בין מחיית עמלק לפורים | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש | אתר ישיבה

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט

לימוד יומי יום ו' כ"ד אלול ה'תשפ"ד

הקדשת הלימוד באתר

בית המדרש

פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
תצוה

קטגוריה משנית

פרשת שבוע ותנ"ך
זכור

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט

12 דק' קריאה • 39 דק' צפיה

שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם

החיבור לצדיקים
הייתה לנו שבת מרוממת מאוד, קראנו את פרשת תצווה ופרשת זכור. "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כז, כ). שמעון העמסוני דרש את כל 'האתים' שבתורה (פסחים כב ע"ב). כי כל 'את' באה ללמד משהו. אומר בעל האוהב ישראל שהמילה 'תצווה' היא מלשון צוותא, עניינו של האדם לא להיות לבד אלא להתחבר עם אנשים. כאשר שני צדיקים מתחברים כל אחד עם המדרגה הרוחנית שלו, ההתחברות הזו פועלת פעולות. כאשר שני אנשים נפגשים נוצר קשר נפשי, חיבור ויצירה חדשה, על ידי המפגש ביניהם. עניינו של האדם הוא כוח הדיבור "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז) לרוח ממללא (תרגום אונקלוס שם). מקורו של כוח הדיבור במחשבה, אחר כך הוא מתפשט ללב, ואחר כך יוצא ומתבטא על ידי הדיבור. אז כאשר נפגשים שני צדיקים ומדברים דברים קדושים נוצר חיבור בין שני עולמות, כי כל מה שעושים למטה פועל גם למעלה.
לכן אומר בעל אוהב ישראל שצריך להיזהר להתחבר עם האנשים הנכונים ולא עם אנשים שיכולים לגרום לחיבור שלילי. 'צריך זהירות יתירה שלא להיכשל בהתקשרות של דיבור עם אנשים חוטאים ורחוקים' כי זה ממשיך עליו הופעה שלילית. ואם צריך לדבר עם פחותי ערך כדי להשפיע עליהם, העצה לדבר אל הכלל. לא לדבר אל הפרט המסוים הזה אלא על הכלל, ועל הכלל השכינה שורה. מי שמדבר עם ציבור שכולו פחותי ערך, שלא יסתכל על הפרטים אלא על המציאות של הציבור, על הצד המשותף שלהם, והכלל הוא קדוש, על הכלל שורה שכינה. 'וגם כאשר מדבר עם יחיד, יכוון דיבורו והתקשרותו עם השורש הנשמתי שלו שמקורו בכללות ישראל, ואזי יוכל להמשיך השפעה עליו בלא שירד ממעלתו' וזה נרמז בפסוק "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כז, כ), כאשר תצווה, תהיה בצוותא איתם, תכוון את פנייתך אל 'את' שזה רומז אל השכינה. 'את' זה אל"ף ת"ו שזה כל האותיות ביחד, זו מציאות שלמה, לקשר את נשמת ישראל אל שורשה ובזה תדבק.

הקישור לכל עם ישראל
זה מזכיר לי שמורנו ורבינו הרב צבי יהודה היה מבאר את דברי חכמים שאמרו (מגילה כח ע"א): שאל רבי את רבי יהושע בן קרחה: במה הארכת ימים? יש דעות בראשונים (עיין תוספות שבת קנ ע"א) שרבי יהושע בן קרחה היה בנו של רבי עקיבא, וגם תלמידו, כי רבי עקיבא נקרא במקום אחד 'הקרח הזה'. הסביר הרב צבי יהודה, שהתלמידים שאלו את רבי יהושע בן קרחה: הרי אביך רבי עקיבא התחבר עם המורדים כאשר היה מרד בר כוכבא. יש אומרים שרבי עקיבא היה נושא כליו של בר כוכבא, הוא היה מחובר עם 'הלאומיים' שעשו מלחמה כדי לנצח את האויבים, ולא כולם שם היו בחורי ישיבות או אברכים. אז מסתמא שהקשר איתם השפיע וזה גרם לירידה רוחנית, ואתה ממשיך את הדרך של רבי עקיבא, אז במה הארכת ימים, אם אתה קשור עם ציבור לא חרדי, שלא רק עוסק בתורה, עם ציבור שעוסק בעניינים אחרים, עניינים לאומים אז לא מגיע לך שתאריך ימים! אמר להם רבי יהושע: מעולם לא הסתכלתי בפני אדם רשע. מה זאת אומרת, הרי רבי יהושע בן קרחה התעסק כל הזמן עם רשעים, אז איך הוא עונה להם שהוא מעולם לא הסתכל בפני אדם רשע - אלא רבי יהושע בן קרחה התחבר ולא הסתכל.
רבי יהושע בן קרחה השיב להם שכאשר הוא דיבר עם האנשים הוא הסתכל על שורש הנשמה שלהם. לכל אחד מישראל יש נקודה פנים פנימית קדושה. כאשר מדברים עם אדם אפשר לדבר עם הצד החיצוני של האדם ואפשר לדבר עם הצד הפנימי שלו, ואז אפשר לדבר בלי להיות מושפע ממנו, כי הצד הפנימי הוא קדוש. הוא לא משפיע לרעה אלא משפיע לטובה. צריך לדעת איך להתחבר, צריך להשפיע וצריך להתחבר עם ציבור אחר, עם ציבור שעדיין לא קרוב לתורה ומצוות, זה חשוב מאוד. אסור להתנתק, כל ישראל זו מציאות אחת. אבל, צריך לדעת איך להתחבר, לא להתחבר לצד החיצוני, לדברים שטחיים, לדברים הלא ראויים. אם מדברים, ויודעים שיש נקודה פנימית שאיתה מדברים, כמובן שכך יהיה גם תוכן הדיבור.

מעלת הציץ
הפרשה שלנו עוסקת הרבה בבגדי הכהונה. אני רוצה לעמוד על נקודה שראיתי בדברי הרב על הציץ (חומש הראי"ה שמות כח, לח). דברים מאוד עמוקים שצריך לקרוא ולהתבונן כדי להבין את הגובה של דברי הרב. הגמרא אומרת (שבת סג ע"ב):
תניא: ציץ כמין טס של זהב ורחבו שתי אצבעות, מוקף מאוזן לאוזן.
הברייתא מסבירה שרוחבו של הציץ היה שתי אצבעות, היה טס של זהב, ומוקף מאוזן לאוזן. הרב מתעמק בדברים. מה מלמד אותנו שהציץ היה בגודל כזה ושהוא היה מקיף מאוזן לאוזן. נקודת המוצא של הרב היא שלציץ יש תפקיד, על הציץ כתוב: קודש לה' (הגמרא שם). הציץ מבטא תוכן פנימי עמוק שנושא הכהן הגדול. כל מצווה שאנחנו עושים היא גילוי של תוכן פנימי עמוק שנמצא בתוכנו, גילוי של הנשמה. המצווה היא לבוש, כמו בגדים שאדם לובש, הבגדים מבטאים את ענייננו. לפי הכיפות אפשר לדעת לאיזה זרם האדם שייך, וגם בתוך הזרם אפשר לפעמים לדעת לפי הכיפות או לפי החולצות לאן הוא שייך. אנחנו יודעים לזהות כל אחד לפי הלבוש שלו, כי הלבוש מביע שייכות, יש לו משמעות פנימית.
הציץ זה השיא של ההופעה שבישראל. הכהן הגדול הוא מבטא את המהות החשובה ביותר שבישראל, הציץ שעל ראשו מבטא תוכן מאוד פנימי. ואומר הרב: 'הקדושה העליונה, הדבקות, הרצון הנעלה של הנשמה לטוב, לנשגב, מתגלה בהדר הפנים', הנשמה הפנימית שואפת לגבהים עליונים, לטוב, לשלמות, וזה מתגלה בהדר הפנים, בהדרת פנים, אולי הרב מתכוון ל"וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" (ויקרא יט, לב) לזקָן. וכן במצח של איש קדוש ועליון, המצח מגלה את הרצון של האדם לטוב. ולפעמים גם לא לטוב 'עזות מצח'. המצח מסמל את הגילוי של הכוח הפנימי של רצון האדם. התוכן הפנימי הוא גבוה מאוד, גדול מאוד, נשגב מאוד. לא ניתן לתת לו ביטוי חיצוני שלם מפני שהוא כל כך גדול, הוא יכול להופיע רק במעט מזעיר. המציאות הגופנית של האדם היא מאוד מוגבלת לעומת הנשמה שהיא גדולה ועצומה. אז היא יכולה להופיע רק בצורה מזערית, בגודל של אצבע. אצבע זה השיעור הקטן ביותר שיש בשיעורים. זה מה שאפשר לראות וזה משהו מעין התוכן הפנימי שנמצא באדם. רוחבו של הציץ היה שתי אצבעות, גילוי כפול, מזערי אבל כפול. שתי אצבעות מבטאות שתי הופעות של גילוי אחד. הזרחה עליונה שזורחת על המציאות ומשפיעה עליה מאורה העליון. וגם הזרחה מלמטה. השכל, הרגש הפוגש את ההזרחה העליונה תורם גם הוא להארה מסוימת שמשפיעה גם כלפי מעלה. ההזרחה העליונה מופיעה ומתגלה על ידי הכוחות היותר ממשיים של האדם, על ידי הכשרונות השכליים והרגשיים שהם גילויים של הנשמה. יש כאן שני צדדים של גילוי השכל, זו ההופעה הפנימית של התוכן הקדוש שנמצא לפני ולפנים. ואלו שתי אצבעות.
והציץ מאוזן לאוזן. יש שתי הקשבות בדרגה גבוהה מאוד. אדם מקשיב, ולפעמים עליו לדעת להקשיב לעצמו, לא רק לאחרים. להקשיב לנשמתו, לכוח היותר עליון שבו. ומי מקשיב - החלק היותר תחתון שבו. יש באדם נשמה, יש רוח ויש נפש. הכוחות האלו זה למעלה מזה. האדם צריך להקשיב לצד היותר גבוה שבו, לצד הפנימי הנישא שבו. יש הקשבה עליונה, שמצד אחד היא נפעלת מאוד, ומצד שני היא פועלת לתוך תוכו של האדם. כך אפשר להבין את עומק הדברים שחכמים אמרו לנו שהציץ רוחבו שתי אצבעות ומקיף מאוזן לאוזן. העומק הפנימי הוא שכל מעשה מצווה שהתורה מצוה לעשות יש לו תוכן עמוק, תוכן גבוה ונישא. לכן חז"ל אומרים (זבחים פח ע"ב) שבגדי הכהן הגדול היו מכפרים, לכל בגד היה תפקיד מיוחד לפי מקומו בגוף ולפי התפקיד של הגוף, כך נעשית הכפרה. כל הליכתו של הכהן הייתה מקודשת, עם זאת שזה הצד החיצוני שלו.

פרשת זכור היא זכירה מוסרית
נעבור לפרשת זכור: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" (דברים כה, יז). ראשית אני רוצה להזכיר את פרקי דרבי אליעזר (פרק מה, ד"ה רבי יוחנן). שם הוא נותן משל למצוות קריאת זכור. למה הדבר דומה - למלך שהיה לו פרדס עם פירות טובים ואיכותיים מאוד. המלך ישב וצפה על הפרדס היפה שלו והנה הוא רואה שאוהבו נכנס לפרדס לקחת פירות בלי רשות. לפרדס היה כלב ששומר, התנפל הכלב על האוהב הזה, קרע לו את הבגדים, פצע אותו, והכול המלך רואה מלמעלה. כשבא האוהב לבקר את המלך אמר לו המלך: 'מה אני יכול לעשות, הכלב הזה לא יודע להבחין בין אוהב ובין שונא, מי שבא לפרדס הוא מתנפל עליו'. המלך 'עקץ' אותו, רמז לו המלך שהוא ראה אותו שהוא נכנס לפרדס בלי רשות, והוא לא רצה להעליב אותו אז הוא אומר שהכלב הוא כלב טיפש. כך ריבונו של עולם, הוא לא רוצה להעליב את אהוביו, את עם ישראל. אז הוא אומר להם: 'עמלק הזה, צריך למחות אותו!' הוא התנפל על ישראל, הוא מקולקל כזה, כלב שלא יודע להבחין בין מי שאני אוהב ובין מי שאני לא אוהב. אבל למה הוא התנפל - כי נכנסנו לפרדס, כי היינו ברפידים, 'רפו ידיהם מהתורה' (מדרש תנוחמא בשלח, כה ד"ה ויבא). עמלק לא בא סתם, הוא בא כי היינו חלשים ורפים והיה מגיע לנו. "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" (דברים כה, יז) זו זכירה של מוסר, והקב"ה אומר את זה בצורה עדינה 'עמלק גרוע ומקולקל ואין לו זכות קיום בכלל, וצריך למחות אותו' והוא יימחה כאשר אנחנו נמחה את עמלק בכל המובנים.

השקפת העולם של עמלק
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב שואל: ישראל יצאו ממצרים והגיעו אל הים, המצרים רודפים אחריהם, ואז מתלבטים מה צריך לעשות, וה' אומר להם: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות יד, יד) עוברים שבועיים שלושה, עוד לפני מתן תורה, בא עמלק להילחם בישראל. אומר הקב"ה למשה: תגיד ליהושע "וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק" (שם יז, ט), למה ה' לא אומר לו הפעם "ה' ילָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שם יד, יד), הרי עכשיו הייתה קריעת ים סוף והקב"ה רצה להראות שהוא שומר על ישראל ולכן אומר להם שלא ילחמו, ומה קרה עכשיו, מה השתנה? אומר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב: לעמלק הייתה השקפת עולם שאומרת שהקב"ה יכול לעשות לפעמים ניסים אבל זה רק לפעמים, הניסים הם דבר חריג, זה לא דבר קבוע. יש טבע שעליו אין לקב"ה שליטה. מפעם לפעם יש לו כוח לנצח את הטבע אבל אחר כך הטבע חוזר לסדרו. וסדרו של עולם הוא בדרך כלל על פי הטבע והוא לא מכוון על פי ריבונו של עולם, כך עמלק טענו.
אחרים מפרשים שעמלק אמרו שאין בכלל ניסים. וקריעת ים סוף הייתה גם כן משהו טבעי, משה רבנו ניצל מצב של גאות ושפל. בזמן השפל נכנסו בני ישראל לים ויצאו, וכשחזרה הגאות המצרים היו בפנים וטבעו. וכן כל מה שקרה במצרים לא היה ממש ניסים אלא איזו השתלשלות של אירועים טבעיים, למשל בדרך כלל אם יש מגפה אחת מתפתחת גם מגפה שניה... אם שתו דם יהיו גם צפרדעים .. לא היה שם במצרים שום נס. כך עמלק. הוא לא מודה שיש ריבונו של עולם ושהוא מכוון את העולם, עמלק חושב שיש רק טבע, כך אחרים מפרשים. אבל רבי לוי יצחק מברדיצ'ב תמיד מלמד זכויות... אז אפילו על עמלק.. הוא אומר שעמלק אמרו שיש ה', רק שהוא לא שולט על הטבע. ממשיך רבי לוי יצחק ואומר שהיה צריך לעשות מלחמה טבעית בעמלק, לנצח אותם על פי הטבע, אמנם צריך שיהיה ניכר שזו יד ה'. משה רבינו עומד על ראש הגבעה וכאשר הוא מרים ידיו וגבר ישראל (ע"פ הפסוק בשמות יז, יא). ישראל מנצחים אותם בדרך הטבע אבל יש קישור עם תפילתו של משה רבינו. משה מרים את ידיו וישראל מסתכלים כלפי מעלה ומנצחים, ואם משה לא מרים את ידיו לא מנצחים. מין תופעת טבע אלוקית. כך הייתה צריכה להיות המלחמה הזו.
המצווה להילחם בעמלק היא המצווה להילחם בהשקפה שלא מבינה שריבונו של עולם מושל בטבע כמו שהוא מושל מעל הטבע דרך נסים. וכך אומר הגר"א: משיח לוחם בעמלק בסוד הגדול של שם ה' הצפון בשילוב שם הוי"ה ואדנות, זו מלחמה פנימית. ואיך צריך להילחם בעמלק - השילוב של הוי"ה ואדנות מבטא את ההנהגה האלוקית בדרך הנס ואת ההנהגה האלוקית בדרך הטבע. ההנהגה האלוקית בדרך הנס זה שם הוי"ה, "וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג) הקב"ה אומר למשה שלאבות לא הופעתי בשם הוי"ה, לא הופעתי להם בניסים, רק הנהגתי את הטבע באופן כזה שראו אותי מנהיג את הטבע, והאבות ראו בתוך הטבע את ההנהגה האלוקית. אחר כך במצרים הקב"ה מתגלה בשם הוי"ה, בשם שמעל הטבע, הרודה בטבע, המנצח את הטבע. שם אדנות זה שם שמבטא את ההופעה האלוקית השולטת בטבע. מי קרא ראשון בשם אדנות - אברהם שקרא לה' אדון (ילקוט שמעוני לך לך, רמז עז), הוא הכיר את ריבונו של עולם בתוך המציאות. הוא ראה את יד ה' פועלת כל הזמן ומלווה אותו, ראה את הטבע מסודר כפי שה' רוצה.
כדי לנצח את עמלק צריך לעשות את השילוב הזה, ההכרה של החיבור של הנס עם הטבע. חיבור שם הוי"ה ושם אדנות. זה רמוז במילה 'צא', כי הגימטריא של שם הוי"ה זה עשרים ושש. והגימטריא של שם אדנות שישים וחמש. עשרים ושש ושישים וחמש זה תשעים ואחד כמו הגימטריא של צא. "וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק" (שמות יז, ט), עם השם הוי"ה ואדנות צריך להלחם בעמלק. כמו שאמרנו, עמלק נלחם בהופעה האלוקית שהקב"ה מופיע בכל העולם, בנס ובטבע.

איך נלחמים בעמלק?
מהם דרכי המלחמה, נאמר: "וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" (שם יז, יד) אומר הגר"א: 'באזני' גימטריא סוד. כי דרך המלחמה בעמלק היא תחילה בדרך סוד, כי העבודה בקיבוץ הגלויות היא מלחמה בעמלק, להכניע את הס"מ הנמצא שם כשהיא בחורבותיה (קול התור ב, קמח). כשארץ ישראל בחורבותיה, כששערי ירושלים בחורבותיהם, נמצא שם הס"מ, שליטה של הטומאה. כדי לנצח אותו צריך לבנות את ירושלים, לבנות את ארץ ישראל. כך המלחמה היא בדרך סוד, כי אף אחד לא רואה שזו מלחמה רוחנית, חושבים שזה משהו גשמי.
הגר"א אומר: מלחמה לה' בעמלק בשלושה סוגים של עמלק: עמלק שבלב, הוא היצר הרע והמידות הרעות, עמלק שבלב, כמו השיר אנחנו צריכים לסלק אותו ממש ולא רק להגיד לו שיסתלק, לעבוד עבודה פנימית ולטהר את הנפש ממידות רעות, מחוסר ביטחון של אמונה. כל מידה רעה ומקלוקלת שורשה בעמלק. הדבר השני עמלק הרוחני, הכללי, זה השטן המשחית, צורר ישראל שכוחו בעיקר בשערי ירושלים בימי שממות אדמתה. והמלחמה השלישית בעמלק, עמלק הגשמי, שבו כלולים עשיו וישמעאל וערב רב. המלחמה בעמלק הגשמי היא רק להשיב מלחמה שערה, 'הן בחזקה בימי עזרא ונחמיה', לבנות מאחזים, 'והן בכיבוש כמו בימי יהושע'. ומלחמה בסנבלטים, מפריעי בניין ירושלים אשר כוחם היה כוח של ערב רב. תכלית עבודתנו בקיבוץ גלויות היא מלחמה לה' בעמלק בכל הבחינות נגד כל אויבי ה', אויבי ישראל ונגד שר הערב רב. עיקר הפעולות: בניין ירושלים, קיבוץ גלויות וקיום מצוות התלויות בארץ (קול התור ו, ו).

קבלה מחודשת של התורה בפורים
אנחנו עוברים לפורים. עניינו של פורים הוא שמחה וחיבור. 'הדור קיבלוה בימי אחשורוש' (שבת פח ע"א) זה כל עניינו של פורים, קבלה מחדש. כמה פירושים נאמרו בדבר. מה קרה שהדור קיבלוה בימי אחשוורוש, פירוש אחד: בימי אחשוורוש קרה נס טבעי אבל כל כך היה ברור שזה נס, שזה הביא את ישראל להכיר את ריבונו של עולם במציאות. מעין זה קרה במלחמת ששת הימים. הרבה חיילים שאינם שומרים תורה ומצוות וגם אינם מאמינים אמרו: 'ראינו את ריבונו של עולם', איך ראו, הם ראו את יד ה' הטבעית. לא היה שם שום נס, לא ירדה אש מהשמיים וגילתה את האויב, הכול היה בסדר הטבע, אבל זה היה טבע כל כך מתואם, כל כך מתוזמן, כל כך הרבה צירופי מקרים שגרמו להצלחה, שלא מסתבר שיהיו צירופי מקרים בצורה כל כך מוצלחת בלי שמישהו מכוון אותם.. אני לא אומר שאנשים נשארו חמש שנים באותה תחושה, אבל באותה שעה כך הרגישו. קראתי בספר של הרב כשר בספרו 'התקופה הגדולה' בפרק 'שיחו בכל נפלאותיו' אוסף של הרבה סיפורים נפלאים שאנשים כתבו שהם ראו את ריבונו של עולם, 'ראינו את הנס, ראינו את הסיעתא דשמיא'. כך ספרו חיילים מכל החזיתות, אלו שנלחמו בסיני, אלו שנלחמו בגולן, ראו את ריבונו של עולם.
כך קרה גם בפורים, עומדת סכנת כליה לאומה, לא סכנה של סבל או סכנה של פגיעה בחלק מהעם, אלא ממש סכנת כליה לאומה! ופתאום הכול מתהפך, הכול מסתדר. וזה הולך לאט לאט ומהר מהר... קמעא קמעא, גאולתם של ישראל קמעא קמעא, כמה זמן זה נמשך - מתחילת הלילה עד אמצע היום. חז"ל מכאן לומדים שגאולתם של ישראל קמעא קמעא, כמו אילת השחר. לאילת השחר גם כן לוקח כשעה וחצי-שעתיים לעבור מהחושך לאור. גם בפורים זה היה קמעא קמעא, "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ" (אסתר ו, א), ואז מזדמן המן והוא שואל איך לתת כבוד למי שהמלך חפץ ביקרו, וזה מרדכי, עוד לא מתחדש שום דבר. ואז מגיע המשתה השני, ואסתר מספרת למלך על מה שרוצים לעשות לעם ישראל, והמלך מברר שזה המן, הכול מתחבר ביחד. צירוף המקרים הזה כל כך לא הגיוני, מה פתאום שאסתר תיבחר למלכה ובדיוק בזמן הגזירה היא תהיה בבית המלך... כל ישראל ראו שריבונו של עולם מנהל את העניינים. 'סוף מעשה במחשבה תחילה' (לכה דודי), אסתר כבר נמצאת בבית המלך, למרדכי מזדמן להציל את המלך, הקב"ה מצרף מקרה למקרה ואז הכול מצטרף יחד ורואים את יד ה' הגלויה. 'הדור קיבלוה בימי אחשורוש' (שבת פח ע"א), רואים את ריבונו של עולם בכל המציאות. זה לא כמו במצרים שהיו ניסים ונפלאות, אלא בפורים רואים שהטבע מונהג על ידי ריבונו של עולם.
המהר"ל אומר (הקדמה לאור חדש, ד"ה ואמר) שזה שישראל קיבלו על עצמם מצווה נוספת, זה אומר שהם מקבלים את כל התורה כולה. קודם לכן הקבלה הייתה בכפיה, והמצווה הזו בפורים לא הייתה בכפיה אלא מרצון, וזה סימן שהם מקבלים מרצון את כל המצוות כולם. זה עניינו של היום, קבלה מחודשת של התורה. קבלה מרצון.

שמחת הפורים
קבעו חכמים ותיקנו לנו שהיום הזה צריך להיות יום של שמחה. בני תורה צריכים לדעת לעשות את השמחה הכי טוב שאפשר. אני לא רוצה לומר ביקורת כי בסך הכול גם בשנים הקודמות השמחה הייתה מרוממת מאוד, אבל אני חושב שתמיד צריכים להתקדם, לא לעמוד במקום. כל שנה השמחה צריכה להיות יותר איכותית ויותר מרוממת. דהיינו גם קביעות לימוד בלילה לפני המסיבה של הלילה, וגם קביעות לימוד ביום. מוכרח להיות שביום הזה מספיקים גם ללמוד. וגם בנושא השתיה, להתקדם בהדרגה עד הסעודה, לא להקדים את המאוחר. ולהתחבר יחד, לראות איך אנחנו יוצאים מפורים כך שהגיבוש, היחד והרוממות, הם שונים ממה שהיו מקודם.
חז"ל אמרו לנו משנכנס אדר מרבים בשמחה (תענית כט ע"א). ורש"י מפרש (ד"ה משנכנס) שהם היו ימי ניסים, ימי פורים וניסן. כלומר שמרבים בשמחה לא רק בגלל פורים עצמו אלא זו התחלה של שרשרת. אני זוכר כשגרתי בירושלים היה יהודי ירושלמי ותיק והוא אמר לי שיש ערבים שיודעים שיש שלוש פעמים חגים בחמישה עשר. הרי גם הערבים מונים ללבנה ואמצע החודש זה דבר ניכר, שאר האומות לא מונים ללבנה. יש חמישה עשר בשבט, חמישה עשר באדר, שושן פורים, וחמישה עשר בניסן. גם הערבים יודעים שיש ליהודים חגיגות באמצע החודש. השמחה נמשכת הלאה והלאה. ויהי רצון שהשבוע הזה, והשבועות הבאים מתוך הפורים, נתעלה התעלות רוחנית של שמחה ושל עבודת ה'. ושנזכה בעזרת ה' לגאולה ולניסים כמו שעשה לנו בימים ההם בזמן הזה.

֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227

בגדי הכהן לכבוד ולתפארת

הרב דב בערל וויין | ו אדר א תשס"ח

חושן המשפט

הרב יוסף כרמל | התשס"ד

בגדי הכהונה מבטאים את קדושת הכהנים

שיחת מוצ"ש פרשת תצווה תשפ"ב

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י"א אדר א' תשפ"ב

השראת שכינה

שיחת מוצ"ש פרשת תצווה תשע"ט

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י"א אדר א' תשע"ט

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.

לנתיבות ישראל

דרישת המדינה היהודת מישראל ומאומות העולם

לנתיבות ישראל - עמוד קכא - "נצח אומתנו"

ח' שבט תשפ"ב

ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ג

הסיבות לחורבן ותיקון

ה' אב תשפ"ג

נתיבות עולם - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (11)

שיעור מס' 75

כ' אייר תשפ"ג

שמחת ארץ ישראל

שיחת מוצאי שבת שלח לך תשע"ו

סיון תשע"ז

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

זמן סליחות

הרב אליעזר מלמד | כו אלול תשס"ז

וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רעַ הַגְּזֵרָה

פרשת כי תבוא תשע"ו

הרב יוסף אליהו | ט"ז אלול תשע"ו

"אתם ניצבים היום כולכם"

"קול צופייך" – גיליון 330

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | תשס"ו

תקיעת שופר

הלכות תקיעת שופר

הרב אליעזר מלמד | אלול ה'תשס"א

שיעורים חדשים

עלון א-ת פ-ש

עלון א-ת פ-ש ניצבים-וילך תשפ"ד

רבנים שונים | אלול תשפ"ד

פרשת שבוע

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם... הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ד'...

הרב יוסף כרמל | אלול תשפ"ד

תקיעת שופר

מצות שופר - תקיעה או שמיעה?

הרב דניאל קירש | אלול תשפ"ד

הסוכה והלכותיה

דפנות הסוכה מבד־ האם כשירות?

הרב יצחק בן יוסף | כ"ג אלול תשפ"ד

שיעורים חדשים

אזור אישי

מתחברים עכשיו לצפיה בשיעורים אחרונים שלך, השאלות שלך בשאל את הרב ולהמשך צפיה בסדרות שיעורים בדיוק מהרגע שבו עזבת אותן.

התחבר >

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il