"והגדת לבנך" | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

ספריה
והגדת לבנך

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

157

25 דק' קריאה

וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת 1
"ואמונתך בלילות"
שמעתי הסבר שכוונת רבי אלעזר בן עזריה במילה "בלילות" היא לא רק ללילה ממש אלא גם לתקופה של גלות שדומה ללילה. ולא ידע רבי אלעזר בן עזריה להשיב על השאלה: האם גם בתקופה של גלות מזכירים וחושבים על ניסי יציאת מצרים, עד שהיה בליל הסדר עם רבי עקיבא, במעשה המובא לעיל: "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה" ואז הבין רבי אלעזר בן עזריה שאומרים יציאת מצרים גם בלילות. רבי אלעזר בן עזריה ראה את רבי עקיבא שמספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה, את רבי עקיבא המאמין הרואה את חורבן ירושלים ואת פריחתה של רומי ושוחק (מכות כד ע"א), כי הוא רואה חורבן בית שתחתיו יבנה בית גדול הימנו, הוא רואה את העתיד, וכך גם הוא מספר ביציאת מצרים "כל אותו הלילה ", ליל הגלות, כי הוא רואה את הגאולה גם בחושך הגלות.
הגאולה נמשכת, נגלית וניכסת ואין הכוונה שהיא נעצרת אלא הדרך של הגאולה עולה להרים ונגלית ואחר-כך נמשכת בין ההרים, בין "הרי בתר" (שיר השירים ב, יז), נעלמת מהעין אבל אינה נעצרת, כמו שלפעמים הכביש מסתובב במעגלים ולכאורה ממשיכים נגד הכיוון הרצוי, אבל בסופו של דבר הכביש יגיע למטרה. המצב בגלות מצרים ובגלויות אחרות, נמשל לקפיץ, שככל שמתכווץ יותר, כך כשישחררו אותו, יתרומם בעוצמה גדולה יותר. כך הפרידה של ישראל מהקב"ה בתקופת הגלות, אמנם בחוץ יש כיסוי לקפיץ ונראה כאילו יש התרחקות גדולה והולכת, אך בפנים הקפיץ מתוח.

שלמות של מסירות נפש
התבוננתי בימים אלו בפסוק "ואהבת את ד' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ו, ה), עליו דורשים חז"ל: "אפילו הוא נוטל את נפשך" (ברכות נד ע"א) ושאלתי את עצמי, למה לא נאמר: 'ויראת את ד' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך', שהרי לכאורה מסירות הנפש שנרמזת במילים "בכל נפשך", שייכת למידת היראה שלא לעבור חלילה על דבר ד' עד כדי מסירות נפש?
אכן התורה כנראה באה ללמדנו שצריך למסור את הנפש באופן היותר נעלה דהיינו במידת האהבה, מאהבת ד' ובשמחה למסור את הנפש, כדברי רבי עקיבא: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: 'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו" (ברכות סא ע"ב), מתי תהיה לי ההזדמנות להביע את אהבתי לד' בכל הנפש. כאשר אדם נתבע למסור את נפשו יכול הוא לשאול למה אני? כל ימי עשיתי מעל ומעבר ולמה זה מגיע לי? אבל רבי עקיבא הסתכל אחרת על המציאות. הוא לא שאל מדוע זה קרה לי, אלא שמח שהזדמנה לידו מצווה כזו גדולה, ואולי אף סבר שזה לא למרות מה שעשה עד עתה אלא בזכות כל מה שעשה עד עתה! וקל וחומר שרבי עקיבא היה אומר זאת בכל פעם שנתקל בקושי וסבל מחמת היותו מקיים מצוות ואם הוא לא הצליח לקיים את המצוות בגלל שמנעו זאת ממנו לאחר כל המאמצים שעשה, הוא שמח בכך שהתאמץ וגילה מסירות. ככל שהוא התמודד יותר הוא היה שמח ביסורין יותר, ואהבת ד' הייתה מתגברת בליבו. שנים אנחנו מתמודדים עם הקשיים במאבקנו למען ישוב ארץ ישראל. בכל פעם אנחנו מחזקים את עצמנו לא ליפול, להמשיך להתגבר על הקשיים. אבל הגיעה העת שבכלל לא נצטרך לחיזוקים כי אהבת ה' הבוערת בתוכנו תתגבר לנוכח הקשיים. השמחה תתעצם עד שנוכל אנו לעבוד את ה' בכל נפשנו ונהיה מלאי אושר וסיפוק מבלי שנצטרך חיזוקים חיצוניים.
ליל הסדר מלווה אותנו מאז יציאת מצרים. חגגנו אותו בבית המקדש, חגגנו אותו במרתפים של ספרד בזמן האינקוויזיציה וגם חגגנו אותו במחבוא בגטאות בימי השואה. הוא מהווה יסוד האמונה. מכוחו התגברנו על כל הצרות והגענו עד הלום, וכעת אנחנו מתדפקים על שערי הר הבית ומבקשים שהקב"ה יסלק מאתנו גם את החומה הזאת המפרידה בנינו ובין השכינה (ע"פ ברכות לב ע"ב) וכיון שאנחנו כל כך קרובים, הקשיים נראים הרבה יותר נוראיים ממה שהם. קוצר רוח מקיף את הכול. רוצים עכשיו גאולה. וכמובן שעלינו להתרומם מהעצבנות ולהתאזר באורך רוח: לראות ולדעת שהגודל העתידי הוא כל כך גדול ואי אפשר להגיע אליו בדילוג ובקפיצה אחת, ולראות את האור המנצנץ מרחוק כמה הוא גדול וכמה הוא מאיר לנו כבר עכשיו.

לְמַעַן תִּזְכּוֹר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ 2
עיקר הנס – הבחירה בעם ישראל
כידוע, המצווה המיוחדת של סיפור יציאת מצרים היא בליל הסדר, וכך אנו דורשים בהגדה את הפסוק: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח): "'והגדת לבנך' - יכול מראש חודש? תלמוד לומר: 'ביום ההוא', אי ביום ההוא - יכול מבעוד יום? תלמוד לומר, בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך".
מלבד זאת יש גם מצוה לזכור את יציאת מצרים בכל השנה כולה, וכך אומרת המשנה בברכות המובאת בהגדה של פסח: "אמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא, שנאמר: 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך' (דברים טז, ג), 'ימי חייך' – הימים, 'כל ימי חייך' - הלילות. וחכמים אומרים: 'ימי חייך' - העולם הזה, 'כל ימי חייך' להביא לימות המשיח". (ברכות יב ע"ב; רש"י שמות יג, ג ע"פ מכילתא, מסכתא דפסחא, פרשה טז).
נשאלת השאלה: מדוע התורה מצווה אותנו מצווה מיוחדת לספר ביציאת מצרים בליל פסח? הרי בלאו הכי מצווים אנו להזכיר יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה?
גם צריך להבין מדוע עיקר המצווה לזכור יציאת מצרים בכל השנה היא ביום, שנאמר: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג), ורק מדרשה אנו לומדים לחייב גם בלילות, ומשמע מפסוק זה שעיקר הגאולה הייתה ביום כשיצאו ממצרים. אם כן, צריך להבין למה מצות "והגדת לבנך ביום ההוא" (שמות יג, ח), המיוחדת ליום היציאה היא דווקא בלילה, ליל פסח, "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך"?
רבנו יעקב מליסא בפרושו "מעשה ניסים" להגדה (ד"ה אמר רבי אלעזר) עונה על שאלות אלו תשובה נפלאה. הוא שואל: הרי לכאורה יש בזכירת מצוות יציאת מצרים בכל יום, צמצום בחיוב התודה אותה אנו חייבים לקב"ה, שהרי הקב"ה עושה לנו ניסים בכל יום, הוא זן ומפרנס אותנו ומצילנו מיד אויבינו בכל דור ודור. מדוע אנו מזכירים רק את היציאה ממצרים ולא את כל הטובות שהוא מיטיב עמנו? אמנם זה הגיוני שביום שקרה הנס יש להודות על הנס שבאותו יום וכן אנו עושים בפורים ובחנוכה, אבל בכל יום ויום להזכיר רק את יציאת מצרים מכל אלפי אלפים פעמים הטובות שעשה ועושה ד' עמנו, האם אין בזה מיעוט השבח ואולי אפילו גנאי, כאילו רק את זה עשה ד' לנו?
התשובה לכך היא שעיקר מעלת יציאת מצרים, היא שביציאת מצרים ד' בחר בנו להיות לעמו. העובדה הזו היא הגורמת לכל הניסים והנפלאות שעשה ויעשה ד' לנו מאז ועד סוף כל הדורות, וגם כאשר אנו לא ראויים לנס ד' עושה לנו ניסים למען שמו, שלא יתחלל שמו, שלא יאמרו הגויים איה אלוהיהם והמעלה הגדולה שהקב"ה לקח אותנו לו לעם עולה על כל הטובות שגמלנו ד'. על כן דווקא את יציאת מצרים צריך לזכור תמיד, והיציאה ממצרים הייתה ביום. על כן עיקר המצווה לזכור בכל יום, כל ימי חייך, והלילות נלמד מדרשה. לעומת זה מצוות "והגדת לבנך ביום ההוא" (שמות יג, ח) צריכה להיות דווקא "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", שהיא דווקא בלילה. מצווה זו היא לספר על הניסים שעשה ד' עמנו ביציאת מצרים, לא על עצם היציאה ממצרים, אלא על כל הניסים והנפלאות, וכיוון שמכת בכורות היא הייתה האחרונה והגדולה מבין הניסים והנפלאות שביציאת מצרים והיא הייתה דווקא בלילה, על כן המצווה לספר בלילה המיוחד הזה דווקא. לסיכום: מצות זכירת יציאת מצרים בכל יום היא לזכור את העובדה שד' בחר בנו לו לעם. ודי בזכירה ולא צריך להאריך בזה. ומצות סיפור יציאת מצרים בליל פסח לספר על הניסים ובאריכות עד כמה שאפשר.

ליל הסדר משאיר רישומו לכל השנה
נשים לב לדבר נוסף. למרות שראינו שישנן שתי מצוות: מצוות זכירת יציאת מצרים בכל יום ומצוות סיפור ביציאת מצרים בפסח, הרמב"ם לא מנה את מצוות זכירת יציאת מצרים בכל השנה כמצווה בפני עצמה במניין המצוות (וכן לא נמנה אצל שאר מוני המצוות כספר החינוך ועוד ונמנה כמצווה בפני עצמה אצל הרשב"ץ בזוהר הרקיע, אות כו ובסמ"ק סי' קי)?
מסבירים המפרשים שהדבר יובן כאשר נתבונן בלשון התורה: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג). נשים לב שבתורה לא כתוב בלשון ציווי: 'זכור שיצאת ממצרים', אלא "למען תזכור", והכוונה שמעשה אכילת המצה וההימנעות מאכילת חמץ גורמת לכך שנזכור את יציאת מצרים במשך כל השנה כולה, "כל ימי חייך"! (ראה מנחת חינוך מצוה כא שמביא תירוץ זה בשם הצל"ח ברכות יב ע"ב, מעין רעיון זה מובא גם בגבורות ה' למהר"ל פרק ב והשלמתו בפרק נג). הקב"ה לא ציוונו באופן מפורש, אבל ניתן ללמוד מהתורה שהקב"ה רוצה בכך. לכן, אי אפשר לכלול מצווה זו בתרי"ג מצוות, אך אף על פי כן זו מצווה.
הרמב"ם מביא את מצוות זכירת יציאת מצרים כחלק ממצוות קריאת שמע וקבלת עול מלכות שמים (הלכות קריאת שמע א, ג), ויש כאן מסר שיש בזכירת יציאת מצרים קבלת עול מלכות שמיים. הגמרא בברכות (יג ע"ב) מספרת על רבי, שהיה אומר את הפסוק הראשון של קריאת שמע ומשלים יותר מאוחר את שאר הפרשיות, אך הוא השתדל להזכיר את יציאת מצרים בזמן קריאת שמע. ושואלת הגמרא: אם בין כה וכה השלים לבסוף ואמר אז את פרשיית "ויאמר" הכוללת את יציאת מצרים, מדוע היה צריך להזכיר את יציאת מצרים גם בזמן קריאת שמע? מסבירה שם הגמרא: כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה. כלומר זמנה של הזכרת יציאת מצרים הוא בזמן קבלת עול מלכות שמיים. נאמר בתורה: "אנכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ, ב) ולא נאמר: 'אנכי ד' אלוקיך אשר בראתי את השמים ואת הארץ'. סדר המצווה הוא לקבל עול מלכותו דווקא על ידי הזכרת יציאת מצרים.
מעניין שמשמעות פשט הפסוק היא שמצוות ביעור החמץ ואכילת המצה בפסח משפיעים עלינו עד כדי כך שאנו זוכרים את יציאת מצרים במשך כל השנה: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות... למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג). אנו אמנם מקיימים את מצוות הזכירה באמירת "קריאת שמע" פעמיים בכל יום, אך יש ללמוד מכאן עוד על סגולתן המיוחדת וכוחן הרב של מצוות חג הפסח, שיכולות להשפיע על הנפש באופן כזה שנהיה תמיד חדורים בזיכרון יציאת מצרים, בכל יום ויום מימות השנה, אפילו שלא בשעת קיומן של המצוות. בדומה לכך הורו חז"ל כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". בעל התניא (פרק מז) מסביר שאדם צריך להתבונן שניתנה בו נשמה, חלק אלוק ממעל, היורדת ומשתלשלת לתוך גוף חומרי ומגושם, בתוך עולם נמוך ומורכב. לנשמה מציאות זו היא גלות, גלות הגרועה יותר מכל גלות, שבי או מאסר של הגוף. כאשר האדם מקבל עליו את עול מלכותו של ד' ונדבק בו בעת קריאת שמע, מתעלה אז נשמתו ויוצאת מתוך מאסרה. בהתעלות זו יש בחינה של יציאת מצרים, וכאשר קורא קריאת שמע בכל יום ויום, הוא מחדש בכך בחינה זו מידי בוקר וערב. זו הכוונה של מאמר חז"ל: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים קטז ע"ב), אדם יכול להוציא את עצמו בכל יום מן המצרים ולהעלות נשמתו מהשפלות החומרית בה היא נמצאת על ידי קבלת עול מלכות שמיים השכם והערב.
נמצא שחג הפסח צריך להשאיר את רישומו לכל השנה כולה, עד הפסח הבא. הלב בחג הפסח צריך להיות בהתרוממות כל כך עצומה, כזו שמשרה השראה כל כך גדולה, והרושם שלה נשאר לכל השנה כולה.

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה 3
לכל בן - תשובה מיוחדת
בחג הפסח מודגשת באופן מיוחד מצוות חינוך הבנים והתפקיד המכריע שיש להורים בחינוך הבנים, שנאמר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר" (שמות יג, ח). מדברי ההגדה: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה" והתשובה השונה לכל בן ובן, אנו לומדים הדרכה חינוכית חשובה מאוד: לכל אחד מהבנים יש לענות תשובה המתאימה לו ולכל אחד ואחד צריך גם לתת את תשומת הלב המיוחדת לו. החכם צריך לקבל את מלוא תשומת הלב ואין לומר כיוון שחכם הוא - יסתדר בעצמו, אלא גם הוא זקוק ליחס, פרגון והדרכה. והרשע של דורנו או של יישובנו אינו רשע כלל, הוא מתוסבך ומתוסכל מפני שלא קבל את ההדרכה המתאימה לו.
לדוגמה: לא כל תלמיד מתאים למסגרת הלימודים בבית הספר יש תלמידים שהלימוד העיוני קשה להם אך בתחומים המעשיים הם טובים ומוצלחים, ובאופן זה יש לחנכם ואם יחנכו אותם בצורה המתאימה להם הם יצליחו ויהיו מאושרים. כדברי שלמה המלך: "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו). יש גם את זמן הבטלה המביאה לידי שעמום והידרדרות, ועל כן צריך לצקת תוכן בערבים ובעיקר בלילי חמישי ושבת. אפשר לערוך עונג שבת ולהפעיל תכניות לאלו שלא שוקדים על הלימודים בטבעם, תכניות של עשייה ברוכה כמו חסד והתנדבות, ובזה מצילים את הנוער מהידרדרות.
זהו יסוד חינוכי חשוב מאוד, כיוון שאם מחנכים נער בצעירותו באופן המתאים לו, החינוך יצליח ויישא פרי. צריך להבין שלכל אדם יש אופי מיוחד, כפי שהגמרא בשבת (קנו ע"א) כותבת שמי שנולד במזל מאדים יהיה שופך דמים או מוהל או שוחט או ליסטים. זאת אומרת שאדם כזה שנולד בנטייה לשפיכות דמים, יכול להיות צדיק ומוהל, או בינוני – שוחט, או רשע וללסטם את הבריות (ביאור הגר"א משלי כב, ו). לכן כששמואל הנביא ראה את קלסתר פניו של דוד המלך שהיה אדמוני טעה וחשב שתכונותיו לא טובות להיות מלך, ולא ידע שדוד התגבר על מידותיו. זו גם הסיבה שאף על פי שדוד נכשל בשתיים נמחל לו (יומא כב ע"ב) כי הייתה לו התמודדות טבעית והצליח בכל להתגבר על מידותיו חוץ מהמקרים האלו, מה שאין כן שאול בגלל שהיה טוב באופיו הבסיסי, כשנכשל באחת נפרעו ממנו (יומא שם).
מלבד זאת, גם לאופן ההתנהגות החינוכית של ההורים יש חשיבות. יש נער שנולד במידת הגבורה, ועליו נאמר "חושך שבטו שונא בנו" (משלי יג, כד), והוא בפנימיותו רוצה וצריך הורים חזקים שעומדים על שלהם. מנגד יש שחינוך תקיף יזיק לו וצריך לחנך אותו דווקא בעבותות אהבה. מובן אם כן שיש צורך לתת לכל ילד את החינוך המתאים לו, ואם ינהגו עם נער בניגוד לטבעו, החינוך לא יצלח כיוון שאף אם הוא ישמע מיראה, כשיגדל יסור מדרך זו כיוון שהוא אינו יכול לשבר את טבעו.
כלומר יש לחנך את הנער על פי נטיית ליבו ולחפש אחר התכונות הבסיסיות שלו ובהתאם לכך להתוות דרך חינוכית, ואז "גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו): אז החינוך ייתן את התוצאות הטובות ביותר. עלינו להתמסר לפתרון של החבורה שאינה מוצאת את מקומה בחינוך הרגיל מסיבות שונות, ולחפש איך למצוא את מה שחסר להם על מנת להוציא אותם מתסכולם הגורם להתדרדרות.

חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? 4
מהר"ל: הרצון ללימוד אצל הבן החכם
במשך הדורות זיהו גדולי ישראל בשאלה ותשובה זו כמה סוגי חכמים, שלכל אחד מהם יש להשיב תשובה אחרת לפי תכונותיו. נתבונן בפירושיהם.
בהגדה מופיע ששאלת הבן החכם היא: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוקינו אתכם". ועל זה עונים לוֹ "כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". המהר"ל שואל (גבורות ד', פרק נג) מדוע התשובה שבהגדה שונה מהתשובה שמוזכרת בתורה: "כי ישאלך בנך לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ד' אלוקינו אתכם, ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ד' ממצרים ביד חזקה" (דברים ו, כ-כא)?
מתרץ המהר"ל שיש להתבונן בהמשך פסוקי התורה: "ויצונו ד' לעשות את כל החוקים האלה" (שם כד). כלומר שאלת החכם היא לא שאלה נקודתית על מצוות או טעם זכירת יציאת מצרים, אלא כוונת החכם הייתה ללמוד את כל המצוות הקשורות בפסח. לכן נאמר בהגדה שיש ללמד אותו הלכות הפסח מתחילה עד ההלכה האחרונה שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

הגר"א: השאלה הלכתית של הבן החכם
הבן החכם שבפירוש הגר"א (פירוש להגדה) שואל שאלה אחרת. כדי להסביר את שאלתו, הגר"א מתרץ את הקושיה המפורסמת: מדוע הבן החכם אף על פי שמזכיר שם שמים, שואל בלשון שמוציאה אותו מן הכלל ואומר "אתכם" ולא: 'מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוקינו אותנו'?
מסביר הגר"א שהחכם רואה שהחבורה שלו אוכלת קרבן פסח, והחבורה השנייה אוכלת גם קרבן שלמי חגיגה. לכן הוא שואל את החבורה השנייה: 'מדוע אתם עושים אחרת מאתנו'? ולכן משתמש בביטוי 'אתכם'. התשובה לשאלתו היא שהפסח צריך להיאכל על השובע ואין לאכול אחריו דבר, שהרי "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", וכיוון שהחבורה השנייה גדולה ויש הרבה סועדים, הם יכולים לאכול שלמי חגיגה ורק אחר-כך אוכלים קרבן פסח כדי שהפסח יאכל על השובע, מה שאין כן בחבורה הקטנה של הבן החכם שגם קרבן פסח נאכל על השובע ולא אוכלים חגיגה עמו.
יש להתבונן בדברי הגר"א: חכם זה שואל שאלות עיוניות פלפוליות, אך התשובה בתורה לשאלתו היא: "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ד' ממצרים ביד חזקה" (דברים ו, כא). ומאי נפקא מינה לדינא בתשובה זו? אלא כיוון שהחכם אוהב להעמיק, לחדש ולפלפל, מדגישה התורה שצריך לזכור שהיסוד לכל הוא עומק האמונה. "עבדים היינו לפרעה במצרים" והקדוש ברוך הוא הוציא אותנו משם ובחר בנו לעם ונתן לנו את המצוות. על יסוד זה של עומק האמונה אפשר להרחיב, לעיין ולפלפל בכל פרטי המצוות. עלינו לזכור ולא לשכוח ברוב העיון בפרטים את היסוד הראשוני שהוא האמונה שיסודה ביציאת מצרים.
ויש אומרים פירוש נוסף בשם הגר"א למילים: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", שהפסח מרמז לחכמת התורה ואין מוסיפים לימוד שאר החכמות לאחר לימוד התורה אף שיש בהם מתיקות, כדי לא לפגום מתיקות טעם התורה שנשאר בפיו. ומוסיפים בשם הגר"א שדרש את דברי רב חסדא (שבת קמ ע"ב): "אנא לא בעניותי אכלי ירקא, ולא בעתירותי אכלי ירקא. בעניותי - משום דגריר" (לא אכלתי ירק לא בעניותי ולא בעשירותי, בעניותי לא אכלתי ירק כי הוא גורם תיאבון ולא היה לי הרבה אוכל), פירוש: לפני שלמד תורה לא למד שאר החכמות משום שחשש שימשכו את לבו, ו"בעתירותי - דאמינא: היכא דעייל ירקא ליעול בשרא וכוורי" (ובעשירותי אמרתי: במקום ירק אוכל בשר ודגים), גם כשנעשיתי גדול לא למדתי שאר החכמות כי עדיף לעסוק בתורה (מובא בהגדת הגר"א בשם ר' פנחס מפאלאצק, ב'כתר תורה').

עבודת ד' של הבן החכם שבפירוש ה'שם משמואל'
הבן החכם של ה'שם משמואל' שואל שאלה אחרת. ה'שם משמואל' (פירוש להגדה) מתייחס למילה 'ציוה' בשאלת החכם. לפי דבריו שאלת החכם היא: מדוע יש צורך בציווי על קיום רצון ה', מדוע שלא נקיים את המצוות מרצוננו הפנימי, כשם שקיימו האבות את כל התורה כולה אף בלי שהצטוו?
מסביר ה'שם משמואל' שהתשובה לשאלת החכם בתורה מתחילה בפסוק: "ויוציאנו ד' ממצרים ביד חזקה" (דברים ו, כא). ראשית יש להבין, לשם מה היה צורך "ביד חזקה"? מדוע הקב"ה לא הוציא את ישראל בדרכי שלום?
ועונה ה'שם משמואל' שאכן אם העם היה יוצא לאחר ארבע מאות שנה לא היה צורך באותות ומופתים. גם בלא הניסים היו ישראל מגיעים לדרגה שבה היו מרוממים את כל העולם להכרה שד' הוא האלוקים, כמו שלעתיד לבוא יבואו כל העמים ויעלו אל הר ה', כך העולם כולו היה מבין שעם ישראל הוא בניו של הקב"ה ולא שייך שיישארו משועבדים במצרים, ולא היה צורך "בכוח גדול וביד חזקה" (שמות לב, יא). אולם, כיוון שישראל שקעו במ"ט שערי טומאה היה צורך להוציאם לפני הזמן ביד חזקה, כדי להשלים את המירוק של ישראל. דומה הדבר לפרי, שכאשר הוא בשל הריהו נופל מעצמו, ללא כל קשיים, אבל אם רוצים להוציאו לפני בישולו צריך לנתקו בכוח. זו הקדמה לתשובה לשאלת החכם, מדוע נצטווינו בקיום המצוות.
עכשיו מובן שכיוון שלא זכינו ביציאת מצרים למירוק השלם, איננו בדרגה בה נוכל לעבוד את ה' בשלמות ללא מצוות. כיוון שכך, בזמן הזה "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין לא ע"א), כוון שמי שעושה מצווה מרצונו הפרטי יש למעשהו ערך של מעשה אנושי, ואילו כאשר הדבר נעשה מתוך ציווי – המעשה מקבל מימד של מעשה אלוקי. עם זאת, לעתיד לבוא, תהיה התבטלות מוחלטת לקב"ה, רצונו הפרטי של האדם יהיה מכוון לרצון ריבונו של עולם ללא נגיעות אישיות, ואז יהיה גדול מי שאינו מצווה ועושה. אז נחזור למצב בו מעצמנו נרצה להניח תפילין, לשמור שבת, לאכול מצה, ונזכה לרוממות עבודת ה' שהייתה בזמן האבות. זהו עומק מה שאמרו חז"ל: כי מצוות בטלות לעתיד לבוא (נדה סא ע"ב), כי הציווי יהיה בטל, ואת המעשה נעשה מרצוננו. כל זה רמוז בתשובה לחכם: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". כלומר, אין לאכול לאחר אכילת המצה, כדי להשאיר את טעם הציווי האלוקי בתוכנו. אדם שיאכל אחרי אכילת המצה של המצווה דומה לאדם שסועד בבית המלך, ואחר כך אוכל בביתו עוד חטיפים, כאילו מה שהיה בשולחנו של המלך לא הספיק לו! וזאת משום שכיום יש לעיתים סתירה בין קיום צו אלוקי לבין עשיית מעשה מרצוננו. לעתיד לבוא, כאשר נעשה את המצוות מעצמנו, ניתן יהיה לאכול גם אחרי אכילת המצה, והדבר לא יפגום בעבודת ה', כי כל מעשה שנעשה יהיה מכוון אל הרצון האלוקי (ראה נצח ישראל למהר"ל, פרק מז).
כיום ניתן לומר שאורו של העתיד כבר מנצנץ. הרצון לעבוד את ה' שלא מתוך כפייה בולט בדורנו במיוחד בקרב בני הנוער, המבקשים 'להתחבר' אל קיום המצוות, ולא לעשותן מתוך עול חיצוני. אכן, שאיפה מבורכת היא זו ויש בה הרבה מניצוץ של גאולה, אך יש לזכור שעדיין אין כל נטיותינו פונות באופן טבעי אל הטוב, ולכן יחד עם החתירה לתיקון - יש בינתיים צורך בציווי. הציווי ישמור שנמשיך לעשות את המעשים הטובים גם כאשר אין בתוכנו אש קודש המעוררת אותנו לעשות זאת, והוא זה שירומם אותנו אל הדרגה האידיאלית, להתקדם אל המגמה העליונה אל הטבע הפנימי שיתפשט אל כל הכוחות הפרטיים והכל יהיה נוטה אל ד' ואל טובו.

הבן החכם שבפירוש 'קדושת לוי'
בעל ה"קדושת לוי" (דרוש לפסח) מדייק מהתשובה לחכם "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", שכונת שאלתו: "מה העדות והחוקים והמשפטים" היא מדוע צריך את כל המצוות? הרי לכאורה היה די לנו במצוות המצה המורה על חידוש העולם ועל הבחירה של הקב"ה בישראל, ומתוך כך ממילא אדם מתמלא ביראה ואהבת ד' שזו מטרת קיום כל המצוות. אם כן מדוע יש צורך בשאר המצוות שבמשך כל השנה?
התשובה לחכם היא על פי שאלת הזוהר (בא, מ ע"א): למה לא אוכלים מצה כל השנה ותשובתו: אכילת המצה בפסח נותנת תוספת רוחניות לכל השנה. על פי זה אומר ה'קדושת לוי' שהתשובה לחכם היא שבאמת המצה מספיקה ליצירת תחילת התודעה ועל ידי מצוות החג נזכור במשך כל השנה את השגחת ה' ויציאת מצרים. כל זה בכוח, אך בפועל כיוון שאין אנו במדרגה עליונה, יש חשש שמא התודעה הנשגבה הזו תיפסק ולכן מחויבים אנו בשאר המצוות. וזו כוונת בעל ההגדה בתשובה: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". כלומר בו ביום אין אוכלים דבר כדי שטעם המצה יישאר וישאיר בנו את הידיעה הזו, אך לאחר חג הפסח יש צורך בשאר העדות החוקים והמשפטים.

למה לא חוגגים את כיבוש ארץ-ישראל?
סוג אחר של חכם נמצא בביאורו של האלשיך הקדוש (פירוש להגדה; שמות יג, א). שהרי על שאלת החכם יש לשאול כמה שאלות: למה בשאלתו מוציא עצמו מהכלל ואומר: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צווה ה' אלוקינו אתכם "? וכן מדוע בפסוקי התורה מוזכר בשאלתו: "כי ישאלך בנך מחר לאמור" (דברים ו, כ), מדוע מחר ולא היום? ועוד צריך להבין מה התשובה הכתובה בתורה: "עבדים היינו לפרעה במצרים" (שם כא), והרי תשובה זו בוודאי ידועה לחכם, ומה החידוש בכך?!
משיב האלשיך, שהבן החכם שואל מדוע עושים זכר ליציאת מצרים ולא לכיבוש הארץ, והרי כיבוש הארץ גדול מיציאת מצרים, שביציאת מצרים נשארו המצרים בארצם ואילו בארץ הושמדו ל"א מלכים ולא נשאר כל נשמה, חוץ ממה שלקחנו מהם ערים גדולות וטובות ובתים מלאים כל טוב. ואם אנו זוכרים את יציאת מצרים מדוע לא מזכירים דבר גדול כמו כיבוש הארץ?! לכן התורה מציינת את שאלתו של החכם בביטוי "כי ישאלך בנך מחר ", היינו אחרי כיבוש הארץ. על שאלתו באה התשובה: "עבדים היינו לפרעה במצרים" והכוונה שהיה הבדל בין בואנו לארץ ישראל לבין יציאת מצרים. שכן כשבאנו לארץ לאחר ארבעים שנות לימוד תורה במדבר, לאחר שצברנו זכויות, אפשר יותר להבין שהטיב ה' לנו. אך החידוש והפלא הוא ביציאת מצרים שאף על פי שישראל עבדו עבודה זרה במצרים והיו עבדים לפרעה בגוף ובנפש ולא לד', עם זאת הוציאנו ה' אלוקינו משם.
בנוסף לכך, ביציאת מצרים הושרשו בנו יסודות האמונה: א. הניסים הגדולים למדונו שריבונו של עולם ברא את העולם ושולט בטבע ובעליונים. וזה מה שאנו אומרים "ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה" (שם). היינו, שראינו את פעולתו של ה' אלוקינו שהוציאנו ממצרים, שהרי על פי השפעת המזל, שֹרו של מצרים, לא הייתה אפשרות לצאת משם. ומה שכתוב "ביד חזקה" (שם) שכיוון שלא היה לישראל זכויות היה צריך כביכול להתגבר על המקטרגים שאמרו: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" (ע"פ שמות רבה כא, ז; זהר תרומה קע ע"ב). ב. סוד הייחוד שממנו הקב"ה מצמיח ישועה לישראל וגם מכה למצרים. ג. השגחה: הקב"ה משגיח בעצמו "אני ולא מלאך". ד. הגמול: שכר ועונש.
ואם תשאל: לא היה ראוי שאנחנו בעצמנו בלי ציווי אלוקי נודה לו על כל הטוב, ומדוע הקב"ה ציוונו להודות? אלא גם זה חסד אלוקי שההודאה שלנו היא מצווה ועליה אנו מקבלים שכר ואילו עשינו מעצמנו לא היה לנו שכר. וזה שנאמר: "ויצונו ד' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ד' אלוקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצווה הזאת" (שם כד-כה). כיוון שכך מובן מדוע ציווה ד' לעשות את החוקים העדות והמשפטים במצוות הפסח, כדי לבסס את האמונה שממנה תוצאות ליראת שמים, ובזכות זה נזכה לטוב לנו ולחיותינו כהיום הזה.
מכל הפרשנים שראינו אנו לומדים כי אין סוג אחד של חכם אלא יש את הבן החכם של המהר"ל שצריך לתת לו את כל מבוקשו יש את הבן החכם של הגר"א ויש את של ה'שם משמואל' ועוד שיש לכל אחד מהם שאלות אחרות וצרכים אחרים. אין דרך אחת של חינוך לבן חכם, אלא יש גם כמה סוגים של בן חכם ולכל אחד אנו צריכים לתת תשומת לב מיוחדת ואת מבוקשו השונה מבן חכם אחר.

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? 5
הבן הרשע שאינו מזכיר שם שמים
כמו שיש סוגים שונים של בן חכם, יש גם סוגים שונים של בן רשע. הגר"א (פירוש להגדה) שם לב שלעומת הבן החכם ששואל: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ד' אלוקינו אתכם" (דברים ו, כ), הרשע אינו מזכיר שם שמים. אומר הגאון שזהו עיקר ההבדל שבין חכם לרשע, ולכן אומר עליו בעל ההגדה את המשפט החמור: "לפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר". ומוסיף הגר"א שיש להבדל זה רמז בפסוק: "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך" (קהלת ב, יג), שכן בבריאת האור נאמר: "ויקרא אלוקים לאור יום ולחשך קרא לילה" (בראשית א, ה). רואים שבבריאת האור הוזכר שם אלוקים אך לא על החושך. וזהו יתרון שאלת החכם על שאלת הכסיל כיתרון האור מן החשך, שהחכם מזכיר שם שמים מה שאין כן הרשע.
ויש לשאול על צורת התשובה לרשע: לחכם משיבים על שאלותיו בצורה עניינית ומלמדים אותו כל הלכות הפסח עד ההלכה האחרונה, "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". אך לרשע יש יחס אחר: "הקהה את שיניו". מדוע?
נשים לב שהרשע אינו שואל, הרשע אומר ובהתרסה: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם" (שמות יב, כו). הוא מוציא עצמו מן הכלל, העבודה אינה נוגעת לו. כיוון שכך צריך לענות לו בהתאם להתנהגותו. לא פונים אליו להשיב לו, אלא מדברים אל הבנים האחרים ובזה מקהים את שיניו. וכך משמע בתורה בפרשת בא: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, ואמרתם זבח פסח הוא לד'" (שם כו-כז). לא נאמר: 'ואמרתם אליהם ' אלא "ואמרתם" סתם. אצל החכם נאמר: "ואמרת לבנך" (דברים ו, כא), אצל התם: "ואמרת אליו" (שמות יג, יד), אצל שאינו יודע לשאול נאמר: "והגדת לבנך" (שם ח), אבל אצל הרשע: "ואמרתם זבח פסח". כלומר אל תשיבו לרשע אלא לשאר הבנים ובכך שלא תתייחסו אליו אלא תדברו רק לאחרים והיחס היחידי לשאלתו יהיה: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו".
לפעמים דווקא ההתעלמות מדבריו היא שגורמת לרשע להתעורר לשוב. אילו היו משיבים לו תשובה ישירה היה מקשה שוב ומנסה להוכיח שהוא צודק. מוטב שלא לענות כדי שלא יוסיף חטא על פשע. ואדרבה, לרוב ההתעלמות תעורר אותו לחפש תשומת לב, להתקרב ולתקן את עצמו (כבפירוש הגר"א להתעלמות מתשובת הבן הרשע מובא גם בפירוש להגדה: 'מעשה ניסים' לרבי יעקב מליסא). ונוסיף ונאמר: פעמים רבות ישנם בנים שמתרחקים באשמת הוריהם, בגלל דרך חינוכית לא נכונה. "אף אתה הקהה את שיניו" מפרש הרב ראובן מרגליות (פירוש להגדה, קהלת משה) מלשון "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" (יחזקאל יח, ב), כלומר שהאשמה ברשעות הבן והתרחקותו היא לפעמים על ההורים והם צריכים לעשות חשבון נפש כיצד לקרב את הילדים הנבוכים.

עבודת ה' גם בשמחה!
ראינו את תיאור הבן הרשע של הגר"א. ויש את הבן הרשע של בעל ה'אוהב ישראל' מאפטא (מקור?) האומר: "מה העבודה הזאת לכם"? הוא שואל על סוג העבודה, איך אתם עובדים את ד' "בחציו לכם", הרשע מתפלא לראות את החבורה הנמנית על קרבן הפסח צולים הקרבן, אוכלים שרים ורוקדים והוא שואל: איזה מין עבודת ד' זו? הרי עבודת ד' צריכה להיות בתפילה בסגופים וביראה, אך לא באכילה של בשר ושמחה יתרה? על שאלה זו עונה התורה לרשע: "ואמרתם זבח פסח הוא לד'" (שמות יב, כז), דווקא זו עבודת ד' וכך נכון לעבדו. יש "חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו" (ירמיהו ד, כב), היינו שיש חכמים שיודעים לעבוד את ה' בייסורים, בלהרע לעצמם אך לא בדרך של טובה כאכילה, כמו שכתוב: "נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב" (ויקרא ה, ד), להרע דהיינו לא לאכול, ולהיטיב: לאכול.
יש את הבן הרשע שנמצא בפירוש ר' לוי יצחק מברדיצ'ב (קדושת לוי, דרוש לפסח). זהו רשע שמזלזל בצדיקים ואומר: שעבודת ד' שלהם לא מועילה לעולם כלום. הצדיקים עסוקים רק בעצמם, 'פרזיטים', "מה העבודה הזאת? לכם"! אך האמת היא כמובן שהוא אינו יודע ש"צדיק יסוד עולם" (משלי י, כה), וכל קיומו של העולם הוא בגלל הצדיקים ("כל העולם נזונין בשביל חנינא בני" ברכות יז ע"ב; ומאמרי חז"ל ביומא לח ע"ב; זהר לך לך, פב ע"ב). הם מחברים את העולם לקב"ה וממשיכים שפע לעולם. היחס לתלמידי חכמים, לנושאי התורה ועובדי ד' זהו היסוד של התורה והרשע אינו מבין זאת. על כן צריך "להקהות את שיניו", למרות שהצדיק בדרך כלל מבטל את עצמו ולא מחשיב את מעשיו, בפעם הזאת מותר הצדיק כביכול להתגאות ולומר: אכן כל קיום העולם בשבילי: "בעבור זה עשה ד' לי", בשביל עבודת ד' שלי, ולומר לרשע: "אילו היה שם לא היה נגאל", כיוון שהיה מנותק מהצדיקים לא היה נגאל, כי כל הקיום של העולם הוא בעבור הצדיקים ומי שלא מתחבר עמהם אין לו קיום ואילו הרשע היה שם במציאות של ניתוק מהצדיק, לא היה נגאל.
אנו לומדים מכאן שלכל רשע צריך להשיב את התשובה המתאימה לו.

תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? 6
למה "ביד חזקה" ולא בדרכי שלום?
"תם מה הוא אומר? מה זאת. ואמרתם אליו: בחוזק יד הוציאנו ד' ממצרים". במבט של ימינו אפשר לפרש את שאלת התם באופן זה: התם שואל בתמימות: מדוע עשה ד' ככה למצרים, מדוע הכה את מצרים מכות גדולות וקשות עד שהרס את כל מצרים, וכי לא היה אפשר לתת בליבו של פרעה שיסכים לתת לעם ישראל לצאת ממצרים. הקב"ה יכול היה לעשות הסכם שלום ובדרכי שלום יצאו ישראל ממצרים?! וכך שאל אותי תלמיד: מדוע אנחנו מתפללים בליל הסדר "שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך", מדוע לא נתפלל שהם ישובו בתשובה. השבתי לו: וכי רק על הפסוק הזה בספר תהילים יש להקשות, הרי כל ספר תהילים מלא בבקשות שהקב"ה יעניש בכל החומרה את הרשעים שהרעו לישראל!.
לפי רבי יעקב מליסא (הגדת 'מעשה נסים' על "עבדים היינו" ועל שאלת התם) זו גם שאלת התם בהגדה של פסח והתשובה היא שאדרבה על זה התודה לקב"ה, על שהוציא אותנו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ועל כל מכה שהקב"ה נתן למצרים אנחנו מודים באופן מיוחד כי בכל מכה הראה הקב"ה שבחר בנו מכל העמים להיות לו לעם. בכל מכה נודע יותר ויותר עד כמה הקב"ה מקרב אותנו אליו, ועל ידי כך נודע שישראל הוא עם ד' ומה שקורה לעם ישראל קשור לשם ד'. כשישראל מתעלים שם שמים מתעלה, וחלילה כשהם בצרה כביכול כבוד שמים מתחלל (ראה רש"י יחזקאל לט, ז). זו הסיבה שריבונו של עולם שומר על ישראל בכל הדורות למען שמו, וכך אמר משה לריבונו של עולם כשישראל חטאו בעגל ובמרגלים שאם הקב"ה יכלה את ישראל יאמרו מצרים שהקב"ה אינו יכול לשמור עליהם או שאין להקב"ה יכולת להביאם לארץ ישראל. לכן על כל מכה במצרים אנו אומרים "כי לעולם חסדו", כי מכל מכה ומכה לומד העולם על חשיבותם של ישראל.

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל אַתְּ פְּתַח לוֹ 7
הרב ראובן מרגליות (פירוש ההגדה, באר מרים) מדייק שמדובר כאן בקטן שאינו יודע עדיין לשאול, שאמו מחנכתו ומלמדת אותו לפתוח את הלב ולהבין. לכן כתוב "את פתח לו" בלשון נקבה, ומזה נלמד על גודל תפקידם של הנשים בחינוך הילדים. ומוסיף בשם ר' חיים מצאנז ב"דברי חיים", שמי שהוא יודע שאינו יודע, הכל גלוי ופתוח לפניו מא' ועד ת', שנאמר: " את פתח לו".

שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ 8
ההתנכלות מתוך מעלתנו
ביציאת מצרים נבחרנו להיות עם ד' - עם סגולה. מאותו הזמן אנו מיוחדים במעלותינו ובמדרגתנו הרוחנית העליונה, אך גם מבודדים בין העמים. למדונו חז"ל: "מאי הר סיני? הר שירדה שנאה לעכו''ם עליו" (שבת פט ע"א). אנחנו מוסריים ורוחניים יותר וקשה לאומות העולם להתדמות לנו. מידותינו המיוחדות מעוררות בהם קנאה קשה ושנאה עמוקה כלפינו, ובמשך כל הדורות הם עשו ניסיונות לפגוע בנו. כעת, בדורנו, דור הגאולה, כאשר עם ישראל הולך ושב לארצו, השנאה והרצון להכחיד אותו מתרכזים בעיקר כנגד מדינת ישראל. זהו גורלנו המיוחד, להיות "עם לבדד ישכון" (במדבר כג, ט).
אכן קיומו של עם ישראל בכל הדורות מהוה גורם מתסיס בעולם, ומעורר התנגדות. עם ישראל מראשית קיומו קרא תגר על עובדי-אלילים והפריע להם להמשיך בדרכם האווילית, דבר שעורר את חמתם של הגויים. עם ישראל, בתורתו המוסרית, במצוות שבין אדם לחברו, קרא תגר על השחיתות המוסרית בעולם. בהיותו דורש מעצמו דרישות גבוהות, גרם לחץ על אותם שלא היו מוסריים, גרם לקנאה ולשנאה תהומית. אבל עם ישראל לא מוכן לוותר על דרכו, למרות הקשיים שהדרך הזו מעוררת. עם ישראל המשיך להאיר את אור האמונה באל אחד. המשיך להיות לדוגמה של חיים מוסריים, ואכן פעל פעולה משמעותית על כל הסובבים אותו. עלילות הדם האנטישמיות, האינקוויזיציה, השואה, הפרעות והטרור, לא עצרו את דרכו. גם כיום, אין ספק שככל שמדינת-ישראל תתבסס ותתרחב, תתחזק ותתעצם, יגביר הדבר את התסיסה נגדה. אבל המדינה היהודית תמשיך להתקדם למרות הכול. הקשיים לא יעצרו בעדה, להיפך, הם יחשלו אותה. למדינה היהודית ייעוד אלוקי, עולמי. למדינת העם היהודי יש תפקיד היסטורי. גאולת ישראל, גאולת עולמים היא.
בליל הסדר אנו שרים את הפיוט "והיא שעמדה" ובתוכו המילים: "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". ולכאורה למה אנו שרים מילים אלו, הרי משמעותם כאובה? אלא אנו שרים כי במשמעות המילים טמונה מעלתנו. מכוח היותנו עם ד' מנסים להתנכל לנו, ומחשבה זו משמחת ומעוררת לשירה. ועוד, בטוחים אנו בהמשך קיומנו הכללי ואף שהצרות מכאיבות לנו, אנו יודעים לכאוב ואף יודעים שהכאב בא מאוהבינו, מהקב"ה. מסופר על ר' חיים מצאנז שעמד בתפילה בשבת ותוך כדי תפילתו הודיעו לו שבנו נפטר. כאשר שמע זאת, סובב את ראשו לאחור לרגע וחזר להתפלל כאילו לא ארע דבר. החסידים שראו את התנועה הזאת שאלו אותו מדוע הסתובב? ענה הרב: קבלתי מכה חזקה מאוד והסתכלתי לאחור לראות מי הוא זה שנתן לי את המכה. כשראיתי שזה אוהב‎‎‏‎‏י - המשכתי להתפלל.

בדידות בתוך בדידות
כמצבו של עם ישראל בעמים כך מצבו של הצבור שומר המצוות בתוך עם ישראל. הוא ערכי יותר, מוסרי יותר ורוחני יותר ועל כן מקנאים בו ושונאים אותו. גם בתוך הצבור שומר המצוות עצמו ישנן מדרגות. ישנם הנושאים את כל הגודל של התורה, היא תורת ארץ ישראל. תורה זו כוללת את אהבת העם הסגולי, אהבת הארץ הקדושה ואהבת התורה וכל מצוותיה והכל מתוך אהבת ד' הגדולה. אלו הנושאים את כל הגודל הזה מעוררים קנאה. קשה לראות את מסירות הנפש השלימה הזו למען כל אלה, המשדרת מחויבות גם לאחרים. הם לא רוצים או לא יכולים להרים משא גדול שכזה, ומצב זה גורם לכך שמקנאים, מזלזלים ושונאים אותנו. אוהבי ד' אלו נמצאים בבדידות הזו, "עם לבדד ישכון" (במדבר כג, ט), בדידות בתוך בדידות, בדידות של העם בין העמים ובדידות של הלב שבעם בין שאר חלקיו.
וכך יש אומרים שהמתנחלים הם 'מכשול לשלום'; אילולי שהם התיישבו ברחבי יהודה ושומרון וחבל עזה, יתכן מאד ולא היו פעולות טרור. להם נשיב: ולפני כן מי גרם למסתננים ולפדאיונים, ולטרור שהיה מקודם למלחמת ששת-הימים? בלי כל ספק, מצוקת הפליטים הערבים שברחו מבתיהם במלחמת השחרור; הקמת המדינה גרמה לבעיית הפליטים ולטרור! ומקודם לכן מה גרם את הפרעות, לפני הקמת המדינה, בראשית ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל? ההתיישבות היהודית הציונות, היא שיצרה את הסכסוך היהודי-ערבי המתמשך זה למעלה ממאה שנה. ומי גרם לשואה הנוראה באירופה? ההתגרות היהודית בעמי העולם, הסכנה של השתלטות יהודית על הכלכלה ועל הפוליטיקה העולמית! ומקודם לכן מי גרם למעשי האינקוויזיציה? הדבקות היהודית באמונתם וקריאת התגר על הנצרות!

התעצמות האור מתוך החושך
ישנם הרבה המתלבטים כיצד להתבונן במציאות העכשווית, מהי ההסתכלות הנכונה. האם תהליך הגאולה נמשך? האם נעצר? או האם, חלילה, אפילו נסוג במידה מסוימת? שאלה זו איננה חדשה. גם במצרים שאלו זאת לאחר שבא משה רבנו (ראה שמות ה, כה). ועוד לפני כן שאלו זאת כאשר העינויים גברו "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, יב). אם-כן העינויים מתגברים אך מאידך העם מתרבה ופורץ. זו התקדמות או שמא נסיגה? כור הברזל שבמצרים (ע"פ דברים ד, כ) שורף ומכאיב או מטהר ומזכך? גם כעת אנו רואים התגברות של ריחוק מאמונה ותעוזה של כפירה מחד, ותופעה של התרַבּות תלמידים הלומדים במוסדות דתיים, כן ירבו, מאידך. המסתכל בעומק של אמונה יודע שאמנם מבחוץ החושך בולט יותר אך מבפנים הטהרה והאור הולכים מתעצמים ומתגברים.
ואם יאמר אדם: הקשיים שעם ישראל סובל מהם הינם בלתי עבירים. מה נעשה עם הנכרים הרבים הדרים בארץ ישראל? כיצד ניתן להתגבר על הסכסוך עם אויבינו הסובבים אותנו? היש לנו תשובה מלאה לפתרון הבעיה? אכן, מצב זה יכול מאד לתסכל. אך אם אמנם איננו יודעים להשיב, יודעים אנו שעמדנו במצבים קשים מאלו ויכולנו להם בעז"ה. האם היה איזה פתרון לשאלה איך נחזור לירושלים לפני מלחמת ששת הימים? ועוד שאלנו, האם האומות יתנו לנו אפשרות לפתוח במלחמה אם נרצה? בשנים שלפני נפילת חומת מסך הברזל מעל מדינות רוסיה, מישהו העלה בדעתו שהמסך הזה יכול ליפול בבת אחת כלא היה, וזרם של יהודים יעלו לארץ? האם לפני מאה וחמישים שנה מישהו העלה בדעתו איך תקום המדינה היהודית בארץ ישראל? רבש"ע מגלגל את המאורעות ומפתיע אותנו בכל פעם מחדש.
דרשו חז"ל (בראשית רבה פח, ז):
מי היה מחכה לאברהם ושרה שהיו זקנים שיולד להם בן, מי מחכה ליעקב שעבר במקלו הירדן שיפרוץ ויעשיר, מי היה מחכה ליוסף שעברו עליו כל הצרות האלו שיהיה מלך, מי היה מחכה למשה שהושלך ליאור שיהיה כמו שנהיה, מי מחכה לרות שהיתה גרה שחזרה למלכות ישראל, מי מחכה לדוד שיהיה מלך עד סוף הדורות, מי מחכה ליהויכין שיצא מבית האסורים, מי מחכה לחנניה מישאל ועזריה שיצאו מתוך האש, מי מחכה לישראל בימי המן שיצילם הקב"ה, מי מחכה לגליות שיהיו לשם ולתהלה?.
ויכולים אנו להוסיף על לשון המדרש: מי מחכה לתקומת מדינת ישראל, מי מחכה למלחמת ששת הימים, מי מחכה שמסך הברזל יפול?
ומסיים המדרש:
מי מחכה לסוכת דוד הנופלת שיקימנה הקב"ה, שנאמר: "ביום ההוא אקים את סוכת דוד" (עמוס ט, יא), שיהיו כל העולם אגודה אחת, שנאמר: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד" (צפניה ג, ט).
יהי רצון שנזכה לראות בכך. האמונה וההסתכלות הגדולה הזו נוסדה ביציאת-מצרים בליל-הסדר, אז נהיינו לעם. ביציאת-מצרים, בלילה הזה, נולדנו להיות לעם ד', ומאז ועד היום אנו ממשיכים בדרך הזו. בלילה הזה אנו אומרים: "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילינו מידם". בליל-הסדר יספרו אבות לבנים על יציאת-מצרים ועל כל הניסים והנפלאות שהיו אז, ועל כל ההיסטוריה הגדולה של עמינו. מכך נשאב כוח להמשיך בדרכנו, להתקדם, לבנות ולהבנות, ולהאיר את אור ד' אלקינו בעולם. אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו. לשנה הבאה בירושלים הבנויה.

"מאמר זה הינו חלק מהחוברת "והגדת לבנך" על חג הפסח. להזמנות לחץ כאן "

^ 1.. דרשת שבת הגדול שנת תשס"ו, לאחר הגירוש מגוש קטיף.
^ 2.. שיעור פתיחה למסכת פסחים תשס"א.
^ 3.. דרשת שבת הגדול תש"ע.
^ 4.. דרשת שבת הגדול תשס"א, תשס"ד, תשע"א.
^ 5.. דרשת שבת הגדול תשס"א, תשע"א.
^ 6.. דרשת שבת הגדול תשס"א.
^ 7.. מתוך דרשת שבת הגדול תשס"א.
^ 8.. דרשה לשבת הגדול תשס"ט.