לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה | הרב שמואל אליהו | בית המדרש

מדורים
קול צופיך - הרב שמואל אליהו

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו זצ"ל

13 דק' קריאה

וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן – לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ
התורה מתארת בכמה וכמה מקומות את ירידת המן והשפעתו. הפעם הראשונה שהַמָּן נזכר בתורה היא בפרשתנו, פרשת "בשלח", שבה מתוארת ירידת המן, וחלק מבני-ישראל שהולכים לחפש מן גם ביום השבת.
אחר כך אנו נזכרים במן בספר במדבר (יא) בקברות התאווה, שם העם מתאוננים על המן שאינו מספיק טוב בעיניהם למרות שהוא "כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח". למרות היותו טעים "כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן", הם נזכרים בשומים ובבצלים ובוכים: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ. וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי משֶׁה רָע".

מן – שמלמד הכרת טובה
יש מקום שבו בני-ישראל לומדים על ערכו של המן בדרך קשה. בפעם השנייה שנזכר המן בספר דברים, בתיאור על השנה האחרונה של הנדודים במדבר, בני-ישראל מתעייפים ומדברים בה' ובמשה: "אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל". בעקבות הדיבור הקלוקל הזה הם ננשכים על-ידי נחשים שרפים, ובסיוע נחש הנחושת לומדים להכיר בטובה ולדבר טוב.

הַמַּאֲכִלְךָ מָן – לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ
אבל יש אזכור של המן שבו התורה מלמדת על ערכו בדרך חיובית, ללמד שהוא נועד לחינוך ולא רק לאוכל. בספר דברים (ח), התורה מסבירה כי באכילת המן היה קצת עינוי. "הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ".
לכאורה זה קצת קשה, שהרי בפרשת "בשלח" כתוב שהמן הוא טוב. "וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ". במקום אחר כתוב "וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח" (במדבר פרק יא ה).
כן משמע גם בתחילת הפרק בספר דברים (ח): "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם לֹא: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם". ובאמת צריך להבין איך זה גם עינוי וגם צפיחית בדבש.

עינוי לקטני אמונה
הגמרא (יומא עד ע"ב) הסבירה שאכילת המן הייתה סוג של עינוי נפשי למי שלא תיקן את מעשיו ואמונתו. "רבי אמי ורבי אסי; חד אמר: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, וחד אמר: אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל". פירוש אחד אומר שהמן הזה היה עינוי למי שחיפש לראות את ההנאות. אבל מי שביקש לחיות ולא חיפש ליהנות את נפשו – לא סבל כלל.
הפירוש השני אומר שהאוכל הזה היה עינוי נפשי למי שלא הייתה לו אמונה חזקה באהבת ה' וביטחון שה' ימשיך לתת כל יום. כיוון שלא היו בטוחים שגם מחר ירד מן, זה היה עינוי בעבורם.
הסבר זה הוא אולי אחד הפירושים למה שאמרו חכמינו בגמרא כי למן היו כמה טעמים. "אמר רבי אבהו: מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים – אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו – מוצאין בו כמה טעמים". מן טעים מאוד לצדיק מאמין שידע איך לקבל אותו, והוא מר למי שלא מאמין ומחפש את התאוות (יומא עה ע"א).

בצלים וקישואים לעומת לחם אבירים
הרמב"ן מסביר כי העינוי היה למי שהיה דבק נפשית במצרים. מי שלא היה מוכן להתחדשות. עליו נאמר העינוי שהוא בגלל ש"לא ידעת ולא ידעון אבתיך". על זה שחיפש את ההרגל שלו לאכול בצלים, חצילים, קישואים ושומים כמו במצרים. זה היה באמת בעינוי. אבל מי שהיה מוכן לאכול "לחם אבירים" שמטהר את הגוף והנשמה ממ"ט שערי טומאה – היה טועם בו טעם של צפיחית בדבש.
כך גם מסביר האר"י ב"ספר הליקוטים": "כי דרך העולם הוא להיות חביב לאדם יותר המאכל שהוא מורגל בו, ואם יביאו לפניו יותר חשוב אינו חביב עליו, כיון שלא הורגל בו, וכן הענין כאן".
במקום אחר אומרת הגמרא שבאמת במן היו כל הטעמים. אם כן למה אמרו: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים"? רבי אמי ורבי אסי: חד אמר: טעם כל המינין טעמו במן, חוץ מהמאכלים האלה של מצרים. וחד אמר: טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן, והללו – טעמן ולא ממשן (יומא עד ע"ב). וכן הסביר האר"י שם, שלמן היה טעם רוחני, ומי שחיפש מאכל חומרי היה בעינוי.

טוב לצדיקים וקשה לרשעים
זה אולי מה שכתוב בגמרא, כי המן היה טוב לצדיקים ופחות טוב לרשעים. שכך מקשה הגמרא כתיב (במדבר יא) "וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו". וכתיב (שמות טז) "ויצא העם ולקטו" וכתיב (במדבר יא) "שטו העם ולקטו". הא כיצד? האם במחנה או מחוץ למחנה או בשיטו קל? עונה הגמרא של"צדיקים – ירד על פתח בתיהם, בינוניים – יצאו ולקטו, רשעים – שטו ולקטו".
כך אומרת הגמרא במקום אחר: כתיב "לחם" וכתיב "עגות" וכתיב "וטחנו". הא כיצד? צדיקים - לחם, בינונים - עוגות, רשעים - טחנו בריחים. או דכו במדכה".

כזרע גד לבן – שמלבין עוונותיהן של ישראל
התורה אומרת כי העינוי הזה של המן היה מטהר את ישראל. זיכוך ממ"ט שערי טומאה. "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ". ותדע שכך הוא, שהרי אחרי שלב העינוי הזה אתה מקבל אוכל בשפע בארץ ישראל "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ".

לרוב העולם – צדיק וטוב לו
האר"י ז"ל למד עיקרון חשוב מפרשת המן. הפסוק בתחילתו מדבר על המן בלשון רבים: "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם". וכשמדובר על עינוי, הפסוק ממשיך בלשון יחיד: "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם". למה התחיל ברבים וסיים ביחיד?
עונה האר"י ז"ל: "כי לרוב העולם, מי ששומר המצות יהיה לו טובה ויחיה. ולכן אמר לשון רבים 'תשמרון למען תחיו', כי בכלל הוא כן, ואם פרטי אחד או שנים יצאו מן הכלל הזה, ויהי צדיק ורע לו, אין זה כי אם נסיון". כמו שהיה במדבר, שה' עינה אותך למען היטיב לך באחריתך.

דרך-ארץ הנלמדת מן המן

אכילה נכונה
לא רק מסר רוחני אנחנו לומדים מהמן, אלא גם כמה וכמה הלכות חשובות. הגמרא אומרת שמהמן לומדים איך לאכול בכל יום. "ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע". אומרת הגמרא: "מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בלילה. והאמר אביי: האי מאן דאית ליה סעודתא – לא לאכליה אלא ביממא! – כעין יממא קא אמרינן". בבוקר אוכלים לחם, ובערב אוכלים בשר. או ביום לקראת הלילה.
כמו כן לימדה התורה לא לאכול במשך כל היום, אלא בשעות קבועות. "אמר רב אחא בר יעקב: בתחלה היו ישראל דומין כתרנגולים שמנקרין באשפה (אוכלים כל היום קצת קצת) עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה" )יומא עה ע"ב).
עוד לימדה אותנו התורה לאכול אוכל בכמות מחושבת, לא מעט מדי ולא הרבה מדי. "תנו רבנן (במדבר ט) 'ראשית ערסתכם' – כדי עיסותיכם. וכמה עיסותיכם? – כדי עיסת המדבר. וכמה עיסת המדבר – דכתיב (שמות ט"ז) 'והעמר עשרית האפה הוא'. מכאן אמרו: האוכל כמדה זו, הרי זה בריא ומבורך, יתר על כן – רעבתן, פחות מכאן – מקולקל במעיו" (עירובין פג ע"ב).

הטורח בערב שבת
בהלכות שבת למדנו מהמן כמה הלכות. הראשונה שבהן היא שצריך להכין את השבת: "אָמַר רָב חִסְדָּא, לְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם לְהוֹצָאַת שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז) 'וְהָיָה בַיוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֶת אֲשֵׁר יָבִיאוּ – לְאַלְתַּר" (מיד בבוקר) (שבת קיז).
הלכה נוספת מדברת על הכנה כפולה לשבת: ובמדרש תנחומא כתוב: "אמר רבי זעירא אף על פי שמכין אדם משחרית, מצוה שיוסיף בין השמשות, שנאמר לחם משנה". וכתב על זה גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי זיע"א בהלכות (שנה שניה - פרשת לך לך ג): "עטרת ראשי אדוני אבי זכרונו לחיי העולם הבא, שהיה מנהגו להכין בסוף היום למלאת קערות במיני מתיקה ומיני פירות, שיניחום על השלחן בסעודה ראשונה דליל שבת, שהיה מנהגו הטוב להרבות באלה על השלחן לכבוד שבת. וצריך כל אדם לייחד לו איזה הכנה לעשותה לכבוד שבת בסוף היום, קודם שילך לבית הכנסת להתפלל, ואנא עבדא מנהגי לתקן נרות שבת סמוך להדלקתם".

שלוש סעודות בשבת
עוד לומדת הגמרא כי בסעודות שבת צריך שיהיו שלוש סעודות.
"תָּנוּ רַבָּנָן, כַּמָּה סְעוּדוֹת חַיָּיב אָדָם לֶאֱכוֹל בְּשַׁבָּת? שָׁלֹשׁ. רַבִּי חִידְקָא אוֹמֵר, אַרְבַּע. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ. (שמות טז) 'וַיֹאמֶר מֹשֶׁה, אִכְלוּהוּ הַיּוֹם, כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לה', הַיּוֹם לֹא תִּמְצָאוּהוּ בַשָּדֶה'. רַבִּי חִידְקָא סָבַר, הָנֵי תְּלָתָא 'הַיּוֹם' לְבַר מֵאוּרְתָא. וְרַבָּנָן סָבְרִי, בַּהֲדֵי דְּאוּרְתָא".
הלכה היא כמו חכמים, שצריך שלוש סעודת כולל הסעודה של הערב, ולא כמו רבי חדקא שאומר כי יש לאכול סעודה אחת בערב ועוד שלוש ביום. ויש אומרים ששלוש סעודות אלו הן מצוות עשה מהתורה, שהרי הן נלמדו מהפסוקים.
הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תרי"ד) כתב בדעת הרמב"ם שהנשבע להתענות בשבת – לוקה משום שבועת שווא, ואפשר שהוא סובר כי בשבתות אדם צריך לאכול פת מדאורייתא (שו"ת דברי יציב ליקוטים והשמטות סימן מא ד"ה ח). ויש אומרים שזה חיוב מדרבנן והפסוק הוא אסמכתא בלבד.

האוכל שלוש סעודות – זוכה לגאולה
בהמשך הגמרא: "אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי, אָמַר רַב יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפַּרָא, כֹּל הַמְקַיֵּים שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת, נִיצוֹל מִשָּׁלֹשׁ פּוּרְעָנֻיּוֹת – מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, וּמְדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנּוֹם, וּמִמִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג".
אי שמירת שבת, לעומת זאת, מביאה את מלחמת עמלק: "אמר רב יהודה אמר רב: אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון, שנאמר (שמות טז) 'ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט' וכתיב בתריה 'ויבא עמלק'. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים, שנאמר (ישעיהו נו) כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכתיב בתריה 'והביאותים אל הר קדשי וגו'" (שבת קיח ע"ב).

לחם משנה כלחם הפנים
עוד למדה הגמרא שצריך לאכול בכל סעודה שתי כיכרות של לחם. "אָמַר רַבִּי אַבָּא, בְּשַׁבָּת חַיָּיב אָדָם לִבְצוֹעַ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת, דִּכְתִיב, 'וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד'" (שבת קיז). ובהמשך הגמרא למדו מכאן כי צריך לקחת בידו את שתי הכיכרות בעת הברכה. "אָמַר רַב אַשִׁי, חֲזִינָא לְרַב כָּהֲנָא דְּנָקַט תְּרֵי וּבָצַע חֲדָא, אָמַר, 'לָקְטוּ' כְּתִיב". כלומר, לאחוז את שתיהן בידו בעת הברכה.
כך נפסק ב"שולחן ערוך" (רעד סעיף א) "בוצע על שתי ככרות שאוחז שתיהן בידו" בעת הברכה. וכתב הבן איש חי (ש"ש וירא) שלפי דברי האר"י ז"ל עדיף לסדר על השולחן שתים-עשרה כיכרות בכל סעודה משלוש סעודות כנגד לחם הפנים. "וכשתברך ברכת המוציא תקח שתי ככרות העליונות שהם כנגד אותיות יו"ד וא"ו (משם הויה), ותחברם יחד דבוקים אחור באחור, ובזה נעשים ככר אחד שיש לו שתי פנים משני צדדיו, שיהיה בזה כדמיון לחם הפנים שבמקדש, ותאחזם בין שתי ידיך". ותברך ברכת המוציא בעודם בין ידיך.
וכך גם תבצע למסובין כששתי החלות בין ידיך. "ותזהר בעת שתבצע את כזית שלך וכביצה של אשתך, שלא תשמיט ככר השני שהוא כנגד אות וא"ו מידך, אלא תבצע בעודו מחובר בידיך עם אותו ככר שאתה בוצע ממנו. וסדר זה תעשהו בשלש סעודות, ואם לא נמצא לך שתים עשרה ככרות, תסדר ארבע ככרות, אך ודאי מצוה רבה להשתדל לסדר שתים עשרה ככרות, לפי הציור שרשמנו לעיל. וסדר זה הוא המיוסד על פי דברי רבינו האר"י הקדוש זלה"ה, כנזכר בשער הכונות".

כיכרות שלמות
ב"שולחן ערוך" (רעד סעיף א) כתוב "בוצע על שתי ככרות שלימות". לכן בליל הסדר אנחנו לוקחים שלוש מצות, כי אחת היא חצויה, ולא יוצאים בה ידי חובת לחם משנה.
ברור כי מי שאין לו חלות ואין לו אפשרות להשיג, יברך על שתי פרוסות של לחם או חלה (משנ"ב ס"ק ב), שבזה מקיים לחם משנה. שהרי דרכו של עני בפרוסה. ואעפ"כ זה נקרא "לחם עוני".
ב"שערי תשובה" (שם ס"ק א) הביא מחלוקת בעניין חלות לשבת שחסר מהן מעט. לדעת הרא"ש, אם החיסרון אינו יותר מחלק אחד מארבעים ושמונה – לא מיקרי חסרון. שזה שיעור חלה שמפרישים, ואם הפרישו חלה – לא הוי חסרון. ויש אומרים שגם בחסרון מיעוט לא נקרא שלם, וצריך להשתדל לחפש. וכתב בשו"ת שבסוף ספר מנחת יעקב סי' י"ב באשה שעשתה לחמים לכבוד שבת ושכחה מליטול חלה קודם אפייה ונטלה אח"כ – מותר ליקח זו ללחם משנה.

ידו על העליונה
כתב ה"שולחן ערוך" שם כי אוחז את שתי הכיכרות בידיו "ובוצע התחתונה". והעיר שם הרמ"א "ודוקא בלילי שבת אבל ביום השבת או בלילי יו"ט בוצע על העליונה". והטעם הוא על דרך הקבלה.
הב"ח תמה למה לא לברך על העליונה. על כן נהג "לבצוע על העליונה כאשר נהגו הזקנים משנים קדמונים דאין מעבירין על המצות". ואין משגיחין בטעם של הקבלה. הט"ז חתנו "תיקן זה ונהג להניח התחתון קרוב אליו יותר מן העליון ונמצא שפוגע תחלה בתחתונה". והרש"ל נהג לבצוע על שתיהן (עיין משנה ברורה ס"ק ה).

לחם משנה – גם בסעודה שלישית
כתב ה"שולחן ערוך" (סימן רצא סעיף ד) שאין צריך לקדש בסעודה שלישית, אבל צריך לבצוע על שתי כיכרות. וברמ"א כתב ש"לפחות לא יהיה לו בסעודה שלישית פחות מככר אחד שלם. ומזה פשט המנהג להקל לבצוע בסעודה שלישית רק בככר א' שלם, אבל יש להחמיר ליקח שנים".
המקור לכך שאפשר רק אחד הוא בירושלמי המובא בטור: "ואיתא בירושלמי במכילתא דבסעודה שלישית צריך לפחות ככר אחד שלם משום דביום ו' יורד לכל אחד שני עומרים ומכל עומר עשו שתי ככרות, הרי ד' לשני עומרים. אכל אחד בערב שבת. ואחד בליל שבת ואחד בבוקר – הרי נשאר לו אחד שלם לסעודה שלישית". אבל כאמור אנחנו פוסקים שצריך שתי כיכרות, ואם לא מצא – יברך על אחת.
וכבר אמרו בדרך רמז, שאכילה בליל שבת – כנגד יצחק אבינו, וביום שבת – כנגד אברהם אבינו, וסעודה שלישית – כנגד יעקב אבינו. ויעקב אבינו הסתפק במועט, כפי שנאמר "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש", על כן יש עושים סעודה שלישית במינימום. אבל לא כך צריך לעשות, אלא ראוי לכבד את הסעודה השלישית ביותר.

טַל מִלְמַעְלָה וְטַל מִלְמַטָּה
בגמרא יומא (עה ע"ב) "כְּתִיב, (במדבר יא) 'וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה, יֵרֵד הַמָּן עָלָיו', וּכְתִיב, (שמות טז) 'וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל', אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַר חֲנִינָא, טַל מִלְמַעְלָה, וְטַל מִלְמַטָּה, וְנִרְאֶה כְּמוֹ שֶׁמֻּנָּח בְּקוּפְסָא". על כן כתב בבן איש חי (ש"ש וירא יז) "כאשר תסדר האשה הפת על השלחן, תזהר להניח מפה תחתונה ומפה עליונה, ויש בזה כמה טעמים על פי הפשט".
ואחר שתניח האשה מפה העליונה, תניח שתי ידיה על השולחן, ותאמר פסוק "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'", ועל-ידי דיבור זה תשרה הקדושה על השולחן.

שנזכה לחלות

חיבור סמוי
ב"שולחן ערוך" (קסח סעיף ב) כתוב: "אם יש לאדם שני חצאי לחם ואין לו לחם שלם, יחברם יחד בעץ או בשום דבר שלא יהא נראה, ודינו כדין שלם; ואפילו בשבת יכול לחברם". וכתב על זה ה"מגן אברהם" (ס"ק ד) בשם הרוקח "כלומר אע"ג דבשבת בעינן לחם משנה שלם, מכל מקום זה מקרי שלם, ואפשר דבחול אין צריך לחברם כלל, וכן נוהגין, וכשמחברים בשבת – יזהר שלא יקח עץ שהוא מוקצה".
וכתב על זה המשנה ברורה (ס"ק ח) ודווקא שהחיבור לא יהא נראה "אבל אם נראה להדיא שנתחבר יחד – לא מקרי שלם". כי העיקר כאן הוא כבוד שבת, ואם ניכר החיבור נחסר הכבוד. ומכל מקום אם יש לו אחר שלם – לא יבצע על זה.
קורה שבמחנות בצבא אין חלות והחיילים נאלצים לבצוע על לחם פרוס. פעם שאלו את הרב זצ"ל האם יוצאים ידי חובת לחם משנה בלחם פרוס שנמצא בשקית ניילון, כך שהפרוסות שבו מחוברות יחדיו. ואמר להם הרב על-פי ההלכה הזאת, שבשעה שאין לחם אחר – הרי זה יכול להיחשב כלחם משנה.
אמנם צריכים להיזהר בלחם פרוס שיש בו סגירה על-ידי חוט ברזל, שאסור לפותחו בשבת משום מתיר, אלא יחתוך את השקית בסכין או בידו. ואם רוצה לסגור שוב את השקית בעזרת חוט הברזל יקשרנו בסיבוב אחד בלבד, משום קושר.

עוגת משנה
כל החיוב של לחם משנה הוא באוכל פת. אבל בקידוש שעושים בבית-הכנסת כדי שלא להישאר רעב בשבת עד הארוחה, די אם שותה עוד רביעית כוס יין אחרי המקדש או אוכל כזית מזונות. ולדעת הגאון צריך פת ממש, ואין אנו נוהגים כמותו.
בקידוש זה לא צריך עוגת משנה, ולא צריך לברך על שתי עוגיות. כי לא תיקנו לחם משנה אלא בפת ממש. ובשו"ת "דברי יציב" (חלק אורח חיים סימן קכז) נשאל על מנהגו שהיה לוקח שתי עוגות בקידוש של שבת בבוקר, והסביר שם באריכות את מקור מנהגו. אבל לא נהגו כך. ולדעת שו"ת "מנחת יצחק" (חלק ג סימן יג) אין לעשות כך ברבים. ושייך בזה מה דאיתא בש"ס דאל ישנה אדם מפני המחלוקת. כי לא נהגו כן. "שאף גדולים וצדיקים לא נזהרו בזה".
בציעה מתוקה
כתב מרן הרב זצ"ל כי לכתחילה יברך על שתי חלות רגילות שברכתן "המוציא". אם יש לו חלה מתוקה וחלה רגילה, יברך על שתיהן ויבצע מהחלה הרגילה. וכן הדין בחלה קפואה.
אם יש לו חלה מתוקה שלמה ופרוסה אחת של חלה רגילה, יחזיקן ביחד ויברך ויבצע שתיהן ביחד ויטעם משתיהן ביחד. וכל זה לספרדים שמברכים על חלה מתוקה "מזונות". אבל אשכנזים יכולים לברך "המוציא" גם על החלה המתוקה אם אינה מתוקה הרבה.

וקראת לשבת עונג
מעבר לאיסורים בשבת, שכולנו מכירים אותם היטב, יש מצוות עשה בשבת, והיא להרגיש את העונג הרוחני שלה. כך כתוב בנבואת ישעיה (נח) על מי שמכיר את העונג האמיתי של השבת:
"אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ: אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן: וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם: וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו: וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ מְשׁוֹבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת".
הגמרא אומרת על "וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ" שזו ברכה מעולה שבברכות. ומתי היא תבוא? "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר: אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר". לכן אומרים בשבת "רצה והחליצנו", כי אלה ברכות נפלאות מיוחדות לשבת. ויהי רצון שנזכה אנחנו וכל ישראל אחינו לעונג נפלא זה של שבת. אמן.

מַחְיָה סמויה מן העין
מספר עו"ד איתן מלמד: אנשים יודעים לספר הרבה על כוחו של הבבא סאלי ע"ה. הרב אליהו זצ"ל היה תמיד אומר ללמוד מה המקור של הכוח המיוחד הזה. איך לומדים ממנו. כך עשה הרב בעצמו – שמע סיפור על הבבא סאלי, וביקש לברר את נכונותו עם הבבא סאלי בעצמו. ומעשה שהיה כך היה:
כינוס גדול שנערך בביתו של הבבא סאלי, משך עשרות רבות מחסידיו ושומעי לקחו. היה שם כיבוד רב, אוכל ושתייה לכל דורש. אך פרט אחד קטן נשכח מלב המארגנים, "מַחְיָה". בכל אירוע המכבד את עצמו, דואגים יוצאי מרוקו להביא ערק לשתייה, "מַחְיָה", כלשונם. הפעם, לא רק שלא זכרו, אלא שאף כל בקבוקי הערק בביתו של הבבא סאלי אזלו. מה יעשו? והלא בלי "מַחְיָה" השמחה חסרה.
הגיעה השמועה לאוזניו של הבבא סאלי, ומיד קרא לאחד מעוזריו וביקש שיביא לפניו בקבוק ערק. משזה שב ובקבוק בידו, לקח הבבא סאלי את הבקבוק ועטף אותו במפית שהייתה בהישג ידו. "עתה", ביקש, "הגישו לפני את כוסותיהם של אורחינו ואמלא אותן".
עוזריו של הבבא סאלי לא הבינו מה בדעתו של רבם לעשות, אך משהביאו כוסות כמצוותו, עמדו נדהמים וראו כיצד יושב רבם ומוזג כוס אחר כוס בערק, עד שמילא את כוסותיהם של כל באי הכינוס. לפחות מאה משתתפים היו שם, וכולם זכו לשתות מן הבקבוק ה"ריק".
סיפר הרב אליהו, כי הסיפור הזה נראה לו סיפור פלא מיוחד מאוד. הוא שמע אותו מכמה אנשים שסיפרו כי ראו את המעשה הזה במו עיניהם, והחליט לשאול את הבבא סאלי האם זה נכון.
באתי אל הרב ושאלתי אותו: האם זה נכון? אמר לי הבבא סאלי: לא הייתה לי ברירה. באו הרבה אנשים לשמוע דברי תורה ולא היה לי במה לכבד אותם. אז עטפתי את הבקבוק והתפללתי שתשרה הברכה בדבר הסמוי מן העין. כך אישר הבבא סאלי בפני הרב אליהו את נכונותו של הסיפור, והסביר כי הכול נבע לא משמות קודש או מהשבעת מלאכים, אלא מאהבת ישראל פשוטה.

כֹּל הַמְקַיֵּים שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת, נִיצוֹל מִשָּׁלֹשׁ פּוּרְעָנֻיּוֹת – מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, וּמְדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנּוֹם, וּמִמִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג

הפרשה מאוחרת . האם אפשר מלכתחילה להפריש חלה אחרי האפייה?
לכתחילה – רק באפיית מצות. בדיעבד – בכל מאפה.

שירה חלשה. האם שמיעת שירי אהבה היא אסורה?
שירי אהבה אמיתיים הם מצווה, לעורר אהבת איש ואשתו. אבל רוב שירי האהבה היום הם שירי אהבת בשרים ולא אהבת איש לאשה. לכן לא לשמוע.

נגינת בת . האם מותר לבת מעל גיל בת-מצווה לנגן לפני קרובי משפחה בנים? ולפני בנים בכלל?
אין איסור הלכתי. אבל אם בנים מסתכלים בה – אסור.

חיש גז . האם מותר בשבת להשתמש במכשיר הגזה (שמגיז מים רגילים והופך אותם לסודה)? המכשיר לא חשמלי.
מותר.