פרק ל"ה חלק ז' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
נצח ישראל למהר"ל

קטגוריה משנית

5 דק' קריאה

אזלת היד בארבעה דברים הכוללים הכל
תָּנוּ רַבָּנָן (סנהדרין צז, א): כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד (דברים לב, לו), אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּרְבּוּ 1 הַמָּסוֹרוֹת. דָּבָר אַחֵר, עַד שֶׁיִּתְמַעֲטוּ הַתַּלְמִידִים. דָּבָר אַחֵר, עַד שֶׁתִּכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס. דָּבָר אַחֵר, עַד שֶׁיִּתְיָאֲשׁוּ מִן הַגְּאֻלָּה. וְאֵלּוּ ד' דְּבָרִים בְּוַדַּאי כֻּלָּם הֵם אָזְלַת יָד. כִּי כַּאֲשֶׁר הָאָדָם נִמְסָר בְּיַד הָאַחֵר אֲשֶׁר לֹא יוּכַל קוּם, בִּשְׁבִיל זֶה מָטָה יָדוֹ וְכֹחוֹ, אֲשֶׁר נִמְסָר בְּיָד אַחֵר. וְכֵן עַד שֶׁיִּתְמַעֲטוּ הַתַּלְמִידִים, וְזֶהוּ מוּטַת יָד מִצַּד הַיְסוֹד שֶׁל עוֹלָם. כִּי הַתַּלְמִידִים הֵם יְסוֹד יִשְׂרָאֵל, שֶׁעֲלֵיהֶם קַיָּם יִשְׂרָאֵל, בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה. וְזֶה שֶׁאָמַר עַד שֶׁתִּכְלֶה הַפְּרוּטָה מִן הַכִּיס, כְּלוֹמַר שֶׁהַדָּבָר הַמְקַיֵּם אֶת הָאָדָם הוּא הַפַּרְנָסָה, וְהַמָּמוֹן קִיּוּם שֶׁל אָדָם, כְּדִכְתִיב (דברים יא, ו): וְאֵת כָּל הַיְקוּם, 2 זֶה הַמָּמוֹן. וּלְפִיכָךְ אָמַר עַד שֶׁתִּכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס. וְיִהְיֶה לָהֶם עוֹד מוּטַת יָד מִצַּד עַצְמָם, וְזֶה שֶׁאָמַר עַד שֶׁיִּתְיָאֲשׁוּ מִן הַגְּאֻלָּה. וְכַאֲשֶׁר תָּבִין תֵּדַע שֶׁאֵין עוֹד דָּבָר יוֹתֵר מִן אֵלּוּ ד' דְּבָרִים הַלָּלוּ. לְמָה זֶה דּוֹמֶה, לְאִילָן אֶחָד, שֶׁאִם רוּחַ סְעָרָה בָּא עָלָיו, עוֹקֵר אוֹתוֹ. וְכֵן אִם אֵין שָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, נֶעֱקָר מֵעַצְמוֹ, שֶׁאֵין לוֹ יְסוֹד קַיָּם. וְכֵן אִם הוּא נְטִיעָה בְּאֶרֶץ מְלֵחָה לֹא תֵשֵׁב, וְאֵין לוֹ כֹּחַ יְנִיקָה מִן הָאָרֶץ, גַּם הוּא נִפְסָד, וּלְבַסּוֹף הוּא נֶעֱקָר. וְכֵן אִם יַזְקִין הָאִילָן, עַד שֶׁאֵין לוֹ כֹּחַ מִצַּד עַצְמוֹ, הֲרֵי נֶחְשָׁב נֶאֱבָד. וְאֵלּוּ דְּבָרִים מַפְסִידִים הָאִילָן. וּכְנֶגֶד הָרוּחַ סְעָרָה שֶׁעוֹקֵר אוֹתוֹ, הֵן הֵן הַמּוֹסְרִין, שֶׁהֵן בָּאִים עַל הָאָדָם בְּרוּחַ חָזָק, לְכָךְ מַפִּילִין אֶת הָאִילָן בְּחֹזֶק. וּכְנֶגֶד זֶה שֶׁאֵין לוֹ לַחוּת וִינִיקָה מִן הָאָרֶץ, עַל זֶה אָמַר עַד שֶׁתִּכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס. וּכְנֶגֶד אוֹתוֹ שֶׁאֵין לוֹ שָׁרָשִׁים מְרֻבִּים, אָמַר שֶׁיִּתְמַעֲטוּ הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁהֵם לָעוֹלָם כְּמוֹ יְסוֹד וְשָׁרָשִׁים. וּכְנֶגֶד הָאִילָן הַזָּקֵן, אָמַר שֶׁיִּתְיָאֲשׁוּ בַּגָּלוּת מִן הַגְּאֻלָּה. סוֹף סוֹף אֵלּוּ ד' דְּבָרִים הֵם מוּטַת יָד. וּכְבָר הִתְבָּאֵר לְךָ 3 שֶׁצָּרִיךְ קֹדֶם שֶׁתָּחוּל הַהֲוָיָה הָאַחֶרֶת הֶפְסֵד הֲוָיָה הָרִאשׁוֹנָה בַּכֹּל. וּלְפִיכָךְ כַּאֲשֶׁר יֵשׁ מוּטַת יָד בְּאֵלּוּ ד' דְּבָרִים, הוּא הֶפְסֵד הֲוָיָה הָרִאשׁוֹנָה לְגַמְרֵי, וְאָז רָאוּי שֶׁיָּבוֹא הַגּוֹאֵל. וְגַם בְּאֵלּוּ ד' דְּבָרִים אֲשֶׁר הִתְבָּאֵר יֵשׁ עוֹד דְּבָרִים עֲמֻקִּים.
________________________________
שנו חכמים, כי יראה כי אזלת יד, אין בן דוד בא עד שירבו 1 המוסרים המלשינים. פירוש אחר, עד שיתמעטו התלמידים המחזיקים ידי ישראל להחזירם למוטב. פירוש אחר, עד שתכלה הפרוטה מהכיס, כלומר שיהיו חסרי כל. פירוש אחר, עד שיתייאשו מהגאולה, שכביכול אין מי שיעזור לישראל. בודאי כל אחד מארבעת הדברים שהזכירו חכמים הוא אזלת יד. שירבו המוסרים המלשינים זו אזלת יד, כי המצב שאדם מסור ביד אחרים, הוא חסר כוח כי הוא ביד אחרים. וכן עד שיתמעטו התלמידים זוהי אזלת יד, כי התלמידים הם יסוד העולם, לפי שעליהם קיומו של עם ישראל, מפני שהם מחזיקי התורה. כאשר יסוד עם ישראל מתמוטט, הרי זו אזלת יד. עד שתכלה הפרוטה מן הכיס, שיהיו חסרי כל, זה מצב של אזלת יד, כי המקיים את האדם היא הפרנסה, שממונו של האדם נותן לו קיום, כמו שנאמר: ואת כל היקום אשר ברגליהם, 2 זה ממונו של האדם שמעמידו על רגליו. לכן אמרו עד שתכלה הפרוטה מן הכיס. עד שיתיאשו מן הגאולה, גם זה אזלת יד, וזו אזלת יד מצד עצמם. כאשר תבין תדע, שאין עוד דבר שיכול להחשב אזלת יד חוץ מארבע הדברים שהזכירו חכמים. למה הדבר דומה, לאילן שאינו עומד בפני רוח סערה, וכשהיא באה עוקרת אותו. וכן אם אין שורשיו מרובים נעקר מעצמו, מפני שאין לו יסוד איתן. גם אם האילן נטוע בארץ מליחה שאין אפשרות להתיישב בה, ואין לאילן מה לינוק מהארץ, הוא נעקר ממקומו. וגם אם יזקין האילן, עד שמצד עצמו הוא חסר כח, הוא אובד. ארבעת האפשרויות הללו כוללות את כל המצבים בהם נפסד האילן. כנגד רוח סערה הבאה מבחוץ בכח גדול ועוקרת את האילן בחוזק, אלו המוסרים המלשינים. כנגד האילן הנמצא בארץ מליחה, שהוא חסר תשתית לקיום, אמרו עד שתכלה הפרוטה מן הכיס. כנגד עץ שאין לו שורשים מרובים, שהוא חסרון ביסוד המעמיד את האילן, אמרו שיתמעטו תלמידי החכמים שהם כמו יסוד ושורשים. וכנגד האילן הזקן, אמרו שיתייאשו מהגאולה. ארבעת הדברים הללו הם אזלת היד, וכבר בארנו, 3 שלפני הוויה חדשה יהיה הפסד גמור להוויה הישנה. לכן כאשר מתקיימים ארבעת הדברים הללו, יש הפסד מוחלט של ההוויה הישנה, ואז ראוי שיבוא הגואל. בארבעה דברים אלו יש עוד דברים עמוקים.

נצח ישראל למהר"ל (120)

בשביל הנשמה

139 - פרק ל"ה חלק ו'

140 - פרק ל"ה חלק ז'

141 - פרק ל"ו חלק א'

טען עוד

ביאורים
המהר"ל כדרכו, ממשיך למצוא את המכנה המשותף בין התופעות השונות שמנו חז"ל בהקשר לתקופה שקודם הגאולה. הוא מסביר שהמשותף לדברי חז"ל במאמר זה הוא גודל הנפילה וחוסר היכולת להופיע. חז"ל במאמר זה מנו ארבעה דברים: ריבוי מלשינים המסגירים את אחיהם לשלטונות (מוֹסרים), מיעוט לומדי תורה, נפילה כלכלית וייאוש מן הגאולה. המשותף לפיו לכל ארבע התופעות הללו הוא הנפילה הגדולה, מצב שבו עמודי הקיום של עם ישראל כביכול מתמוטטים. תופעה זו עלולה להתרחש בשל ארבעה סוגים של תופעות: מכה חיצונית, הרס היסודות, חוסר היכולת והעדר התנאים ההכרחיים להתקיים וחוסר אמון עצמי ביכולת לקום ולפעול.
ריבוי המוֹסרים הוא מכה שבאה מבחוץ על עובדי ה'. הנפילה שבתופעה זו אינה קשורה אל האנשים עצמם, אלא לכוח הרסני שבא מבחוץ. לעומת זאת הפגיעה בתלמידים היא פגיעה ביסודות. התלמידים וכוח תורתם הם שנותנים בכל דור לעם ישראל את הבסיס האיתן להמשך קיומו הרוחני והגשמי, ובכוחם "להשבית אויב ומתנקם" [תהילים ח, ג]. הממון הוא כלי שנותן לאדם יכולת להופיע בעולם. הוא מאפשר לו גם לקנות את מה שנצרך לו לקיומו הפיזי, וגם ליצור ולפעול בעולם. הדבר האחרון שמונים חז"ל הוא הייאוש מן הגאולה. בניגוד למפריעים האחרים שהם חיצוניים לאדם, הייאוש מגיע מבפנים. חסרון בכוח הפנימי המניע את האדם להמשיך לפעול, לעשות, לקדם ולהתקדם.
כפי שראינו לעיל, אותו הרס כללי שייך לסדר שקבע הבורא, מעין 'סתירה על מנת לבנות', המזמינה כבר מתוכה את היכולת לבנות עולם חדש, קדוש ומרומם.

הרחבות
* צפייה לישועה לשם שמים
עַד שֶׁיִּתְיָאֲשׁוּ מִן הַגְּאֻלָּה. הגמרא אומרת שאחת השאלות שאדם נשאל לאחר מותו היא האם הוא ציפה לישועה [שבת לא.], ואם-כן צריך להבין כיצד הגאולה תלויה דווקא בכך שיתייאשו ממנה? מסביר זאת רבי שמואל בורנשטיין מסוכוצ'וב "לפי האמור יש לפרש מאמרם ז"ל: "אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה", וחס ושלום לומר כפשוטו שהרי זה עיקר מן י"ג העיקרים, אלא הפירוש הוא שהגאולה לא תהיה כתנאי בעבודתו כי אפילו חס ושלום אם לא יגאלנו ה' יתברך אין אנו נפטרים מלעבוד אותו" [שם משמואל, וישב תרע"ד]. לפי השם משמואל כוונת חז"ל היא שעלינו לעבוד את ה' בתמימות גם אילו היה מחליט חס ושלום שלא לגאול אותנו.
הרחבה לרעיון זה אפשר לראות בהסברו של הרב יעקב משה חרל"פ למאמר חז"ל זה: "וזה עניין מה שאמרו: "אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה", כלומר שרצונם להיגאל לא יהיה משום סיבה, ולא יראו בגאולתם שום פתרון בשבילם, ואף על פי כן ירצו להיגאל מפני שזהו רצונו של הקב"ה" [מי מרום ו, עמ' לו]. הרב חרל"פ מסביר שגם הציפייה לישועה צריכה להיות בשביל רצון ה' לגאול את ישראל, ולא מצד התועלת שיש בגאולה מכל הצרות.