הקדמה חלק ח' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
חובת הלבבות

קטגוריה משנית

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

חיילי צה"ל

1185

4 דק' קריאה

קובץ ה-PDF המצורף לשיעור

אין להסתפק בקבלה בחכמת הלבבות
וַאֲנִי שָׁאַלְתִּי* אֶחָד מֵהַנֶּחֱשָׁבִים מֵחַכְמֵי הַתּוֹרָה בְּמִקְצָת מַה שֶּׁזָּכַרְתִּי לְךָ בְּחָכְמַת הַמַּצְפּוּן, וְהֵשִׁיב אוֹתִי כִּי הַקַּבָּלָה* תַעֲמֹד בִּמְקוֹם הָעִיּוּן בָּזֶה וּבְמַה שֶּׁדּוֹמֶה לוֹ. אָמַרְתִּי לוֹ: אֵין זֶה רָאוּי אֶלָּא לְמִי שֶׁאֵין בּוֹ יְכֹלֶת לְעַיֵּן, מִפְּנֵי מִעוּט הַכָּרָתוֹ וְרֹחַק הֲבָנָתוֹ, כַּנָּשִׁים וְכַקְּטַנִּים וְחַסְרֵי הַדַּעַת מִן הָאֲנָשִׁים, אַךְ מִי שֶׁבְּכֹחַ שִׂכְלוֹ וְהַכָּרָתוֹ לַעֲמֹד עַל בֵּרוּר מַה שֶׁקִּבֵּל, וְעִכְּבוּהוּ מִלְּעַיֵּן בּוֹ בְּשִׂכְלוֹ הָעַצְלוּת וְהַקַּלּוּת* בְּמִצְוֹת הָאֵל וּבְתוֹרָתוֹ, הוּא נֶעֱנָשׁ עַל זֶה, וְאָשֵׁם עַל אֲשֶׁר הִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ.

משל העבד המתעצל
וְזֶה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁצִּוָּהוּ הַמֶּלֶךְ לְקַבֵּל מָמוֹן מֵעַבְדֵי מַלְכוּתוֹ, וְשֶׁיִּמְנֶה הַמָּעוֹת וְיִשְׁקְלֵם וְיַרְצֵם, וְהָיָה הָעֶבֶד פִּקֵּחַ וּמֻמְחֶה בְּכָל אֲשֶׁר צִוָּהוּ הַמֶּלֶךְ. וַיִּתְחַכְּמוּ לוֹ עַבְדֵי הַמַּלְכוּת לְפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים, עַד אֲשֶׁר הֶאֱמִין בָּהֶם, וְהֵבִיאוּ הַמָּמוֹן אֵלָיו, וְאָמְרוּ לוֹ כִּי הוּא שָׁלֵם בְּמִנְיָנוֹ וּבְמִשְׁקָלוֹ וּבְמִרְצֵהוּ*, וְהֶאֱמִין לָהֶם, וְהִתְעַצֵּל לַעֲמֹד עַל בֵּרוּר דִּבְרֵיהֶם, וְהֵקֵל בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ. וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעַ הַדָּבָר אֶל הַמֶּלֶךְ, צִוָּה לְהָבִיא הַמָּמוֹן לְפָנָיו. וְכַאֲשֶׁר שָׁאַל אוֹתוֹ עַל מִשְׁקָלוֹ וּמִנְיָנוֹ לֹא יָכֹל לְהָשִׁיב עַל הַדָּבָר, וְחִיְּבוֹ הַמֶּלֶךְ עַל אֲשֶׁר הֵקֵל בְּמִצְוָתוֹ וְסָמַךְ עַל דִּבְרֵי עֲבָדָיו בְּדָבָר שֶׁהָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד עָלָיו, אֲפִלּוּ אִם יִמָּצֵא הַמָּמוֹן כְּדִבְרֵיהֶם. וְאִלּוּ לֹא הָיָה בָּקִי בָּעִנְיָן, לֹא הָיָה מִתְחַיֵּב עַל אֲשֶׁר סָמַךְ עֲלֵיהֶם.

חובת הלבבות (109)

בשביל הנשמה

9 - לימוד שבועי באמונה כ"ב- כ"ח תמוז תשע"ד

10 - הקדמה חלק ח'

11 - הקדמה חלק ט'

טען עוד

כל בר דעת חייב לחקור
וְכֵן אַתָּה, אִם לֹא הָיִיתָ יָכוֹל לְהַגִּיעַ אֶל עִנְיָן זֶה מִדֶּרֶךְ שִׂכְלְךָ, כְּמוֹ עִלּוֹת מִצְוֹת הַשֵּׁמַע*, הָיְתָה נִרְאֵית טַעֲנָתְךָ טַעֲנָה, בְּעָמְדְךָ* מֵחֲקֹר עָלָיו. וְכֵן, אִם הָיְתָה דַעְתְּךָ קְצָרָה וְהַכָּרָתְךָ חֲלוּשָׁה מֵהַשִּׂיג אֵלָיו, לֹא הָיִיתָ נֶעֱנָשׁ עַל פְּשִׁיעָתְךָ, וַתִהְיֶה כַנָּשִׁים וְכַקְּטַנִים, אֲשֶׁר הוּא בִידֵיהֶם דֶּרֶךְ קַבָּלָה. אֲבָל, אִם אַתָּה אִישׁ דַעַת וּתְבוּנָה, שֶׁתּוּכַל לַעֲמֹד בָּהֶם עַל בֵּרוּר מַה שֶּׁקִּבַּלְתָּ מֵהַחֲכָמִים בְּשֵׁם הַנְּבִיאִים מִשָּׁרְשֵׁי הַדָּת וְקָטְבֵי* הַמַּעֲשִׂים, אַתָּה מְצֻוֶּה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, עַד שֶׁתַּעֲמֹד עַל הָעִנְיָן, וְיִתְבָּרֵר לְךָ מִדֶּרֶךְ הַקַּבָּלָה וְהַשֵּׂכֶל יָחַד. וְאִם תִּתְעַלֵּם וְתִפְשַׁע בַּדָּבָר, תִּהְיֶה כִּמְקַצֵּר* בְּמַה שָּׁאַתָּה חַיָּב לְבוֹרְאֶךָ יִתְבָּרַךְ.
___________________________________
שָׁאַלְתִּי – מדוע לא עוסקים במצוות הלבבות כראוי. כִּי הַקַּבָּלָה וכו' – ניתן להסתפק בידיעתנו המבוססת על מסורת הדורות, ואין צורך לעיין בעצמנו בבירור אמונתנו. וְהַקַּלּוּת – הזלזול. וּבְמִרְצֵהוּ – מראיתו, שאינו מזויף. עִלּוֹת מִצְוֹת הַשֵּׁמַע – טעמי חוקי התורה (שלא ניתן להבינם בשכלנו). בְּעָמְדְךָ – בהימנעותך. וְקָטְבֵי – בסיס, יסוד. כִמְקַצֵּר - מחסר.

ביאורים
הדעה שלא צריך להשקיע בבירור יסודות האמונה אלא להאמין במה שקיבלנו מאבותינו היתה דעה נפוצה. לא רק אצל ההמון, ואף לא רק אצל לומדי התורה אלא אפילו אצל ה'נחשבים מחכמי התורה'. רבנו בחיי מתאר דו שיח שהיה לו עם אחד מחכמי ישראל. רבנו בחיי סבר שהוא איננו חכם אמיתי, מכיוון שלא חקר ובירר את שורשי התורה, אך היה נחשב לתלמיד חכם גדול. אותו חכם טען שאין צורך לברר את חכמת הלבבות אלא להסתפק במה שקיבלנו במסורת. מדבריו אלה מובן ממילא שהוא הקדיש את חייו לבירור המצוות התלויות באיברים ולא להעמקה במצוות התלויות בלב.
רבנו בחיי השיב לו שדבריו נכונים אך רק לחלק מהאוכלוסייה. יש באוכלוסייה קבוצה בעלת כושר שכלי גבוה אשר מחויבת ללמוד תורה ולהעמיק, אלו רוב הגברים. ישנה קבוצה נוספת שמורכבת מבעלי כושר שכלי נמוך, כמו הילדים הקטנים וגברים המוגבלים בשכלם, וכן מנשים שאינן מחויבות בלימוד תורה ושאין להן זמן המאפשר להעמיק בלימודן מפאת התמסרותם המופלאה לגידול הילדים ולצרכי הבית. דבריו של אותו חכם, על כך שאפשר להסתפק בקבלה מהאבות בנוגע לשורשי האמונה נכונים רק לקבוצה השנייה, אך אינם נכונים לקבוצה הראשונה. הם מחויבים ללמוד ולהעמיק בחובות הלבבות ולא להסתפק במסורת.
רבנו בחיי מביא משל על אותו עבד שקיבל ממון לידיו מידי עבדי המלך ולא ספר אותו כדי לדעת האם באמת נתנו לו את אותו סכום שהמלך חפץ בו. המלך גער בעבדו שהאמין למשרתים ולא ספר בעצמו כמו שציווה אותו. המשל מחדד שהמבחן הוא אינו מבחן התוצאה. מי שחקר ובדק את שורשי האמונה יגיע לאותה האמונה שקיבלנו במסורת. העניין הוא שאותו העבד שלא ספר לא עשה את מצוות המלך, אשר ציוה אותו לספור. כך גם מי שלא בירר את שורשי האמונה לא עשה את רצון ה'. בנוסף לכך, הוא אף זילזל במה שהמלך - הקב"ה חננו, שהוא שכל זך וישר, שתפקידו לברר עניינים אלו. נקודה נוספת היא תחושת השלמות הפנימית והוודאות הגמורה. העבד שקיבל את הממון מהמשרתים לא ידע בוודאות כמה כסף יש שם אלא אמר את מה שאמרו לו. אם היה סופר, לא היה מגמגם וחי בתחושת ספק בנוגע לכמות הממון. כך מי שבירר וחקר את יסודות האמונה חי בוודאות גמורה על פיהם. הוא בירר, הוא חקר, הוא עשה תהליך שבו אמונתו בקב"ה התחזקה והתעצמה.
אם היה מדובר במצוות שבאופן אובייקטיבי אי אפשר להבינם כמו מצוות שמעיות, כגון שעטנז או פרה אדומה, היינו מבינים. אם היה מדובר שהאדם באופן סובייקטיבי בגלל יכולת שכלית מוגבלת אינו יכול להגיע להבנה עמוקה די הצורך, היינו מקבלים זאת. אך אדם בעל יכולת שכלית ממוצעת מחויב לעסוק בלימוד חובות הלבבות. אם אינו עושה כך, ומתעסק בחלקים אחרים של התורה שאינם חובה גמורה, הוא אינו עושה את רצון ה' בשלמות.
הדו שיח מסתיים בכך שכנראה אותו חכם לא ענה לרבנו בחיי ושתק כאות הסכמה לדברי האמת שבפיו.

הרחבות
•אל תבזבז את הכישרונות שלך!
אִם אַתָּה אִישׁ דַעַת וּתְבוּנָה... אַתָּה מְצֻוֶּה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם! רבנו בחיי דיבר כאן על החשיבות שהאדם יעבוד את הקב"ה בכישרון השכלי שקיבל. רבנו בחיי בן אשר הרחיב הדרכה זו, כנוגעת לכל הכשרונות שניתנו לאדם: "ובמדרש: (תנחומא ראה יב) כבד את ה' מהונך [משלי ג, ט]: 'ממה דהנייך' - כלומר מכל מה שהוא מהנה אותך, ונתן לך יתרון על שאר בני אדם - יש לך להודות לפניו ולתת כבוד לשמו, כגון: מי שראה בעצמו שיש לו קול ערב - ראוי לו לכבד בו את ה' יתברך, שינגן ויתפלל לפניו... וכן אם היה סופר - ראוי לו שיכתוב ספרים לכבוד ה' יתברך... וכן בכיוצא באלה, שכולן הן פעולות נבחרות ולכבוד ה' יתברך, חן ותפארת לעושיהן" [בפתיחה לפרשת כי תבא].
כתב המהר"ל : "'בראשית' [בראשית א, א] פירושה בשביל ראשית... בשביל אותה התחלה שהיא אחת נברא הכל". כך מסביר את המדרש "בזכות ג' דברים נברא העולם: בזכות ביכורים (" ראשית פרי האדמה"), בזכות מעשרות (" ראשית דגנך"), ובזכות חלה (" ראשית עריסותיכם)" [בראשית רבה א, ד]. אין הביכורים, המעשרות והחלה ניתנים לכהנים (שליחי ה') כ'תמורה' לפירות שצמחו בשדותינו. אלא הם הסיבה בגללה ניתנו לנו הפירות, בשביל שנוכל להביא ביכורים [נצח ישראל ג].
כך ניתן להעמיק עוד בפירוש הפסוק: 'כבד את ה' מהונך' לא כ'תשלום' עליהם, אלא כי מפני כך ניתנו לך - 'ומראשית כל תבואתך'.