פרק ד' חלק א' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
נצח ישראל למהר"ל

קטגוריה משנית

695

5 דק' קריאה

פרק ד – סיבות חורבן בית ראשון ושני
הסיבות לחורבן בית ראשון ובית שני
בְּפֶרֶק קַמָּא דְּיוֹמָא (ט, ב): מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן מִפְּנֵי מָה חָרַב? מִפְּנֵי שֶׁהָיָה בּוֹ ג' דְּבָרִים: עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב (ישעיה כח, כ): כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ, מַאי כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כִּי 1 קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ עָלָיו ב' רֵעִים כְּאֶחָד וכו'. גִּלּוּי עֲרָיוֹת, דִּכְתִיב (ישעיה ג, טז): יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן 2 וכו'. שְׁפִיכוּת דָּמִים, דִּכְתִיב (מ"ב כא, טז): וְגַם דָּם נָקִי הַרְבֵּה שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה מְאֹד וכו'. לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵבִיא עֲלֵיהֶם ג' פֻּרְעָנֻיּוֹת, נֶגֶד ג' עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ג, יב): לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵּחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלַיִם לְעִיִּים תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר. אֲבָל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי, שֶׁאָנוּ בְּקִיאִים בָּהֶם שֶׁהָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּבְמִצְווֹת וּבִגְמִילוֹת חֲסָדִים, 3 אַמַּאי אִחַרַב? מִפְּנֵי שִׂנְאַת חִנָּם שֶׁהָיָה בֵּינֵיהֶם. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁשְּׁקוּלָה שִׂנְאַת חִנָּם נֶגֶד ג' עֲבֵרוֹת: נֶגֶד עֲבוֹדָה זָרָה, גִּלּוּי עֲרָיוֹת, שְׁפִיכוּת דָּמִים. וּבְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן לֹא הָיָה שִׂנְאַת חִנָּם, וְהָכְתִיב (יחזקאל כא, יז): מְגוֹרֵי אֶל חֶרֶב הָיוּ בַּת עַמִּי, וְאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹכְלִים וְשׁוֹתִין זֶה עִם זֶה, וְדוֹקְרִין זֶה אֶת זֶה בַּחֲרָבוֹת שֶׁבִּלְשׁוֹנָם? 4 הַהִיא בִּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל הוּא דְּהָוֵי. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר 5 אָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: רִאשׁוֹנִים* שֶׁנִּתְגַּלָּה עֲוֹנָם נִתְגַּלָּה קִצָּם*, אַחֲרוֹנִים שֶׁלֹּא נִתְגַּלָּה עֲוֹנָם לֹא נִתְגַּלָּה קִצָּם. עַד כָּאן.
וְיֵשׁ לְךָ לִשְׁאֹל, לָמָּה חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ רִאשׁוֹן בַּעֲוֹן אֵלּוּ ג' עֲוֹנוֹת, וְאִילוּ מִקְדָּשׁ שֵׁנִי בִּשְׁבִיל שִׂנְאַת חִנָּם? וְאֵין לוֹמַר שֶׁהָיָה זֶה בְּמִקְרֶה. וְעוֹד, כִּי אֵלּוּ ג' עֲבֵרוֹת, דְּהַיְנוּ עֲבוֹדָה זָרָה, גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, יֵשׁ לָהֶם עִנְיָן אֶחָד, כִּי בִּשְׁלָשְׁתָּן יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר (סנהדרין עד, א), וְלָמָּה נִשְׁתַּתְּפוּ שְׁלָשְׁתָּן בַּחֻרְבָּן?
________________________________
אמרו חכמים בפרק ראשון של מסכת יומא, מקדש ראשון למה חרב? מפני שהיו בו שלושה דברים: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. עבודה זרה למדנו ממה שנאמר: כי קצר המצע מהשתרע, מה פירוש כי קצר המצע מהשתרע? אמר רב שמואל בר נחמני בשם רבי יוחנן, כי קצר המצע מהשתרע עליו שני רעים יחדיו, 1 כלומר שאין מקום במקדש גם לשכינה וגם לצלם שהעמיד מנשה. מנין שהיה גילוי עריות? שנאמר: יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים, הלוך וטפוף תלכנה וברגליהן תעכסנה. 2 אמר רבי יצחק, שהיו מביאות מור ואפרסמון ומניחות במנעליהן, וכשמגיעות אצל בחורי ישראל בועטות ומתיזות עליהם, ונכנס בהם יצר הרע כארס של נחש. מנין שהיה שפיכות דמים? שנאמר, וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאוד, עד אשר מלא את ירושלים פה לפה. לפיכך הביא עליהם הקב"ה שלוש פורעניות, כנגד שלוש עבירות שהיו בידם, שנאמר: לכן בגללכם ציון שדה תחרש, וירושלים לעיים תיהיה, והר הבית לבמות יער. אבל בבית מקדש השני, שאנו יודעים שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים 3 למה חרב? מפני שנאת חינם שהיה ביניהם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ובמקדש ראשון לא היה שנאת חינם? והרי נאמר: מגורי אל חרב היו בת עמי, ואמר רבי אליעזר, אלו בני אדם שאוכלים ושותים זה עם זה, ודוקרים זה את זה בחרבות שבלשונם? 4 מתרצת הגמרא, שפסוק זה נאמר על נשיאי ישראל ולא על העם. רבי יוחנן ורבי אליעזר 5 אמרו שניהם, ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קצם. אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קצם.
יש להבין, למה חרב בית מקדש ראשון דוקא בגלל עוונות אלו, ובית מקדש שני בגלל שנאת חינם? ואין לתרץ שזה דבר מיקרי. ועוד, לשלושת העבירות שהיו בבית ראשון, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים יש מכנה משותף, שדינם יהרג ואל יעבור, ולמה היו שלושתם ביחד החטאים שגרמו לחורבן?
[ רִאשׁוֹנִים - אנשי דור חורבן בית ראשון. נִתְגַּלָּה קִצָּם - נמסר בנבואה שזמן הגלות שבעים שנה.]

הקדמה
"כל דור שאינו נבנה(בית המקדש) בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו" [ירושלמי יומא פ"א ה"א]. שנים רבות עברו עלינו בגלות הארוכה, עד החילונו לאחרונה לראות בבוא הישועה. הגאולה איננה שלימה. טרם נבנה בית המקדש השלישי לו אנו מצפים, והמשמעות היא שעוד יש לנו לא מעט לתקן.
לחורבן הבית קשר ישיר לגלות שבאה בעקבותיו, הן בגלות בבל והן בגלות חורבן בית שני. המקדש אינו רק מקום בו מקריבים קורבנות לה' ושאליו אנו מכוונים פנינו בתפילה, אלא ראשית כל המקדש הוא המרכז של עם ישראל . לשם היה עם ישראל עולה לראות ולהראות ברגלים, בו היו יושבים הסנהדרין שהוציאו משפט והלכה לכל הארץ, ובמקום זה היתה עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים שטיהרה, זיככה והכינה אותנו לשנה חדשה, טהורים לפני ה', ושפע החיים נמשך על ידי כך והגיע לאומה.
פרק ד עוסק ביחס בין חורבן הבית הראשון והשני לחטאים שהיו בעם ישראל בכל תקופה. המהר"ל יקשור בין ייחודיות התקופה והמקדש, לחטאים שהחריבו אותו והגלו את העם.
בכך ילמד אותנו המהר"ל שהקשר בין המקדש לעם הוא אדוק עוד יותר. מצב המקדש משקף את מצבו האמיתי של העם, וכאשר העם אינו ראוי למקדש – אזי הקב"ה אינו חפץ במקדש יותר. כך מספרת הגמרא [סנהדרין צו, ע"ב] שכאשר הגיע נבוזראדן והדליק אש בהיכל, יצאה בת קול ואמרה: 'היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת'. למעשה הריסת המקדש אין משמעות כיוון שבאופן פנימי הוא כבר חרב קודם לכן; חטאי העם השפילו את ישראל ממעלתם המיוחדת שבאותה תקופה, מעלה שהתבטאה במקדש. בחסרון אותה מעלה רוחנית הרי שהמקדש היה כגוף בלא נשמה.
כפי שפתחנו, אף בניין המקדש בעתיד תלוי במצבנו הרוחני, ומחטאי ישראל בעבר נלמד את התיקון הדרוש מאיתנו.

ביאורים
"אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות" [תענית כט:]. שני המקדשים, הראשון והשני, חרבו באותה תקופה בשנה בהפרש של כחמש מאות שנה. בתחילת דרכו של העם, התרחש באותו התאריך חטא המרגלים, ולאורך הדורות חווה העם צרות וקשיים רבים, ביניהם חורבן שני המקדשים. עם זאת, חז"ל מנסים לעמוד על הסיבה המיוחדת לכל חורבן.
מתוך הבירור עולה, שבית המקדש הראשון חרב בשל שלוש עבֵרות חמורות של העם: העבֵרה הראשונה הייתה עבודה זרה, פנייה לאלילים ומאיסה בתורת ה', העבֵרה השנייה הייתה גילוי עריות, פריצות לכל סוגיה, והשלישית, שפיכות דמים, רצח שלא כדין. בית המקדש השני, חרב בשל שנאת החינם שפשתה בעם. על אף, מדגישים חז"ל, שהם היו עוסקים בתורה, במצוות ובגמילות חסדים.
לאור דברי חז"ל אלה מעלה המהר"ל שתי שאלות:
שאלה ראשונה: מה היחס בין החטא לחורבן? מדוע מה שהחריב את הבית הראשון, היו שלושת החטאים הנ"ל, בעוד שאת הבית השני החריבה שנאת חינם בעם? האם יש משמעות לכך, או שמא כל חטא חמור אחר היה יכול לגרום לחורבן הבית? כבר בשלב השאלה קובע המהר"ל שלא ייתכן שבמקרה, אלו היו החטאים שהחריבו את בתי המקדש. לכל דבר במציאות יש סיבה וכוונת מכוון, ודאי בעניין כה משמעותי כמו חורבן בית המקדש, מאורע שיש לו השפעה על כל העולם, ומכאן שיש חשיבות לכל פרט.
שאלה שנייה – מדוע חורבן הבית הראשון ארע דווקא על ידי הצירוף של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים? הוראת התורה בכפייה על שלושת החטאים האלו, היא 'ייהרג ואל יעבור'. מצאנו אם-כן ששלוש עבֵרות אלו מצורפות גם בעניין זה מה שמצביע על כך שמשמעות שלוש העבֵרות היא קרובה. מדוע אם-כן חורבן הבית הראשון היה בצירוף שלושתן ואיזו משמעות יש לכך?