פרק ל"ה חלק ו' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
נצח ישראל למהר"ל

קטגוריה משנית

4 דק' קריאה

שינוי במקצת הוא קלקול המציאות, ואילו שינוי מוחלט הוא הכנה להויה חדשה
וְאָמַר רָבָא, 1 מַאי קְרָא? כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא (ויקרא יג, יג). וְהִנֵּה נִרְאֶה לְפִי הַדַּעַת רָחוֹק מְאֹד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה מִמִּקְרָא זֶה, שֶׁמְּדַבֵּר בְּצָרַעַת. וְדַע, כִּי הַכָּתוּב שֶׁאוֹמֵר: כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא, מִפְּנֵי כִּי כַּאֲשֶׁר הַצָּרַעַת בְּמִקְצָת טִמֵּא אוֹתוֹ הַתּוֹרָה (ויקרא יג, ג), כִּי הַצָּרַעַת הוּא 2 הֶפְסֵד לָאָדָם, כְּדִכְתִיב (במדבר יב, יב): אַל נָא תְּהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. וְהֶפְסֵד זֶה אֵינוֹ רָאוּי לְפִי סֵדֶר הַמְּצִיאוּת. אָמְנָם כַּאֲשֶׁר פָּרְחָה בּוֹ צָרַעַת בְּכֻלּוֹ הוּא טָהוֹר, כִּי בַּצַּד הַזֶּה אֵין הַצָּרַעַת חוּץ לְסֵדֶר הָעוֹלָם, 3 כַּאֲשֶׁר הַהֶפְסֵד הוּא בִּשְׁבִיל הֲוָיָה. כִּי כָּל הֲוָיָה יֻקְדַּם לָהּ הֶעְדֵּר, וּמִפְּנֵי כִּי יֻקְדַּם אֶל הַהֲוָיָה הַהֶעְדֵּר, לְכָךְ הֶעְדֵּר זֶה הוּא בִּשְׁבִיל הַהֲוָיָה. וְאִם הַצָּרַעַת הוּא בְּמִקְצָת, וְהִנֵּה יֵשׁ מִקְצָת הֲוָיָה, וְהַצָּרַעַת שֶׁהוּא בּוֹ הֶפְסֵד הַהֲוָיָה, לְכָךְ הוּא טָמֵא, כִּי אֵין הַהֶפְסֵד זֶה בִּשְׁבִיל הַהֲוָיָה, 4 רַק הוּא הֶפְסֵד הַהֲוָיָה. כְּלַל הַדָּבָר, כַּאֲשֶׁר יֵשׁ כָּאן הֶפְסֵד לַהֲוָיָה, יֵשׁ כָּאן טֻמְאָה, רַק אִם הַהֶפְסֵד הוּא בִּשְׁבִיל הֲוָיָה אַחֶרֶת, שֶׁכָּל הֲוָיָה יֻקְדַּם לָהּ הַהֶעְדֵּר, אֵין זֶה נִקְרָא הֶפְסֵד, 5 רַק הוּא הֲוָיָה. וְכָךְ גַּם כֵּן כַּאֲשֶׁר הַדּוֹר כֻּלּוֹ מְקֻלְקָל וְנִפְסָד, אָז אֵין הֶפְסֵד זֶה יוֹצֵא מִסֵּדֶר הַמְּצִיאוּת. שֶׁכְּבָר הִתְבָּאֵר לְךָ כִּי הִתְחַדְּשׁוּת הֲוָיָה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה קֹדֶם 6 הֶעְדֵּר הֲוָיָה הָרִאשׁוֹנָה, וְהֶפְסֵד זֶה הוּא הֲוָיָה, וְהוּא הַסֵּדֶר, שֶׁרָאוּי וְהֶכְרֵחִי לִהְיוֹת הַהֶפְסֵד שֶׁהוּא צָרִיךְ אֶל הַהֲוָיָה. וּמֵעַתָּה מֵבִיא רְאָיָה מִן הַכָּתוּב כָּרָאוּי מְאֹד, כַּאֲשֶׁר תָּבִין.
________________________________
רבא אמר, 1 מאיזה פסוקים אנו לומדים דבר זה? ממה שנאמר: כולו הפך לבן טהור הוא. בהשקפה ראשונה נראה מוזר להביא את הנאמר בצרעת כמקור לדברים אלו, ויש להבין את טעם הדבר, שכאשר כולו הפך לבן טהור הוא. כאשר הצרעת נראית רק במקצת, התורה מטמאת את האדם, כי הצרעת היא 2 הפסד באותו מקום בגוף האדם, כמו שנאמר ביחס למרים: אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו. הפסד זה הוא שינוי מהמציאות הראויה. כאשר הצרעת התפשטה בכל הגוף, האדם טהור, משום שאין אנו רואים בזה יציאה מסדר העולם הראוי, 3 כי הפסד הכל הוא התחלה אל הוויה חדשה גדולה יותר. כבר הזכרנו שקודם לכל הוויה חדשה יבוא הפסד ההוויה הקודמת, אם כן ההפסד הוא בשביל ההוויה החדשה. על כן כאשר הצרעת היא רק על מקצת הגוף היא הפסד של אותו מקום, וזה הפסד הוויה לכן הוא טמא, כי הפסד זה אינו בשביל הוויה חדשה 4 אלא רק קלקול. כללו של דבר, כאשר יש הפסד להוויה, יש טומאה, וכאשר ההפסד הוא בשביל הוויה חדשה, אין זה נחשב להפסד ההוויה, 5 אלא זה חלק מתהליך התרקמות הוויה החדשה. כך הוא כאשר הדור כולו הוא מקולקל ואינו נוהג לפי הראוי להיות, אין זה נחשב לקלקול המציאות, אלא תהליך של בנין מציאות חדשה, שצריך להיות קודם להתהוותה 6 תהליך של הפסד ההוויה הקודמת. עתה תבין, שהראיה שהביא מהפסוק היא ראיה טובה מאד.

נצח ישראל למהר"ל (120)

בשביל הנשמה

137 - לימוד שבועי באמונה ב' תמוז - ח' תמוז תשע"ה

138 - פרק ל"ה חלק ו'

139 - פרק ל"ה חלק ז'

טען עוד

ביאורים
כל מציאות קלוקלת ובעייתית, אם תתגבר ותתפשט, תהפוך לחמורה יותר. לדוגמא, ככל שמחלה מתפשטת האדם נהיה יותר ויותר חולה. אולם בדיני צרעת בתורה אנו רואים לכאורה להפך. הדין הוא שאדם שגופו לקה בצרעת נטמא ומשולח מחוץ למחנה, אך אם הצרעת התפשטה על כל גופו הוא נהיה טהור. הדבר לכאורה תמוה מאוד, כיצד ייתכן שדווקא התפשטות הצרעת גורמת לטהרה, והלא ההיגיון מורה את ההיפך?
טומאת הצרעת באה כתוצאה ממציאות של חיסרון והעדר שקיימים בגופו של האדם, וכמו שתיארה התורה שבשרו של המצורע נהיה כביכול 'אכול'. ממילא כאשר חלק מבשרו של האדם נהיה נגוע, מובן שלאדם זה ישנו חסרון והפסד והם הגורמים לכך שהוא יהיה טמא. לעומת זאת כאשר כל גופו הופך להיות נגוע בצרעת, אם-כן מובן שאדם זה נמצא בסוג של חסרון כזה שאינו עומד לעצמו אלא הוא מעין הקדמה למציאות החדשה שתהיה טובה ומושלמת, ולכן גם החיסרון מקבל מימד חדש של התחלת תהליך ההשלמה היותר גדולה, ואם נביט עליו 'מלמעלה' נראה שאינו חלק מההעדר, אלא חלק מהדרך ליצירת מציאות מושלמת חדשה.
כך מסביר המהר"ל את דברי חז"ל החוזים שהחיים שלקראת ביאת המשיח, יהיו חיים חסרים מאוד. דווקא העובדה שהתקופה של עקבות המשיח אינה מתאפיינת בחסרונות נקודתיים שקיימים במציאות, אלא מהווה סוג של 'התפרקות כללית' של הרבה דברים גשמיים ורוחניים גם יחד, הופכת את היחס אליהם לאל משהו שהוא חלק מסדר המציאות, וממילא אנו צריכים להסתכל על מציאות זו כאל מצב שלמרות היותו חסרון הרי הוא שלב בהיווצרות של המציאות השלימה שעתידה להבנות .

הרחבות
* חיים של קדושה
כַּאֲשֶׁר יֵשׁ כָּאן הֶפְסֵד לַהֲוָיָה, יֵשׁ כָּאן טֻמְאָה. הטומאה, לפי המהר"ל, נובעת מחסרון במציאות החיים. דברים דומים כותב רבי יהודה הלוי : "הטומאה והקדושה הם שני דברים העומדים תמיד זה מול זה, לא ימצא האחד מהם כי אם בהמצא חברו, ומקום שאין קדושה, אין טומאה" [כוזרי ג, מט]. כוונתו היא שככל שערך החיים רב יותר, כך גדולה יותר הקדושה המתגלית בהם. ממילא גם חסרון החיים – הטומאה, יופיע בצורה בולטת יותר (ועיין עוד במאמר שני ס-סד).
הרב קוק כותב: "והנה ברור הדבר כי יסוד הטומאות והטהרות, הוא הקירוב והריחוק בערך אור פני ה' יתברך , כי קרבתו יתברך והשגת רצונו היא הטהרה האמיתית, והריחוק מאור פניו היא הטומאה" [מדבר שור, הדרוש השלושים וחמישה]. הרב קוק מעמיק שלב נוסף בהבנת מהות הטומאה. ערך החיים נמדד לפי קרבת האדם אל אלוהיו. אדם הקרוב לאלוהיו, ערך החיים שלו גדול ולכן הוא טהור יותר, ואילו אדם שחייו חסרי משמעות, בהכרח הוא רחוק מאלוהיו. כך כותב הרב קוק ביחס לאומה: "בכל עז-חייה היא (האומה) מכרת (מכירה), שהחיים שוים הם את ערכם רק באותה מִדה שהם אלהיים, וחיים שאינם אלהיים אינם שוים לה מאומה. היא יודעת עוד, שבאמת אין חיים אלא אלהיים, וחיים שאינם אלהיים אינם חיים כלל" [שבת הארץ, הקדמה].