פרק ב' חלק ו' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
נצח ישראל למהר"ל

קטגוריה משנית

3 דק' קריאה

בשעת מתן תורה הגיעו ישראל אל המעלה העליונה, לכן אז התגרה בהם השטן
וּבַיְרוּשַׁלְמִי דִּשְׁקָלִים (פ"ו ה"א): רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: הַלּוּחוֹת אָרְכָּן שִׁשָּׁה טְפָחִים, וְרָחְבָּן שִׁשָּׁה טְפָחִים, וְהָיָה מֹשֶׁה תּוֹפֵס בִּטְפָחַיִם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּטְפָחַיִם, וּטְפָחַיִם רֶוַח בָּאֶמְצַע. וְכֵיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל 1 אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחָטְפָן, גָּבְרוּ יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה וַחֲטָפָן. הוּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁבְּחוֹ: לְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה (דברים לד, יב), 2 יְהֵא שְׁלָמָא לְיָדָה דְּגָבְרָא עַל יַמִּינָא, עַד כָּאן.
וּבְדָבָר זֶה בָּאוּ לְבָאֵר לְךָ, כִּי אוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ מוּכָן לַחֵטְא, כַּאֲשֶׁר נִתְּנָה לָהֶם הַתּוֹרָה דַּוְקָא. וּלְפִי הַסְּבָרָא הָיָה רָאוּי בְּהֶפֶךְ זֶה, כִּי בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְּנָה הַתּוֹרָה הָיָה רָאוּי שֶׁיִּהְיוּ יוֹתֵר צַדִּיקִים, וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה בָּאוּ לִידֵי חֵטְא הַגָּדוֹל. וְכָל זֶה מִפְּנֵי כִּי הַשָּׂטָן, הוּא הַיֵּצֶר הָרַע, הָיָה מְגָרֶה בְּיִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיל אוֹתָהּ מַעֲלָה שֶׁקָּנוּ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִזֶּה.
___________________________________
שנינו בירושלמי, במסכת שקלים, אמר רבי שמואל בר נחמני, הלוחות ארכן ששה טפחים ורוחבן ששה טפחים, והיה משה תופס בטפחיים, והקב"ה בטפחיים, וטפחיים ריווח באמצע. וכיון 1 שחטאו ישראל בעגל, בקש הקב"ה לחטפן, גברו ידיו של משה וחטפן. זה מה שהקב"ה משבח את משה: לכל היד החזקה, 2 יהא שלום ליד שגברה על הימין.
במאמר חכמים זה בארו, שאותה שעה שניתנה תורה לישראל, היא שעה המועדת לחטא. לכאורה מסברא היינו אומרים את ההפך, שבאותה שעה היו צדיקים גדולים, ולא היו ראויים לחטוא, אולם דווקא באותה השעה חטאו בחטא גדול. הטעם לכך הוא שבאותה שעה היה היצר מתגרה בהם באופן מיוחד, מפני שקנו מעלה גדולה במיוחד.

נצח ישראל למהר"ל (120)

בשביל הנשמה

15 - פרק ב' חלק ה'

16 - פרק ב' חלק ו'

17 - פרק ב' חלק ז'

טען עוד

ביאורים
על פי ההיגיון, אדם גדול ומרומם לא אמור ליפול ולחטוא, מפני שמעלתו אמורה להביא אותו לנהוג כראוי בדרך הטוב. אל מול הנחה זו עומד מאורע היסטורי גדול וחשוב מאין כמוהו, הטופח על פניה– מתן תורה, בו חטאו ישראל בחטא העגל. כיצד ניתן להסביר שדווקא בשעה הכי גבוהה בהיסטוריה, חטאו ישראל בחטא העבודה זרה, שהוא החטא החמור מכולם? המהר"ל מסביר זאת על פי מה שבאר עד עתה. דווקא מעלתם של ישראל עלולה להביא אותם לחטוא, ולכן דווקא בשעה שבה הייתה המעלה בדרגה הכי גבוהה שניתן להגיע, במתן תורה, והיה זה חבור מוחלט לקב"ה – דווקא אז חטאו, דווקא אז נפלו. וזאת כמו שהתבאר לעיל, שמול המעלה, מול הכוחות הגדולים של עם ישראל, עומד הסדר והשיעור, כלומר, העולם עומד בנורמה שלו, הנמוכה ביחס למעלת ישראל. מכיוון שהעולם נמוך, על ישראל מופעל כוח לרדת אל המדרגה הנמוכה של העולם ולבטל את מעלתם.

הרחבות
* תפקיד היצר הרע
הוּא הַיֵּצֶר הָרַע. במדרש קהלת ישנו נוסח מעט שונה מזה המופיע בהרחבות הקודמות: " טוב – זה יצר טוב, מאֹד – זה יצר הרע" [קהלת רבה, ג]. את אפיונו של יצר הרע כ"מאֹד" הסביר הרב אריה ליב הלר (בעל קצות החושן): "כאשר יהיה התנגדות מצד הסכלות – שהוא יצר הרע, אל צד החכמה – שהוא יצר הטוב, ויתגבר השכל שהוא יצר הטוב ויתעלה במעלות רבות מאשר היה מקֹדם, מה שאין כן אם לא היה יצר הרע מנגד (מתנגד) לא היה התגברות, והיה טוב מצד עצמו אבל לא מאד, ועל ידי היצר הרע המנגד מתגבר היצר הטוב ונעשה טוב מאד " [שב שמעתתא, הקדמה]. יצר הרע מעורר התנגדות לטוב, וכנגדו הטוב צריך להתגבר ולנצח את הרע, כתוצאה מכך מתרבה הטוב. הסבר נוסף כתב הרב ישעיהו הורוביץ : "וזה האדם השלם שכובש את יצרו ומגביר עליו, ואמר 'הכובש' ולא אמר 'ההורג', רומז כי אינו הורגו, אדרבה כובשו תחתיו, להיותו טוב, היפך ממה שהיה... וזהו שאמרו 'טוב' – זה יצר טוב, 'מאֹד' זה יצר הרע, כי אז הרע גרם הטוב הגדול, כי לא זו שהרע נתבטל, אף נתהפך לטוב " [שני לוחות הברית, הקדמה קמא]. יצר הרע גורם לאדם להתמודד עם הכוחות השליליים והנמוכים שבמציאות ולרומם אותם. בדרך זו מתעצם הטוב, שכן הוא כולל בתוכו גם את הרע שנהפך לטוב (ראה גם הרחבות קודמות).