הכניעה חלק ו' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
חובת הלבבות

קטגוריה משנית

253

4 דק' קריאה

שבעה אופני קניית הכניעה
פֶּרֶק חֲמִישִׁי
אֲבָל אָפְנֵי קְנוֹת* הַכְּנִיעָה וְהַדֶּרֶךְ שֶׁמֵּקֵל אוֹתָהּ* עַל הָאָדָם הוּא, שֶׁתִּהְיֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ וְרַעְיוֹנוֹ תָמִיד בְּשִׁבְעָה דְבָרִים.
הסתכלות בגופו
אֶחָד מֵהֶם, שֹׁרֶשׁ הֲוָיָתוֹ* וְהַתְחָלָתוֹ מִן הַלְּבוֹנִית* וְהַדָּם, אַחַר הִתְעַפְּשָׁם* וּבְאֹשׁ רֵיחָם*. וְאַחַר כָּךְ הוּא נִזּוֹן מִדַּם הַטֻּמְאָה* כָּל יְמֵי עָמְדוֹ בְּבֶטֶן אִמּוֹ, אַחַר כָּךְ יֵצֵא, וְהוּא חָלוּשׁ וְדַל בְּגוּפוֹ וַאֵבָרָיו, וְאַחַר כָּךְ יַעֲלֶה מִן הַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת אֶל הַסְּמוּכָה לָהּ, עַד שֶׁיַגִּיעַ לְרֹב שְׁנוֹתָיו. אַחַר כָּךְ יָחֵלּוּ יְמֵי הַזִּקְנָה עַד שֶׁיִּמְלְאוּ יָמָיו. וְאָמַר אֶחָד מִן הַחֲכָמִים בְּעִנְיָן זֶה: "אֲנִי תָמֵהַּ מִמִּי שֶׁעָבַר בְּמַעֲבַר הַשֶּׁתֶן וְהַדָּם פַּעֲמַיִם, הֵיאַךְ יִתְגָּאֶה וְיִגְבַּהּ לִבּוֹ", כִּי הַמַּחֲשָׁבָה בָּזֶה וּבַדּוֹמֶה לוֹ מֵעִנְיַן הָאָדָם מְחַיֶּבֶת הַכְּנִיעָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תְּהִלִּים קמד, ג): "יְיָ מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ", וְאָמַר (אִיּוֹב יד, א): "אָדָם יְלוּד אִשָּׁה", וְאָמַר (תְּהִלִּים כב, ז): "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ", וְאָמַר (אִיּוֹב כה, ו): "אַף כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה וּבֶן אָדָם תּוֹלֵעָה".
ייסורי העולם

חובת הלבבות (109)

בשביל הנשמה

71 - הכניעה חלק ה'

72 - הכניעה חלק ו'

73 - לימוד שבועי באמונה י"ט- כ"ה אלול תשע"ד

טען עוד

וְהַשֵּׁנִי, כְּשֶׁהוּא חוֹשֵׁב בְּעֹצֶם* מַה שֶּׁיַּגִּיעַ אֵלָיו בָּעוֹלָם מִמִּינֵי הַנִּסָּיוֹן בָּרָעָב וּבַצָּמָא, וּבַקֹּר וּבַחֹם, וּבֶחֳלָאִים וּבַפְּגָעִים וּבַדְּאָגוֹת, אֲשֶׁר אֵין לוֹ מְנוּחָה מֵהֶם כִּי אִם בַּמָּוֶת. וְכַאֲשֶׁר יִתֵּן הָאִישׁ הַנִּלְבָּב* אֶל לִבּוֹ כָּל זֶה, וְיָבִין חֻלְשָׁתוֹ וּמִעוּט הַשָּׂגָתוֹ וְקִצְרַת יָדוֹ* מִדְּחוֹת מֵעַל נַפְשׁוֹ כָּל זֶה, יַכִּיר מִצּוּרַת מַעֲמָדוֹ, כִּי הוּא אֵינוֹ כְמוֹ אָסִיר בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל הוּא אָסִיר בֶּאֱמֶת, וְיִכָּנַע כְּנִיעַת הָאָסִיר הַמּוּשָׂם בַּבּוֹר, אֲשֶׁר אֵין לוֹ תַחְבּוּלָה וְלֹא יְכֹלֶת לְהַתִּיר אֶת עַצְמוֹ מִבִּלְתִּי אֲדוֹנָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים עט, יא): "תָּבֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר", וְאָמַר (תְּהִלִּים קמב, ח): "הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי".
זיכרון המוות
וְהַשְּׁלִישִׁי, כַּאֲשֶׁר יַחְשֹׁב בַּחֲלִיפָתוֹ*, וּבוֹא אֵלָיו הַמָּוֶת מְהֵרָה, וְהִפָּסֵק מַאֲוַיָּיו וְתִקְוָתוֹ בָּעֵת הַהִיא, וְעָזְבוֹ כָל קִנְיָנָיו, וְהִתְיָאֲשׁוֹ מִקַּחַת מֵהֶם מְאוּמָה לְצֵדָה וּמֵהוֹעִיל בָּהֶם, וְצוּרַת עָמְדוֹ בַּקֶּבֶר, וּכְבָר חָלַף אוֹר פָּנָיו, וְשָׁחַר מַרְאֵהוּ, וַיָּרוּם תּוֹלָעִים וְעִפּוּשׁ וּמֻגְלָה, וַיַּחַלְפוּ סִימָנֵי יְפִי גוּפוֹ וַיֶּחֱזַק בְּאֹשׁ רֵיחוֹ, כְּאִלּוּ לֹא רֻחַץ מֵעוֹלָם, וְלֹא מֹרַק, וְלֹא הֵפִיחַ רֵיחַ הַטּוֹב. כִּי כַאֲשֶׁר יַעֲבֹר עַל לֵב אָדָם זֶה וְכַיּוֹצֵא בוֹ, יִכָּנַע בְּנַפְשׁוֹ וְיִשַּׁח*, וְלֹא יִתְגָּאֶה, וְלֹא יִגְבַּהּ לִבּוֹ, וְלֹא יִתְנַשֵּׂא וְלֹא יִתְגַּדָּל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (יְשַׁעְיָה ב, כב): "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא", וְאָמַר (תְּהִלִּים סב, י): "אַךְ הֶבֶל בְּנֵי אָדָם כָּזָב בְּנֵי אִישׁ בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת הֵמָּה מֵהֶבֶל יָחַד".
___________________________________
אָפְנֵי קְנוֹת – דרכי קניית מידה זו. שֶׁמֵּקֵל אוֹתָהּ – להפנימה בנפשו. שֹׁרֶשׁ הֲוָיָתוֹ – תחילת יצירתו של האדם. הַלְּבוֹנִית – הלבן (הזרע). הִתְעַפְּשָׁם – הירקבותם. וּבְאֹשׁ רֵיחָם – ריחם לא נעים. מִדַּם הַטֻּמְאָה – דם נידה, הדם שברחם. בְּעֹצֶם – בעוצמה, בריבוי. הַנִּלְבָּב – בעל לב, מתבונן ומרגיש. וְקִצְרַת יָדוֹ – חוסר יכולתו. בַּחֲלִיפָתוֹ – בהיותו חולף, עראי בעוה"ז. וְיִשַּׁח – וישפל.

ביאורים
היצר משתמש בכל תחבולה על מנת להביא את הגאווה על האדם. יש שבעניין אחד אין הוא מוצא סיבה להתגאות, ומתגאה באחר. ויש אחר אשר בשניהם הצליח להכניע ליבו, אך נפל בשלישי. הגאווה תנסה למצוא פתח מכל כיוון לפרוץ את מגננת הכניעה של האדם. כאמור לעיל, הגאווה מופיעה בכל מצבי החיים, ועל הכניעה לתת מענה לכל מצב. בפרק זה נלמד שהגאווה גם נובעת מתפיסות מוטעות של האדם ביחס לעצמו ולעולם. ממילא, על מנת לקנות את הכניעה, על האדם לנפץ תפיסות אלו, תפיסה אחר תפיסה.
רבנו בחיי מונה לפנינו שבעה עניינים אשר על ידי התבוננות בהם, יוכל האדם לקנות הכניעה ביתר קלות. כפי שננסה לראות, עניינים אלו מהווים מענה לצורה בה הגאווה תופסת את המציאות.
א. ההתבוננות בתהליך יצירתו של האדם, בה התחיל הוא כדבר פעוט ערך ומזולזל. בעיניו הסובייקטיביות מסתכל בעל הגאווה על עצמו כפי שהוא עכשיו: אדם בעל כוח, נוי ועושר. הוא מטעה עצמו לחשוב שכך היה מעולם, ומרחיק מדעתו את תקופותיו הפחות טובות. ההתבוננות בתחילת הווייתו מכניסה אותו לפרופורציה, "דע מאין באת... מטיפה סרוחה" [אבות ג, ה].
ב. ההתבוננות בצרות המזומנות לכל אדם בעולם. הגאוותן, מרגיש בעולם הזה כבביתו. הוא שולט על בריאותו, על מצבו הכלכלי, על מעמדו בחברה, הכל כבר ידוע אצלו מראש והכל אמור ללכת על פי התוכנית. אך דא עקא, שאין זה כך. שליטה מסויימת לנו בחיינו, אך אחרי הכל כאסירים אנו בעולם הזה. בפרק ג למדנו שהצרות והמחלות עשויות להגיע לאדם בעל כרחו ולהכניע אותו. בעל הגאווה צריך להתבונן בזה, להבין שאינו אדון לעצמו, ושנסיונות רבים מוכנים לו. אם מצליחה דרכו ומאושר מצבו, אין זה כי אם בחסד הבורא עליו.
ג. ההתבוננות ביום מותו ובצאתו מהעולם בחוסר כל. לאדם יש ביטחון במצבו העכשווי. יפי גופו, בריאותו, ממונו, ומעל הכל - עובדת היותו חי, חזקים וממשיים בו. הגאווה בזה היא טבעית כל כך, כיוון שערכי הגשם שלו ממשיים ומציאותיים. על מנת לקנות את הכניעה, על האדם לחשוב בסיבות המיתה המרובות המתרחשות בעולם. יחשוב בארעיות החיים ובתוקף המיתה אשר אינה משאירה לאדם אף חלקה טובה עליה טרח ועמל, בחושבו שישאר עימו הדבר בלכתו בדרך כל הארץ, "ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה" [אבות ג, ה]
את שלושת עניינים אלו נוכל להגדיר כמעגל הראשון של ההתבוננויות, המכוון אל האדם, אל חולשתו וארעיותו בעולם והאתגרים שהלה מציב בפניו, מהם אי אפשר לחמוק.
הרחבות
•הדרך הרצויה להתמודדות עם היצר
וּבוֹא אֵלָיו הַמָּוֶת. בגמרא מובא: "רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע (ילחם ביצר הרע), אם נצחו - מוטב, ואם לא - יעסוק בתורה". אם גם בזה לא די - יקרא קריאת שמע, ואם גם בזה לא די - יזכור יום המיתה [ברכות ה.]. הרב קוק מבאר, שלכתחילה הדרך להתמודד עם היצר הרע היא על ידי חיזוק הכוחות הטובים בלא החלשת כל כוח מכוחות הנפש, ורק אם לא הועיל הדבר - אז עליו לחליש את הכוחות היוצאים בצורה רעה, על ידי הזכרת יום המיתה. "אבל אם אפשר להשתמש באופן המחזק את הכוחות הטובים, היא עצה יותר הגונה מהדרך שהיא להחליש הכוחות הרעים, כי בהיחלש כוחות הנפש לא ימנע שיהיה זה הפסד גם לדברים הטובים" [עין איה ברכות א, כד].
•הדגמה מעשית להתבוננות בשפלות האדם
וַיָּרוּם תּוֹלָעִים וְעִפּוּשׁ. הבסיס לצורת הסתכלות זו מצאנו בדברי התנא באבות: "מאוד מאוד הוי שפל רוח, שתקוות אנוש רימה" [ד, ד]. הרשב"ץ מדגים ניהוג מעשי של התבוננות זו, בסַפְּרו על מלך אחד ש"נתן ביד אחד מעבדיו העומדים עליו כתב ואמר לו: כשתראה אותי כועס תנהו לי מיד. והיה כתוב בו: שוב לך כי אינך אלוה אבל אתה גוף שיאכל קצתו את קצתו ובקרוב ישוב רימה ועפר" [מגן אבות על מסכת אבות שם].

לרפואת עדי בת הדס הי"ו