זמן אבלותנו או זמן שמחתנו? | הרב נתנאל יוסיפון | בית המדרש

שבת ומועדים
עניני ספירת העומר

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן גרסיה

3 דק' קריאה

חשנו כולנו תחושה של צער בלב כשחג הפסח חלף, ובבת אחת צללנו לעומקם של ימות החול, וצער ימי הספירה בהם אנו אבלים על מות תלמידי רבי עקיבא. התירוץ המוכר של – 'אחרי החגים' תם, ואת מקומו ירשו כל המטלות שהעדפנו לדחות.
ומבחינה רוחנית – בימי 'אחרי החגים' תמיד צפה השאלה: כיצד משמרים בימות החול את העלייה הרוחנית והטעם המיוחד של החגים הקדושים?
דומה, שבימי הספירה נתנה התורה תשובה מיוחדת לשאלה זו. בחוכמה הפנימית נאמר, שביום טוב ראשון של פסח אנו זוכים לקבל בבת אחת אור גדול, ולעלות למדרגות נישאות. במוצאי יום טוב, מתנה זו מסתלקת מאיתנו, ואנו שבים אליה בעמל איטי ומדורג, יום אחרי יום בספירת העומר, עד שאנו זוכים בה בשלמות, מכוח עבודתנו, בחג השבועות. על המתנות אומר הפתגם העממי – 'מה שבא בקלות הולך בקלות', אך עניין שהאדם עמל עליו הופך לקניינו האמיתי.
ואכן, כך הוא בתולדות ישראל: ביציאת מצרים זכינו לקבל מתנות גדולות – מלכות, סנהדרין, נבואה ומקדש. אחר כך הם הסתלקו מאיתנו בחורבן, ואנו שבים ועמלים לזכות בהם בכל ימי הגלות.
מעניין לראות, שגם מבחינה הלכתית, ספירת העומר מהווה המשך לחג הפסח. פסח = פה סח, פה מדבר. מצוותיו הן מצוות הפה – סיפור יציאת מצריים (דיבור) ואכילת המצה (חוש הטעם).
ובספירת העומר המצווה היא לספור בפה. יתר על כן – בדרך כלל, במצוות המוטלות על הפה, יש לנו כלל הלכתי: שומע כעונה. לדוגמא – בקריאת מגילה יש מצווה לקרוא במגילה, אך רובינו יוצאים ידי חובה בשמיעת בעל הקורא, מפני ששמיעתנו נחשבת כאילו קראנו בפינו. אולם, בספירת העומר, לחלק מהשיטות אין את הכלל של שומע כעונה. כלומר – מי ששמע את חברו סופר, וכיוון לצאת בכך ידי חובה - לא יצא, כי חייב האדם לספור דווקא בפיו.
גם חוש הטעם, המתבטא באכילה בפה, עומד ביסודה של ספירת העומר. הספירה מתחילה ונקראת על שם הקרבת מנחת העומר. לשיטת השולחן ערוך ופוסקים רבים – הספירה היא מדאורייתא רק בשנה שבה הקריבו את העומר (ולכן, בעוונותינו, השנה הספירה היא מדרבנן). נמצאת למד, שהספירה אינה רק הכנה למתן תורה, כי אם מושתתת על קורבן העומר. העומר עניינו להתיר את אכילת התבואה החדשה הצומחת באותה שנה. (ואנו סופרים עד חג השבועות, בו מקריבים את שני הלחם, המתירים את הקרבת התבואה החדשה במקדש). אם כך, הספירה בנויה כולה על ענייני האוכל וחוש הטעם.
מכאן למדנו, שחג הפסח לא תם, כי אם בתקופה זו של ספירת העומר, אנו ממשיכים את אורו לחיי היום – יום, עד אשר נזכה לאורו בשלמות.
ואכן, בזמן שהמקדש עמד על מכונו וישראל ישבו "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", היו ימי הספירה ימים של שמחה והתעלות רוחנית, וכפי שכתב הרמב"ן שימים אלו שבין פסח לשבועות הרי הם כחול המועד ארוך. אולם מעת שגלינו מעל אדמתנו, תכפו עלינו צרות דווקא בתקופה זו, שהרי מי שלא יודע לתעל כוח גדול למקומו החיובי, הופך הוא לו לרועץ. ימי הספירה המרוממים הפכו לימי אבל על מות תלמידי ר' עקיבא (שו"ע או"ח תצג, א), בעת נשברה זרועם של ישראל במפלתו של מרד בר – כוכבא. בדורות הבאים הועמק האבל, כשמסעי הצלב אירעו בתקופת הספירה.
אולם, בהגיע עת גאולה, שב אט אט הקיץ ולובש שוב את אדרת השמחה הקדומה. ראשון לכולם, יום ל"ג בעומר, שבימי האר"י הקדוש החלו לחגוג בו את יום שמחת ר' שמעון בר יוחאי, יום תחילת התנוצצות הגאולה בזכות ספר הזוהר אשר בו יצאו ישראל מהגלות ברחמים. אחר כך הצטרפו ובאו בדורותינו אלו ימי התשועה לישראל – יום העצמאות ויום שחרור ירושלים. וליבנו הומה בתפילה – "השיבנו ה' אליך ונשובה", בגאולה ובשמחה שלימה, ובהשבת ימי הספירה לעטרתם הקדומה.