הקדמה חלק ט"ז | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
חובת הלבבות

קטגוריה משנית

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

965

4 דק' קריאה

קובץ ה-PDF המצורף לשיעור

כוונת הספר
וְקָרָאתִי לְסִפְרִי זֶה שֵׁם מֵעִנְיַן כַּוָּנָתִי בּוֹ, וָהוּא: סֵפֶר תּוֹרַת חוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת, וְכִוַּנְתִּי בוֹ לְהִתְחַכֵּם*, וּלְהָעִיר הַפְּתָאִים וְהַמְקַצְּרִים מֵאַנְשֵׁי תוֹרָתֵנוּ וְנוֹחֲלֵי חֻקֵּי דָתֵנוּ בְּמַה שֶּׁיַּסְפִּיק לָהֶם מִן הָרְאָיוֹת אֲשֶׁר יָעִיד הַשֵּׂכֶל בְּבֵרוּרָן וַאֲמִתָּתָן, וְלֹא יְכַחֵשׁ בָּהֶן כִּי אִם אַנְשֵׁי הַחֹנֶף וְהַשֶּׁקֶר, מִפְּנֵי שֶׁהָאֶמֶת כָּבֵד עֲלֵיהֶם, וְשֶׁהֵם מְבַקְשִׁים לְהָקֵל עַל עַצְמָם. וְלֹא אֶטְרַח לְהָשִׁיב עֲלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה כַּוָּנָתִי בָּזֶה הַסֵּפֶר לְהָשִׁיב עַל הַחוֹלְקִים עַל עִקַּר תּוֹרָתֵנוּ, אַךְ כַּוָּנָתִי לְגַלּוֹת מַה שֶּׁהוּא תָקוּעַ בַּשֵּׂכֶל הַצָּלוּל מִשָּׁרְשֵׁי דָתֵנוּ, וְטָמוּן בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ מִקָּטְבֵי תוֹרָתֵנוּ, וְכַאֲשֶׁר נְעוֹרֵר מַחְשְׁבוֹתֵינוּ לַחֲשֹׁב בָּהֶם, תִּתְבָּרֵר אֲמִתָּתָם בְּמַצְפּוּנֵינוּ וְיֵרָאוּ מְאוֹרֵיהֶם עַל אֵבָרֵינוּ.

מטמוני הלבבות
וְזֶה דוֹמֶה לְאֶחָד מֵחַכְמֵי הַחוֹזִים שֶׁנִּכְנַס בַּחֲצַר אַחַד מֵאוֹהֲבָיו וְהִרְגִּישׁ שֶׁיֵּשׁ בָּה מַטְמוֹן, חָקַר עָלָיו, וַיִּמְצָאֵהוּ כֶּסֶף שָׁחוֹר, נִשְׁתַּנֵּית צוּרָתוֹ מִן הַחֲלוּדָה שֶׁעָלְתָה עָלָיו, לָקַח מִמֶּנּוּ מְעַט, וּמֵרְקוֹ בַּמֶּלַח וּבַחֹמֶץ, וַיִּשְׁטְפֵהוּ וַיְיַפֵּהוּ, עַד שֶׁשָּׁב* הַכֶּסֶף אֶל צוּרָתוֹ הַנָּאָה וְאֶל הֲדָרוֹ וְזִיווֹ, וְאַחַר כָּךְ צִוָּה בַעַל הַבַּיִת לַעֲשׂוֹת בִּשְׁאָר הַמַּטְמוֹן כֵּן. וַאֲנִי כִוַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּמַטְמוֹנֵי הַלְּבָבוֹת, לְגַלּוֹת אוֹתָם וּלְהַרְאוֹת פְּנֵי זֹהַר מַעֲלוֹתָם, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה כֵן מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִתְקָרֵב אֶל הָאֱלֹהִים וּלְהִדָּבֵק בּוֹ.

חובת הלבבות (109)

בשביל הנשמה

18 - הקדמה חלק ט"ו

19 - הקדמה חלק ט"ז

20 - הקדמה חלק י"ז

טען עוד

כוונת הקורא
וְכַאֲשֶׁר תִּקְרָא אָחִי אֶת סִפְרִי זֶה וְתַעֲמֹד עַל עִנְיָנוֹ, קָחֵהוּ אֵלֶיךָ לְזִכָּרוֹן, וְדוּן עַל נַפְשְׁךָ דִּין אֱמֶת, וַהֲפֹךְ בּוֹ* וְיַלְּדֵהוּ*, וְהַדְבֵּק אוֹתוֹ אֶל לִבְּךָ וּמַצְפּוּנֶךָ. וְאִם תִּרְאֶה בּוֹ שׁוּם טָעוּת, תַּקְּנֵהוּ, אוֹ חֶסְרוֹן, הַשְׁלִימֵהוּ, וְכַוֵּן בּוֹ* כַּוָּנַת הַמַּעֲשֶׂה בְּמַה שֶּׁיּוֹרֶה עָלָיו וְיַנְהִיג אֵלָיו, וְאַל תְּכַוֵּן לִקְנוֹת הַשֵּׁם וּלְהִתְפָּאֵר בְּחָכְמָתוֹ. וְדוּנֵנִי לִזְכוּת בְּמַה שֶּׁתַּשְׁקִיף עָלָיו מִטָּעוּת אוֹ מִשְּׁגִיאָה, וּבְמַה שֶּׁיֵּרָאֶה מִקֹּצֶר יָדִי בְּעִנְיָנָיו וּבְמִלָּיו, מִפְּנֵי שֶׁמִּהַרְתִּי לְחַבְּרוֹ וְלֹא הִתְמַהְמַהְתִּי, כִּי יָרֵאתִי שֶׁיְּמַהֲרֵנִי הַמָּוֶת וְיִמְנָעֵנִי מִמַּה שֶּׁקִּוִּיתִי בוֹ. וְתֵדַע, כִּי הַכֹּחַ הַבְּשָׂרִי קָצֵר מֵהַשִּׂיג*, וְהַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי חָסֵר מֵהַשְׁלִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תְּהִלִּים סב, י): "אַךְ הֶבֶל בְּנֵי אָדָם* כָּזָב בְּנֵי אִישׁ בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת הֵמָּה מֵהֶבֶל יָחַד". וּכְבָר הִקְדַּמְתִּי לְהִתְוַדּוֹת עַל קֹצֶר כֹּחִי בְּמַה שֶּׁיֶּשׁ בּוֹ כֹּפֶר* לְטָעוּת וְלִשְׁגִיאָה שֶׁתִּהְיֶינָה בוֹ.

כל חובות הלבבות נכנסים בעשרת השערים
וְרָאוּי שֶׁתֵּדַע, כִּי כָּל חוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת וּמוּסְרֵי הַנְּפָשׁוֹת נִכְנָסִים תַּחַת אֵלֶּה הָעֲשָׂרָה שָׁרָשִׁים אֲשֶׁר חִבַּרְתִּי בַּסֵּפֶר הַזֶּה, צִוּוּיֵיהֶם וְלָאוֵיהֶם, כְּהַכְנָסַת הַרְבֵּה מִן הַמִּצְוֹת תַּחַת "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (וַיִּקְרָא יט, יח), וְתַחַת דִּבְרֵי הַכָּתוּב (תְּהִלִּים טו, ג): "לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה", וְתַחַת מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים לד, טו): "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב". הַדְבֵּק אוֹתָם אֶל מַחֲשַׁבְתְּךָ וַהֲשִׁיבֵם אֶל רַעְיוֹנְךָ תָמִיד, וְיֵרָאוּ לְךָ תוֹלְדוֹתֵיהֶם בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם כְּשֶׁיֵּרָאֶה מִלִּבְּךָ שָׁאַתָּה חָפֵץ בָּהֶם וְנוֹטֶה אֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים כה, יב): "מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יְיָ יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ סוֹד יְיָ לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם".
___________________________________
לְהִתְחַכֵּם – שהקורא בו יוסיף דעת. שֶׁשָּׁב – חזר והשתנה. וַהֲפָךְ בּוֹ – חזור עליו. וְיַלְּדֵהוּ – תלמד ממנו דבר מתוך דבר. וְכַוֵּן בּוֹ וכו' – למד כדי לקיים. קָצֵר מֵהַשִּׂיג – אין ביכולת בשר ודם להבין דבר בשלמותו. אַךְ הֶבֶל בְּנֵי אָדָם – הביטחון בבני אדם אין בו ממש. כֹפֶר – כפרה.

ביאורים
ספר חובות הלבבות אינו נכתב כפולמוס לאותם המבקרים את חכמת התורה ואת האמונה בקב"ה. כמו שראינו לפני כמה ימים, רבנו בחיי כותב שהספר מיועד בראש ובראשונה על מנת לחזק את עצמו! בנוסף הוא בא לחזק את עובדי ה', אשר רוצים להשתפר ולהתעלות. לרומם את אותם שנטו אחרי היצר, ואת בני התורה שמתעצלים לתבוע מעצמם עבודת ה' ברצינות ובדבקות.
הספר נכתב עם המבט פנימה לתוככי עם ישראל המאמינים בני מאמינים, ולא כתשובה לחיצי האפיקורסות והכפירה. ולכן כתיבת הראיות בו איננה באה לשכנע את הכופר להפוך ולהיות מאמין, אלא רק על מנת לעורר את האמונה הנמצאת כבר בלב המאמין, אך בגלל שחיקת החיים או עצלות היא אינה יוקדת ומניעה את חייו. אותה האמונה היא מעין אותו מטבע כסף אשר עברו שנים ומפאת טיפול לקוי הוא התכסה בחלודה המכערת את יופיו. היופי והברק קיימים, רק צריך לנקות קצת. הוא מדבר לאלו שיש להם מטבע כסף, האמונה בקב"ה, אלא שהיא התעמעמה במקצת, ולא לאלו שאין להם כלל מטבע של כסף, אנשים שאינם בעלי אמונה.
רבנו בחיי מתנצל ואומר שיתכן שהחסיר או לא מספיק עמד על עומק המושגים ולכן מבקש שנדון אותו לכף זכות אם נמצא טעות.
רבנו בחיי מבקש מאיתנו, הלומדים, לעמול על הבנת הספר, לחזור עליו תדיר, על מנת שתמיד הוא יהווה כמעין מצפון רוחני ומוסרי למעשינו ולטהרת ליבנו. הספר כולל את כל יסודות עבודת ה' שבלב ולכן צריך ללמוד אותו בשקידה ובהתבוננות. הלימוד בספר צריך להיות מתוך כוונה להשתנות ולא מתוך כוונה להתפאר ש"אני יודע את הספר". רק לימוד מתוך כוונה זו יִצּוֹר שינוי והתעלות באדם. מי שרוצה להיות ירא שמים אמיתי - ה' יעזור לו בדרכו זו ויורהו את הנתיב הנכון לעבודתו.

הרחבות
•אז לא צריך מחוייבות לספרים...?
וַהֲפָךְ בּוֹ וְיַלְּדֵהוּ, וְהַדְבֵּק אוֹתוֹ אֶל לִבְּךָ וּמַצְפּוּנֶךָ. לתביעת רבנו בחיי מהקורא לבחון את הדברים מחדש בשכלו, ישנה סיבה מהותית:
רבי נחמן מברסלב אמר על הפסוק: ""כי אני ידעתי כי גדול ה', ואדונינו מכל אלוהים" (תהלים קלה, ה). דוד המלך עליו השלום, אמר "כי אני ידעתי". אני ידעתי דַיְקָא, כי גדולת הבורא יתברך אי אפשר לומר לחברו, ואפילו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום, לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום - אינו יכול לספר לעצמו ליום שני" [שיחות הר"ן א]. מושגי חובות הלבבות הם דברים שקשה להעביר בדיבור, מה שמצריך עבודת 'עיבוד' של הלומד.
ניתן להעמיק עוד יותר: "מלך מלכי המלכים, הקב"ה, טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון - ואין אחד מהן דומה לחבירו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם" [סנהדרין לז.]. מסביר האמרי אמת : בשבילי - ב'שביל' שלי, הדרך המיוחדת בה אני מתנהל, על-פי אופיי, מידותיי ודרך הבנתי - זו סיבה מספקת לבריאת העולם [בראשית תרע"ג]. על-פי יסוד זה כתב הרב קוק : "ההבנות השונות בדעת אלהים, יש לכל אחת מֵהֵנָה מקום בסדרי החיים" [שמונה קבצים א, כג].