פרק מ"ח חלק ו | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
תפארת ישראל למהר"ל

קטגוריה משנית

34394

6 דק' קריאה

הוכחה מהירושלמי שאם היו מקבלים התורה היו בחבור גמור ולא היו חוטאים
וּבַיְרוּשַׁלְמִי עוֹד סָמְכֵי הַדָּבָר1 , שֶׁחָטְאוּ בְּעֵגֶל בְּעֵת הַנְּתִינָה מַמָּשׁ2 , לֹא לִפְנֵי זֶה וְלֹא אַחַר זֶה. וְכֵן אָמְרוּ בַּיְרוּשַׁלְמִי (דִּשְׁקָלִים)(תענית פ"ד ה"ה) : ר' שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אוֹמֵר: הַלּוּחוֹת אָרְכָּן שִׁשָּׁה טְפָחִים וְרָחְבָּן שִׁשָּׁה טְפָחִים. וְהָיָה מֹשֶׁה תּוֹפֵס בִּטְפָחַיִם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טְפָחַיִם, וּטְפָחַיִם רֶוַח בָּאֶמְצַע. וְכֵיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחָטְפָן. גָּבְרָה יָדוֹ שֶׁל מֹשֶׁה וַחֲטָפָן מִמֶּנּוּ. הוּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁבְּחוֹ, לְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, יְהֵא שְׁלָמָא עַל יָדָא דְּגָבַר עַל יַמִּינָא3 . רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הַלּוּחוֹת הָיוּ מְבַקְשִׁים לִפְרֹחַ, וְהָיָה מֹשֶׁה תּוֹפְשָׂן. הַיְנוּ דִּכְתִיב(דברים ט, יז) : וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, עַד כָּאן.

בתורה יש חוקים, עדות ומשפטים
וּפֵרוּשׁ זֶה, מַה שֶּׁהָיוּ שְׁנֵי טְפָחִים בְּיַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּשְׁנֵי טְפָחִים בְּיַד מֹשֶׁה, וּשְׁנֵי טְפָחִים חָלָק. כִּי הַתּוֹרָה יֵשׁ בָּהּ שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים, דִּכְתִיב(דברים ו, כ) : מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶתְכֶם. חֻקִּים, הֵם נֶעֱלָמִים וְנִסְתָּרִים לְגַמְרֵי מִבְּנֵי אָדָם, וְהוּא יִתְבָּרַךְ יוֹדֵעַ דַּרְכָּם. הָעֵדוֹת, שֶׁהֵם גַּם כֵּן נֶעֱלָמִים מִבְּנֵי אָדָם, אֲבָל אִם מְלַמְּדִים אוֹתָם לָאָדָם, אָז יֵדַע וְיָבִין אוֹתָם עַל אֲמִתָּתָם, רַק צְרִיכִים לְהוֹדִיעַ אוֹתָם אֵלָיו. מִשְׁפָּטִים, הֵם מִצְווֹת יְדוּעִים, שֶׁאַף אִם לֹא נֶאֶמְרוּ דִּין הוּא שֶׁיִּהְיוּ נֶאֱמָרִים. כְּמוֹ: כִּבּוּד אָב וָאֵם וּגְנֵבָה וּרְצִיחָה וּכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וְאוֹתָם שֶׁנִּקְרָאִים עֵדוֹת, כְּמוֹ שַׁבָּת, שֶׁהוּא עֵדוּת עַל שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּרָא הַכֹּל בְּשִׁשָּׁה יָמִים, אֲבָל לֹא נוֹדָע דָּבָר זֶה מֵעַצְמוֹ. וְכֵן כַּמָּה וְכַמָּה מִצְווֹת.
חלק החוקים בידו של הקב"ה. חלק המשפטים בידו של משה. העדות, חָלָק באמצע
וּלְכָךְ, שְׁנֵי טְפָחִים הֵם בְּיָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דְּהַיְנוּ הַחֻקִּים, שֶׁלֹּא נוֹדְעוּ לָנוּ, וְלֹא נִגְלוּ לָאָדָם כְּלָל. וּשְׁנֵי טְפָחִים בְּיָדוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, הֵם הַמִּשְׁפָּטִים, וְהֵם גְּלוּיִים לָאָדָם מֵעַצְמָם, וְהֵם בְּיַד הָאָדָם. וּשְׁנֵי טְפָחִים, הֵם אוֹתָם מִצְווֹת שֶׁאֵין יְדוּעִים, וּמִכָּל מָקוֹם, אִם נֶאֱמָרִים הֵם יְדוּעִים. וּלְכָךְ אֵינָם בְּיַד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, דְּסוֹף סוֹף שַׁיָּכִים לָאָדָם, כִּי יֵשׁ לָאָדָם בָּהֶם יְדִיעָה, כַּאֲשֶׁר נֶאֶמְרוּ לוֹ. וְגַם אֵינָם בְּיַד מֹשֶׁה, כֵּיוָן שֶׁאֵין יְדוּעִים אֵלּוּ הַמִּצְווֹת מֵעַצְמוֹ. וּלְפִיכָךְ שְׁנֵי טְפָחִים חָלָק, שֶׁאֵינוֹ לֹא בְּיַד זֶה וְלֹא בְּיַד זֶה. וּלְפִיכָךְ, בְּשָׁעָה שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נָתַן הַלּוּחוֹת לְמֹשֶׁה בְּהַתְחָלַת הַקַּבָּלָה, הָיָה הַשְּׁלִישׁ בְּיַד מֹשֶׁה. כִּי הַמִּשְׁפָּטִים, תֵּכֶף וּמִיָּד יֵשׁ קַבָּלָה לָהֶם, כִּי הָאָדָם מַשִּׂיג אוֹתָם. אֲבָל הָעֵדוֹת, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיֵּדַע אוֹתָם מֵעַצְמוֹ, אֵין לָהֶם קַבָּלָה מִיָּד. וּלְפִיכָךְ כַּאֲשֶׁר הִתְחִיל לָתֵת לָהֶם הַלּוּחוֹת, לֹא הָיָה הַשְּׁלִישׁ לֹא בְּיַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא בְּיַד מֹשֶׁה, דְּכֵיוָן שֶׁאֶפְשָׁר לְהָבִין וְלָדַעַת אוֹתָם, אֵין לוֹמַר שֶׁהֵם בְּיַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְגַם אֵין לוֹמַר שֶׁהֵם בְּיַד הָאָדָם, מֵאַחַר שֶׁאֵין יְדוּעִים לוֹ. אֲבָל הַחֻקִּים, שֶׁאֵין לָאָדָם בָּהֶם הֲבָנָה כְּלָל*, הֵם בְּיַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְחִלַּת הַקַּבָּלָה. כִּי אוֹתָם הַמִּצְווֹת אֵינָם קְרוֹבִים כְּלָל אֶל הָאָדָם, כַּאֲשֶׁר אֵינָם נִגְלִים. וּלְכָךְ עַל קַבָּלַת הַלּוּחוֹת אָמַר: כִּי טְפָחַיִם הָיוּ בְּיַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּטְפָחַיִם חָלָק, וּטְפָחַיִם, שֶׁהֵם הַשְּׁלִישׁ, בְּיַד מֹשֶׁה. וְכָל זֶה כַּאֲשֶׁר הִתְחִיל לָתֵת הַלּוּחוֹת לְמֹשֶׁה. וְקָאָמַר עִם שֶׁהַתּוֹרָה אֵינָהּ בְּיַד מֹשֶׁה רַק טְפָחַיִם הַתַּחְתּוֹנִים, וּטְפָחַיִם חָלָק, וּשְׁנֵי טְפָחִים עֶלְיוֹנִים בְּיַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנִּמְצָא שֶׁיֵּשׁ לְמֹשֶׁה חִבּוּר וְצֵרוּף אֶל הַתּוֹרָה, דְּהַיְנוּ הַמִּצְווֹת שֶׁהֵם מִשְׁפָּטִים בִּלְבַד, וְיֵשׁ לְמֹשֶׁה הֲכָנָה לְקַבֵּל הַתּוֹרָה. כָּךְ הָיְתָה הֲכָנָתוֹ לְקַבֵּל הַתּוֹרָה כָּל כָּךְ4 , עַד שֶׁגָּבְרוּ יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ.

___________________________________

מהירושלמי 1 יש להביא חיזוק לרעיון זה, שחטא העגל היה 2 ממש בשעת מתן הלוחות, לא לפני כן ולא אחר כך. וכך אמרו בירושלמי: ר' שמואל בר נחמני אומר, הלוחות אורכן ששה טפחים ורוחבן ששה טפחים. היה משה תופס בטפחיים, הקב"ה בטפחיים וטפחיים ביניהם. כיון שחטאו ישראל בעגל, בקש הקב"ה לחוטפן. גברה ידו של משה וחטפן ממנו. זהו השבח ששבח הקב"ה את משה, לכל היד החזקה, 3 יהא שלום ליד שגברה על הימין. ר' יוחנן אמר בקשו הלוחות לפרוח והיה משה תופסן, זהו שנאמר: ואתפוש את הלוחות.
ביאור דברים אלו שהיו טפחיים בידו של הקב"ה, טפחיים בידו של משה וטפחיים ביניהם. בתורה ישנם שלושה חלקים: עדות, חוקים ומשפטים, כנאמר: מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלוקינו אתכם. החוקים הם המצוות שטעמן נעלם ונסתר מבני האדם, ורק הקב"ה יודע טעמם. העדות גם הן מצוות שטעמן נסתר, אולם אם מלמדים לאדם את טעמי העדות, ידע אותם ויכיר אמיתותם. לדוגמא מצות השבת, שהיא עדות על כך שהקב"ה ברא את הכל בששה ימים, לא היה טעם מצווה זו נודע מעצמו, אך הוא מובן לאחר שגילה זאת הקב"ה, וכן עוד כמה וכמה מצוות. המשפטים הם מצוות ברורות, שאף אם לא היתה התורה מצווה עליהן היה ראוי לקיימם, כמו כבוד אב ואם, גניבה ורציחה ודומיהן.
זוהי כוונת חז"ל שני טפחים בידו של הקב"ה, כלומר החוקים, שטעמן לא ידוע ולא נגלה לבני אדם. שני טפחים בידו של משה הם המשפטים, שטעמן ברור וגלוי לבני אדם, ולכן הם ביד האדם. ושני טפחים באמצע הם העדות, שאין טעמן ידוע מעצמן אבל לאחר הציווי האלוקי הן ברורות. לכן הן אינן ביד הקב"ה, כי הן שייכות אל האדם, שהרי האדם מבין טעמן לאחר שנאמרו לו, אולם גם אינן ביד משה, כיון שאין מצוות אלו ברורות ומובנות לו מעצמו. לכן שני טפחים אינם בידו של הקב"ה ולא בידו של משה. לכן מיד בקבלת התורה היה בידו של משה שליש דהיינו המשפטים, כי את המשפטים האדם משיג. אבל העדות, שאינו יודע אותם מעצמו, אלא רק לאחר הציווי הוא מבין אותם, לא היו עדיין ביד משה, כי עתה הוא תחילת הקבלה, ומאידך אי אפשר לומר שהן ביד הקב"ה, כיון שהאדם יכול לדעת ולהבין אותם, אם כן לא היו ביד משה ולא ביד הקב"ה. אבל החוקים, שאין לאדם הבנה בהם כלל, הם לגמרי ביד הקב"ה, כי אינם גלויים לאדם כלל, לכן אמרו על קבלת הלוחות טפחיים ביד הקב"ה, טפחיים ביניהם, וטפחיים שהם שליש, ביד משה. מצב זה הוא בתחילת קבלת התורה. נמצא שבתחילת נתינת התורה יש למשה קשר וחיבור אל התורה רק מצד המשפטים. וכן יש למשה את ההכנה לקבל את כל התורה, 4 הכנה זו היתה שלימה, עד שגברו ידי משה כמו שיתבאר בהמשך.

ביאורים
ה'טלטול' של יצר חטא העגל היה גדול מאד. חז"ל מדמים אותו לכלה שבתוך חופתה עוזבת את בעלה ועוברת לאיש אחר [שבת פח:]. עם ישראל שזכו לשיא כה גדול, נעמדים לפתע מול מציאות סבוכה. סימן שאלה גדול מרחף על מדרגתם של ישראל, ועל קבלת התורה האלוהית - מה יהיה עתה עם כל זה?
כדי להתבונן בעניינים אלו, מביא המהר"ל את דברי הגמרא בתלמוד הירושלמי, האומרת שחטא העגל היה כביכול באמצע הנתינה של הלוחות, כשהקב"ה ומשה אוחזים יחד בלוחות, ומתוך דבריה מסביר את העיתוי שבו התרחש החטא ואת מדרגתם של ישראל בשעת הנתינה ובשעת החטא.
שלושה רבדים שונים כוללת התורה. הרובד הראשון כולל עניינים שניתן להבינם באופן טבעי על ידי השכל שנתן הבורא לאדם, חלק זה נקרא ' משפטים '. השני הוא עניינים שהשכל אינו מבין מצד עצמו, אולם אם ילמדו את האדם הוא יבין ויפנים אותם, חלק זה נקרא ' עדוֹת '. והשלישי הוא דברים הנעלמים מהאדם לגמרי, שהם נקראים ' חוקים '.
זיכה הקב"ה את ישראל ובא במעמד הר סיני לתת להם את התורה כולה , על כל רבדיה. את דברי התורה המתייחסים יותר להנהגתה הטבעית והפשוטה של המציאות, יחד עם דברים שהאדם יכול להשיג אחרי לימוד ולהתרומם ולהתעלות על ידם, ואפילו עניינים כה נשגבים ונסתרים שאינם מובנים לבני האדם כלל. כל אלו, אמורים היו להינתן לבני האדם. אולם עתה, אחרי שגבר היצר וחטאו ישראל בעגל, האם ראויים הם לקבל חלקים כה נשגבים של התורה, כאלה שאין איש מבינם? ואולי אף לשאר חלקיה של תורה אינם ראויים? על זה אמרו חז"ל - "ביקש הקב"ה לחטפן".
אולם בסופו של דבר זכו ישראל, וזכה רבם משה וגברה ידו. ישראל זכו בכל זאת לתורה על כל רבדיה -"גברה ידו של משה וחטפן ממנו" .

הרחבות
*חוקי ה', הניתן להבינם?
אֲבָל הַחֻקִּים, שֶׁאֵין לָאָדָם בָּהֶם הֲבָנָה כְּלָל. המהר"ל מבאר שבמתן תורה ניתנו חוקים שאי אפשר להבינם. בכל אופן הקב"ה בחר לצוותנו על חוקים אלו, ובכך להטיב לנו, כמו שכתוב שהמצוות הם 'לטוב לנו כל הימים' [דברים ו, כד]. כזכור ראינו בפרק ו שזו דעת המהר"ל שכתב 'כי כל מעשיו הם הטוב הגמור רק כי הטוב הזה גזר עלינו'. אם כן צריך להבין מהי הדרך בה החוקים מביאים לטוב ומאיזה צד?
בפירוש הרש"ר הירש לתורה הוא מסביר מהו חוק: "בדרך כלל מבארים "חוקים" כהגבלות, ככללים שנקבעו ללא טעם. אך השם "חוק" מורה על ההפך הגמור. "חוק" הוא מה שנדרש על פי תנאיו, צרכיו ותעודתו של יצור, חפץ, או יחס, והוא נובע אפוא מעומק תכונת הדברים ותנאי קיומם ותעודתם. כך: "הטריפני לחם חקי" [משלי ל, ח], המזון הדרוש לקיומי, והניתן לי מידך. כך גם ה"חוקים" הם מזוננו המוסרי, כללים אלוהיים, הנובעים מעומק הטבע של תכונתו ותעודתנו. שמירתם היא תנאי למציאותו וקיום תכליתו של טבענו המוסרי, כדרך שלחם חוקנו הוא תנאי למציאותו וקיום תכליתו של טבענו הגופני." [בראשית מז, כב]

שאלות לדיון
כיצד העולם השתנה בעקבות התגברות ידו של משה בקבלת התורה?
המהר"ל מחלק את התורה לג' חלקים: חוקים, עדות ומשפטים. מדוע כל אחד מהחלקים הללו הכרחי?