פרק ג' חלק ג | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
תפארת ישראל למהר"ל

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שבתי בן אריה ושיינדל ווליש ז"ל

152

4 דק' קריאה

מי שלא הוציא שלימותו אל הפועל מחמת אונס זוכה לשכר העוה"ב
אָמְנָם אַל תִּטְעֶה בִּדְבָרִים אֵלּוּ, לִשְׁלֹל הַשְּׁלֵמוּת מִמִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיּוֹצִיא שְׁלֵמוּתוֹ אֶל הַפֹּעַל, אֲשֶׁר הָלַךְ לְעוֹלָמוֹ קֹדֶם שֶׁהוֹצִיא שְׁלֵמוּת שֶׁלּוֹ1 אֶל הַפֹּעַל. אֵין אָנוּ שׁוֹלְלִים הָעוֹלָם הַבָּא מִמֶּנּוּ כְּלָל, אִם יֵשׁ בּוֹ הֲכָנָה אֶל הַשְּׁלֵמוּת וָמֵת, שֶׁאָנוּס הָיָה שֶׁלֹּא הוֹצִיא שְׁלֵמוּת שֶׁלּוֹ לַפֹּעַל. כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה(ברכות ו, א) : חָשַׁב לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנֶאֱנַס, יֵשׁ לוֹ עַל זֶה שָׂכָר כְּאִלּוּ עָשָׂה הַמִּצְוָה*. וְזֶה מִצַּד כִּי הַשָּׂכָר לֶעָתִיד הוּא לַנְּשָׁמָה*, וְכַאֲשֶׁר הוּא אָנוּס לֹא הָיָה עִכּוּב זֶה מִצַּד הַנְּשָׁמָה רַק לַגּוּף, וּלְכָךְ נוֹתְנִין לַנְּשָׁמָה שָׂכָר כְּאִלּוּ עָשָׂה הַמִּצְוָה. רַק אִם לֹא עָשָׂה בְּמֵזִיד, בְּדַעֲתוֹ וּבְשִׂכְלוֹ, וְזֶה הָיָה מִצַּד הַנְּשָׁמָה, הַכַּוָּנָה בְּמִי שֶׁאֶפְשָׁר לְהוֹצִיא שְׁלֵמוּתוֹ אֶל הַפֹּעַל וְלֹא הוֹצִיא שְׁלֵמוּת שֶׁלּוֹ אֶל הַפֹּעַל. וְדָבָר זֶה יִתְבָּאֵר עוֹד בְּבֵאוּר רָחָב וּבִדְבָרִים בְּרוּרִים. וְהִתְבָּאֵר לְךָ, כִּי מַעֲלַת הָאָדָם הוּא בְּכֹחַ, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר אַחַר זֶה. וּלְפִיכָךְ, לֹא יִהְיֶה אוֹנָאָה בְּנַפְשׁוֹ לוֹמַר שֶׁיֵּשֵׁב בָּטֵל וְיַצְלִיחַ בְּהַצְלָחָה נִצְחִית, רַק הַצְלָחָתוֹ בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת.

___________________________________
אנו עשויים להסיק ממה שאמרנו לעיל, שמי שלא הוציא את כוחותיו מן הכח אל הפועל, 1 כגון מי שהלך לעולמו בקיצור ימים, לא יגיע אל השלימות המיועדת לבני האדם – העולם הבא, אולם אין הדבר כן. מי שהלך לעולמו קודם שהוציא שלמותו אל הפועל, אם הייתה בו היכולת להוציא את כוחותיו לפועל, לא נשלל ממנו עולם הבא, שהרי הוא אנוס. כן מצאנו בחז"ל: חשב לעשות מצוה ונאנס יש לו על זה שכר כאילו עשה המצוה. הסבר הדבר, כאשר האדם אנוס, הדבר שמעכב אותו מלעשות את המצוה זו המציאות הגשמית, ולכן יש לו שכר, כי השכר הוא לנשמתו של האדם, אבל כאשר האדם נמנע מקיום המצוה במזיד, הרי המונע אותו זה רצונו ושכלו, שהם הצד הרוחני שבו, אם כך המונע הוא מצד הנשמה, לכן אין לה שכר במקרה זה. אבל כאמור מי שיש לו יכולת ולא הוציאה אל הפועל מחמת אונס ראוי הוא לשכר, ודבר זה יתבאר עוד בהמשך בפרק ה'. מסקנת הדברים: האדם נברא עם כוחות שנמצאים בכח, רק בהוצאתם אל הפועל באמצעות המצוות יזכה בשכרו לעולם הבא. בלא עמל לא יגיע אל ההצלחה העתידית.

ביאורים
המהר"ל לימדנו שהאדם צריך לעשות השתדלות ולהשקיע על מנת להוציא את נשמתו מהכוח אל הפועל. אך הבנה לא מעמיקה של דבריו יכולה להוליד טעות גדולה. שהרי אם נדרשת פעולה כדי להוציא מהכוח אל הפועל את הפוטנציאל שטמון באדם, המדד המרכזי להצלחת פעולתו הוא מבחן התוצאה; האם האדם הוציא לפועל את נשמתו או לא? מי שלא הוציאה אל הפועל, מכיוון שהיה אנוס או מסיבות מוצדקות אחרות, יהיה פטור מן העונש, אך לא יזכה באותו עונג עליון שזכה האדם שהוציא לפועל את נשמתו. אין מה לעשות. תפיסה זו מרפה ידיים ויכולה לגרום לתסכול גדול, ובייחוד למי שהאונס שלו נבע מריבונו של עולם. אדם שנולד חסר ידיים יהיה מתוסכל מכיוון שהוא לא יכול לקיים מצוות הנחת תפילין אף שהחיסרון שקיים בו הגיע מריבונו של עולם.
הבנה זו היא טעות. ה' אינו מודד את האדם רק על פי התוצאה המעשית אלא בעיקר על פי הרצון שלו להוציא את נשמתו אל הפועל. מי שנדון בעולם העליון ומקבל שכר היא הנשמה. השכר שהיא מקבלת הוא התוצאה הישירה של הדבקות שלה באלוהים בעולם הזה. דבקות זו באה לידי ביטוי בקיום מצוות. קיום המצוות המעשי אינו הסיבה לשכר אלא רק מגלה עד כמה הרצון היה חזק ואיתן עד שהתגבר על מכשולים וקשיים ובטא את אהבתו ואת קישורו לה' יתברך. ממילא מי שהגוף אונסו ואין לו אפשרות לממש את רצונו להידבק בבוראו, אך רצונו עז ואיתן לעשות זאת, יקבל שכר כאילו קיים את המצווה, מכיוון שרצונו חזק וזה הדבר המרכזי בקרבת אלוהים. כמובן, אדם שאינו אנוס אינו יכול לחשוב שלא יקיים והוא יקבל שכר, מכיוון שאי קיום המצוות שלו מגלה עד כמה הוא רחוק מריבונו של עולם.

הרחבות
* שכר האנוס שלא עשה מצווה
חָשַׁב לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנֶאֱנַס, יֵשׁ לוֹ עַל זֶה שָׂכָר כְּאִלּוּ עָשָׂה הַמִּצְוָה. הגמרא בשבת אומרת: "מאי ולחושבי שמו אמר רבי אמי אפילו חישב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" [בבלי שבת סג.]. המהר"ל התקשה בהסבר מימרא זו. איך יש שכר אף על פי שאין ביטוי חיצוני של הנשמה? המהר"ל מתרץ שעיקר השכר בעולם הבא מגיע לנשמה. לא היא הפריעה לעשיית המצוות, אלא אונס חיצוני. אם כן, המֵמד האלוהי שבאדם קיבל ביטוי ברצונו של האדם וכך יצא אל הפועל.
המאירי מבאר באופן אחר: "לעולם תהא מחשבתו של אדם רדופה אחר המצוות שאף המחשבה אינה אלא תועלת והיא המביאה לידי המעשה אמרו חכמים אפי' חשב אדם לעשות מצווה ונאנס.." [ברכות ו.]. לא מודגשת כאן היציאה אל הפועל על ידי המחשבה כמרכיב העיקרי שבמצווה, אלא המחשבה כמניעה את האדם לעשות מצווה, וכיוון שהגורם לעשיית המצווה קיים, נחשב כאילו עשאה.
* מי מקבל שכר בעולם הבא
כִּי הַשָּׂכָר לֶעָתִיד הוּא לַנְּשָׁמָה. המהר"ל כתב באופן פשוט שהנשמה היא זו שמקבלת שכר בעולם הבא. כך גם כתב הרמב"ם [הלכות תשובה ח, ב]: "העולם הבא אין בו גוף וגוויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת".
הראב"ד , במקום, משיג על הרמב"ם בחריפות, וכמוהו הרמב"ן בשער הגמול ורבים אחרים. אמנם, גם הראב"ד מודה שהגוף שבו יקומו המתים לתחייה שונה מהגוף שאנו מכירים היום: "אפשר שהבורא ישים גווייתם חזקות ובריאות כגווית המלאכים וכגווית אליהו זכור לטוב" [שם].

שאלות לדיון
"חָשַׁב לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנֶאֱנַס, יֵשׁ לוֹ עַל זֶה שָׂכָר כְּאִלּוּ עָשָׂה הַמִּצְוָה" - האם גם אנו מתייחסים לרצון טוב כאילו בוצע?
מדוע דווקא התורה והמצוות מוגדרות כהצלחה, הרי אפשר להצליח גם בתחומים אחרים?
הצטרף לדיון על שאלות אלו בפורום הישיבות