצעי מחיה מינימאליים: "ופרק מעל עצמו עול חשבונות הרבים".
ולא זו בלבד, אלא גם מאשתו נדרשת רוח ההתנדבות. כך דרש הנצי"ב על שמה של נעמה, אשתו של נח, שהיתה נעימה במעשיה, וזה לשונו (העמק דבר בראשית ד'): "נעימות האשה שלא תבקש מותרות הרבה, מכל שכן אם היא אשת אדם שהוא עובד אלקים, אשר יתר שאת לו אם אינו מבקש מותרות...ואז אשריו אם אשתו גם כן, אף-על-גב שאינה יכולה להטריד מוחה בעבודה ובדבקות, מכל מקום אינה מבקשת מותרות, ואינה מטרדת דעת בעלה יותר משהוא רוצה מדעת עצמו".
מי שאינו מסוגל להשתחרר מהדרישות החומריות, ודואג לצרכי קיומו ודיורו בהרווחה והרחבה, אמנם אינו חוטא בזה, אך אינו מתאים להצטרף לנבחרת של רשב"י, ובודאי שאינו רשאי להטיל עצמו על כתפי הצבור. אדם זה יעסוק בתחום המיוחד לו, וילמד תורה בכל זמנו הפנוי, אך לא יצטרף לנבחרת המיוחדת של בני לוי.
הסתפקות במועט אינה עניין של פרישות וסיגוף, אלא תהליך ארוך של חינוך עצמי של התלמיד-חכם ואשתו לחיי צניעות ושמחה בחלקם, כדי שהעיסוק בתורה ייעשה מתוך מנוחת נפש ותודעה של שליחות, מבלי לצפות להנאה מכתרה של תורה.
צריך אדם להיות נאמן ולבחון בעצמו מדת התאמתו לחיל ה', או לייעוד אחר המתאים לו. וכבר אמרו חז"ל (חגיגה ה') שכשם שהקב"ה בוכה על שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, כך הוא בוכה על מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק. אלא שקצרה יריעה זו מלעסוק בנושא בהרחבה.
למותר לציין שהדברים אמורים לאברכים ותיקים העומדים לפני פרשת דרכים, ולא לצעירי הצאן בתחילת דרכם שעליהם לשקוד ולהמית עצמם באוהלה של תורה.

להתפרנס ולקבוע עיתים לתורה
2) הרב קובי סביר שליט"א, ראש ישיבת 'שירו למלך' חוות גלעד
מאמרים רבים הזכירו רבותינו ז"ל על החשיבות של לימוד התורה עד כדי החיוב למסור את הנפש - להמית את עצמו על לימוד התורה. אבל צריך להעמיק בדברי חז"ל, האם כוונת חז"ל הייתה שאין לו לאדם לעסוק בפרנסתו כלל - אלא אך ורק ללמוד תורה?
הרי מצינו שהאמוראים והתנאים היו עוסקים לפרנסתם, ובכלל, חוץ מכמה שהיו בעלי עושר מופלג ויכולים היו לעסוק בתורה ללא טרדות פרנסה, ודאי שכל השאר נאלצו לקיים את עצמם ולהתפרנס. "רבן גמליאל אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון". ולמותר להזכיר את הרמב"ם שכל ימיו עבד לפרנסתו, ומה שכתב להלכה בגנות מי שמטיל עצמו על הצבור.
אמרו חז"ל בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסים למקרא יוצאין מהן מאה, למשנה - יוצאין מהן עשרה, לתלמוד - יוצא מהם אחד להוראה. כלומר - פרומיל אחד יכולים להיות רבנים מורי הוראה, אחוז אחד יכולים להיות בעלי תלמוד - ר"מים בישיבות וכד', 99% הנותרים יהיו בעלי-בתים העוסקים לפרנסתם ברוב שעות היום וקובעים עיתים לתורה.
וזו כוונת דרשת חז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. שכל אדם ואדם חייב לקבוע עיתים לתורה בכדי שיהיה קשור אל הקודש ואל א-לוקיו, על-כך הוא נידון בעולם הבא ("קבעת עיתים לתורה?"), ועל זמן זה המוקדש לתורה הוא צריך למסור את נפשו - אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה.
לעיתים אני פוגש באברך אשר חובש את ספסלי בית המדרש שנים רבות (שיעור י"ג ומעלה). ולדעתי מי שלאחר שנים כה רבות עדיין "מתפרנס" ממלגת הכולל ולא החל לעבוד זה כמעט תמיד מצב לא בריא.
נדיר מאד למצוא מי שיכול ללמוד ללא טרדות פרנסה כלל (אבא עשיר למשל), ויושב ולומד בשקיקה כך שהלימוד ממלא את כל עולמו והוא שמח ומרוצה ממה שהוא עושה. בדרך כלל זו ברירת מחדל שהאברך עצמו אינו חפץ בה, והיה טוב יותר לו ולעולם אילו היה נוקט בשיטת אביי: "הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחאי - ולא עלתה בידן".