878
וְאֵת אֵלֶּה הַדְּבָרִים גַּם כֵּן לֹא הִנִּיחָה תּוֹרָתֵנוּ מֻפְקָרִים, אֶלָּא מְדֻיָּקִים, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בִּיכֹלֶת בָּשָׂר וָדָם לְחַלֵּק אֵת תּוֹעֲלוֹת כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף, וְלִקְצֹב מַה שֶּׁרָאוּי לָנוּ מִן הַמְּנוּחָה וְהַפְּעֻלָּה, וְשִׁעוּר כַּמָּה תָּנִיב הָאָרֶץ עַד שֶׁתִּשְׁבֹּת בִּשְׁמִטָּה וְיוֹבֵל, וְיִנָּתֵן מִמֶּנָּה הַמַּעֲשֵׂר, וְזוּלַת זֶה.
וְצִוָּה עַל שְׁבִיתַת הַשַּׁבָּת וּשְׁבִיתַת הַמּוֹעֲדִים וּשְׁבִיתַת הָאָרֶץ, וְהַכֹּל זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם וְזִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁנֵי הָעִנְיָנִים קְשׁוּרִים זֶה לָזֶה, לְפִי שֶׁשְּׁנֵיהֶם נַעֲשׂוּ בְּחֵפֶץ ה' בִּלְבַד, לֹא בְּמִקְרֶה וְלֹא בְּטֶבַע, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר יִתְעַלֶּה: "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים וְגוֹ' הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים וְגוֹ' אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים" וְגוֹ'. וְהָיְתָה שְׁמִירַת הַשַּׁבָּת הִיא בְּעַצְמָהּ הוֹדָאָה בָּאֱלֹהוּת, אֲבָל כְּאִלּוּ הִיא הוֹדָאָה בְּבִטּוּי מַעֲשִׂי, כִּי מִי שֶׁמַּאֲמִין בַּשַּׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁבָּהּ הָיְתָה הַמְּנוּחָה מִמַּעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, הֲרֵי כְּבָר הוֹדָה בַּחִדּוּשׁ בְּלִי סָפֵק, וְאִם הוֹדָה בַּחִדּוּשׁ הוֹדָה בַּמְחַדֵּשׁ הַפּוֹעֵל יִתְעַלֶּה. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בּוֹ יִפֹּל בִּסְפֵקוֹת הַקַּדְמוּת, וְלֹא תִזַּך אֱמוּנָתוֹ לְבוֹרֵא הָעוֹלָם. אִם כֵּן בִּשְׁמִירַת מִצְווֹת הַשַּׁבָּת יֵשׁ יוֹתֵר קִרְבָה אֶל ה' מֵאֲשֶׁר בַּפְּרִישׁוּת וּבַהִתְנַזְּרוּת וּבַהִתְבּוֹדְדוּת.
___________________________
בשיווי – באיזון. קיצור – חיסור. עבודה – עשית רצון ה'. להוציא הוצאות לשם שמים – צדקה ותרומות וכד'. שהאמירך בו – מרומם אותך [על פי דברים כו, יח]. אורחו – של ה'. בצפון – בפנימיות הלב. לחלק את תועלות – לדעת את המינון המדויק והמועיל.
ביאורים
כעת מטפל החבר בקושייה הראשונה ביחס לפרישות, ופותח במילים 'הַתּוֹרָה הָאֱלֹהִית'. אכן התורה האנושית מחברת את הצדקות עם הנזירות, ואת העיסוק בענייני העולם היא מותירה להמון ולפשוטי העם. אבל התורה האלוהית, שניתנה מאת בורא העולם, מלמדת שאין סתירה בין חיי החומר לחיי הרוח, ואדרבה הם משתלבים זה בזה. החבר מוסיף סברה על מבנה הנפש, שאין בה שום כוח שלילי שנברא לבטלה ונועד להכחדה. כל כוחות הנפש הם טובים, אבל הם זקוקים לאיזון הדדי. הקצנה והגזמה בכוח אחד באה על חשבון הכוחות האחרים, ומחלישה את האישיות. אם הפרישות גורמת לחולשה, לא רק שאין בה צדקות, אלא היא נחשבת לחטא. אם ריבוי הממון מחזק את עבודת ה', לא רק שאין בו חטא, אלא שהוא נחשב לצדקות. זהו החידוש הגדול של התורה האלוהית שניתנה לעם ישראל, בניגוד להשקפת הפילוסופיה או הדתות האחרות. הצדיק איננו מתאפיין בפנים קודרות ועצבות, אלא באהבת ה' שמחייה אותו וממלאת אותו בשמחה זורמת וטבעית. האיזון של כוחות הנפש הוא סוד, שאין אפשרות לאדם לפענח אותו, ולכן התורה מייצרת אותו על ידי המצוות. כאן מחדש החבר, שהייעוד של המצוות הוא יצירת איזון בריא והרמוניה בכוחות הנפש השונים. במסגרת המצוות הקבועות לכל השנה, יש גם מועדים מיוחדים שמרכזים בתוכם טיפול ממוקד בתכונה מסוימת. המעשים לא נמדדים לפי הרושם החיצוני או הרגשת הסיפוק שהם נותנים לאדם, אלא לפי משמעותם. שמירת השבת שאיננה מהווה מעמסה על הנפש כמו פרישות ונזירות, מכילה בתוכה משמעות עמוקה ויסודית על ההכרה בבריאת העולם והאמונה בבורא. לכן השבת, שכוללת תענוג גופני במאכלים משובחים ומשרה אווירה של נעימות, מרוממת את האדם יותר מצומות מכבידים.
הרחבות
1. דרך האמצע
וְהַתּוֹרָה הָאֱלֹהִית אֵינָה מַעֲבִידָה אוֹתָנוּ בִּפְרִישׁוּת, אֶלָּא בְּשִׁוּוּי. גם הרמב"ם , בהלכות דעות, מרחיב ומקדיש מספר פרקים לאמנות ההשוויה: "הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם..." הרמב"ם קורא למידות הנפש – 'דעות', ולפי דבריו צריך להתרחק מקיצוניות בכל מידה שהיא (לגבי היחס לגאווה ולכעס עיין שם. עיין גם במפרשים).
2. היחס לפרישות וסיגופים
וּלְפִיכָך אֵין אֹרֶך הַצּוֹמוֹת עֲבוֹדָה לְמִי שֶׁהוּא שְׁפַל הַתַּאֲווֹת, חֲלוּשׁ הַגּוּף. ריה"ל כאן מסביר שהפרישות והתעניות הן רק דרך לאזן את האדם המלא בתאוותיו. אולם, מצד עצמו, אין הדבר מראה על קרבה יתרה לה': "אֵין כְּנִיעָתְךָ בִּימֵי הַתַּעֲנִית יוֹתֵר קְרוֹבָה לַה' מִשִּׂמְחָתְךָ בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים".
ברוח דבריו של הכוזרי כתב הרמח"ל את הקדמתו למסילת ישרים, שם הוא מתאר את דימוי החסידות בעיני ההמון: "עד שידמו רוב בני אדם שהחסידות תלוי באמירת מזמורים הרבה, וודויים ארוכים מאוד, צומות קשים וטבילות קרח ושלג, כולם דברים אשר אין השכל נח בהם ואין הדעת שוקטה". אולם, למרות דבריו החריפים, בהמשך הספר אנו מוצאים שהרמח"ל מורה לנו איך לקנות מידה זו [פרקים יג – טו].
נמצא שתלוי הדבר במדרגתו של האדם. לאדם הרגיל, הצדיק, אין הפרישות מתאימה. אולם, לאדם החסיד מתאימה מדרגת הפרישות (עיין עוד במסילת ישרים, פרק יג). הרב קוק כותב שבארץ ישראל לא צריכים כל כך 'להרגיז את הגוף ממנוחתו הטבעית' [אורות ישראל ט, ח. עיין שם].
שאלות לדיון
לאור דברי ריה"ל, מהו תפקיד הפרישות וההתנזרות?
מהו היחס הנכון בין ניגון ריקודים ודביקות, לשאר חלקי עבודת ה'?
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
מדוע קוראים את מגילת רות בשבועות?
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
איך לא להישאר בין המצרים?
למה ללמוד גמרא?
אכילת חמץ בשבת הצמודה לשביעי של פסח
מי פה עבריין?
הלכות שטיפת כלים בשבת
מה המשמעות הנחת תפילין?
