גבורות השם פרק נ"ב חלק ו' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
גבורות השם

קטגוריה משנית

187

4 דק' קריאה

יציאת מצרים יציאה מהכוח מה שאין כן בשאר הגלויות
וּמִפְּנֵי כִּי יְצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁהוֹצִיא אוֹתָם מִבֵּית עֲבָדִים לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה הֲוָיָה גְּדוֹלָה, וְהוּא שְׁלֵמוּת הָעוֹלָם בְּוַדַּאי כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר לְךָ, כִּי יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמוּת הָעוֹלָם, וּלְכָךְ יְצִיאַת דָּבָר זֶה לַפֹּעַל עַל יְדֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַמּוֹצִיא הַכֹּל אֶל הַפֹּעַל, וְאֵין הַמַּפְתֵּחַ נִמְסָר לִהְיוֹת מוֹצִיא אֶל הַפֹּעַל רַק הוּא יִתְבָּרַךְ. וּלְדָבָר זֶה צָרִיךְ דְּבָרִים אֲרֻכִּים מְאֹד. כְּלַל הַדָּבָר, שֶׁאֵלּוּ הַדְּבָרִים הָיוּ בְּכֹחַ וְיָצְאוּ אֶל הַפֹּעַל, הַמּוֹצִיא אוֹתָם הוּא אֲשֶׁר בְּפֹעַל וְאֵינוֹ 1 כֹּחֲנִי כְּלָל. וְכַאֲשֶׁר הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם וְהוֹצִיאָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶל הַפֹּעַל לִהְיוֹת יוֹצְאִים מֵרְשׁוּתָם, הֲרֵי הָיוּ דּוֹמִים בְּוַדַּאי לְעֻבָּר הַנּוֹלָד, וּכְמוֹ שֶׁהֶאֱרַכְנוּ מְאֹד בָּזֶה, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִים וְנֶחְשָׁבִים עַם נוֹלָד מִתְחַדֵּשׁ עַתָּה, לְכָךְ לֹא אֶפְשָׁר יְצִיאָתָם רַק עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְזֶה שֶׁאָמַר: אִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם הָיִינוּ אֲנַחְנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים לְפַרְעֹה, כִּי לְזֹאת הַהוֹצָאָה צָרִיךְ יְצִיאָה אֶל הַפֹּעַל עַל יְדֵי מִי שֶׁהוּא בְּפֹעַל תָּמִיד. אֲבָל שְׁאָר גָּלֻיּוֹת אֵין הַדָּבָר כָּךְ, כִּי אַף אִם לֹא עָלוּ מִבָּבֶל, לֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל קֹדֶם זֶה מְצִיאוּת בְּכֹחַ, כִּי זֶה שַׁיָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיוּ בְּמִצְרַיִם שֶׁאָז לֹא הָיוּ עֲדַיִן עַם, וְשָׁם נִתְגַּדְּלוּ וּפָרוּ וְרָבוּ כְּעֻבָּר הַמִּתְהַוֶּה בִּמְעֵי אִמּוֹ וְלֹא יָצְאוּ עֲדַיִן אֶל הַפֹּעַל, וּלְכָךְ נֶחְשָׁב יְצִיאָתָם הֲוָיָה לַפֹּעַל לְגַמְרֵי. וְעַל זֶה אָמַר: וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ וכו'. כְּלוֹמַר, וּמִפְּנֵי כָּךְ רָאוּי אֵלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ וּלְסַפֵּר נִפְלְאוֹתָיו שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם אֲבוֹתֵינוּ. וְהַדְּבָרִים הָאֵלּוּ הֵם דְּבָרִים עֲמֻקִּים מְאֹד.
____________________________
מכיון שביציאת מצרים הוציא הקב"ה את ישראל מבית עבדים להיות לו לעם סגולה, וזו הוי"ה גדולה שהיא שלמות העולם, כי ישראל הם המשלימים את העולם, לכן יציאה זו היא על ידי הקב"ה המוציא כל דבר מן הכח אל הפועל. ומשום כך מפתח זה לא נמסר לאחר, אלא הקב"ה הוא שהוציאם ממצרים. לבאר דבר זה יש צורך באריכות גדולה. כללו של דבר: כל הדברים הללו היו בכח ויצאו אל הפועל, והמוציא אותם אל הפועל הוא מי שהוא עצמו בפועל המוחלט ואינו 1 בכח כלל. כאשר היו ישראל במצרים והוציא אותם הקב"ה מהכח אל הפועל, כשיצאו מרשות המצרים, הם היו דומים לעובר היוצא מרחם אמו, וכמו שהארכנו בזה בפרק ג. באותה שעה נחשבו לעם שנולד ומתחדש עתה, לכן יציאתם היתה יכולה להיות רק על ידי הקב"ה. על זה נאמר: אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, היינו אנחנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה. כי להוצאה זו, שהיא יציאה מהכח אל הפועל, צריך את מי שהוא בעצמו בפועל. בשאר הגלויות אין הדבר כן, כי אף אם לא היו ישראל עולים מבבל, לא היו לפני העלייה בכח. היותם בכח היתה רק במצרים טרם היו לעם, והרי הם כעובר הגדל במעי אמו, ולא יצאו אל הפועל. על כן רק יציאתם ממצרים נחשבת להוי"ה חדשה. על זה נאמר: ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו וכו', ועל זה יש לשבח ולספר נפלאותיו אשר עשה הקב"ה עם אבותינו. דברים אלו עמוקים מאד.

גבורות השם (75)

בשביל הנשמה

38 - גבורות השם פרק נ"ב חלק ה'

39 - גבורות השם פרק נ"ב חלק ו'

40 - לימוד שבועי באמונה יח- כד תמוז תשע"ו

טען עוד

ביאורים
למדנו ביום הקודם שיציאה לפועל לגמרי נעשית בהכרח בידי הקב"ה. כך מסביר המהר"ל מדוע יציאת מצרים נעשתה בידי הקב"ה בעצמו. ביציאת מצרים עם ישראל נולד. כעובר שיוצא מרחם אִמו ונהייה להוויה שלמה, כך בני ישראל יצאו ממצרים ונהיו לעם.
בעקבות כך נבין מדוע דווקא ביציאת מצרים היה הכרח שהיא תהיה בידי הקב"ה, לעומת היציאה מהגלויות האחרות. בשאר הגלויות עם ישראל ירד לגלות כעם, סבל גזֵרות וקשיים כעם, ועלה ונגאל כעם. גם אם לא היו עולים מבבל, לדוגמה, הרי שהיו נשארים בגלות בבל כעם. לכן היה אפשר להעלות על הדעת שישראל יֵצאו מבבל גם בלא שהקב"ה יוציא אותם משם, כיוון שאין מדובר על בריאה חדשה יש מאין. לעומת זאת היציאה ממצרים יכולה הייתה לעשות רק בידי ה' לבדו, שהרי אז עוד לא היו עם.

הרחבות
 עליונותו של עם ישראל
כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר לְךָ, כִּי יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמוּת הָעוֹלָם. מצד אחד עם ישראל מכיל בתוכו את תכונותיהם של העמים כולם בתמצית, ומאידך יש בו תכונות שאין באומות אחרות (עיין אורות ישראל א, א-ב). הרב זאב סולטנוביץ' הסביר את היחס בין שני מישורים אלו: כנסת-ישראל "נקראת כנסת מפני שהיא מכנסת בתוכה את כל האורות הקודמים לה... כלומר, היא מכנסת בתוכה את כל הגוונים של הרצון האלוהי המהווה והיוצר... כאשר כל התכנים והאורות מכונסים יחדיו, החיבור שביניהם יוצר את תכונת התמציתיות, כאשר כנסת ישראל היא גם המיצוי והריכוז של תכונותיהם, וגם תכליתם ומטרתם . מבחינה זאת, משמעות מאמר חז"ל ש'ישראל קדמו לעולם' [תנחומא נשא יט], היא שכנסת ישראל קדמה לעולם, כלומר שהמטרה, או המחשבה, על תכלית הבריאה, קדמה למעשה הבריאה בפועל... אם נתפוש את ההוויה האנושית – את האנושות, כגוף אחד גדול, אזי כנסת ישראל היא הגילוי הרוחני העליון שבו. הגדרה זו משתלבת היטב עם הקודמת, שכן התמצית היא יסוד ותכלית כל ההתהוות וממילא החלק הנעלה שבה... המוח אינו מנצל את הגוף, או נורא מזה – רוצה להשמיד אותו, כדי להתפשט. אדרבא, בריאותם של המוח והלב מותנית ותלויה בבריאותם של שאר האיברים, וכן להיפך. השוויון מתבטא בפעולות ההדדיות של האיברים אלו על אלו, ובשיתוף המעמיק והולך ביניהם. אין כאן תחרות בין האיברים... העליונות אף פעם איננה שפלות מוסרית, או ניצול מחפיר של האחר. להיפך, היא תמיד שיתוף פעולה וניסיון לתקן, לטהר, לזקק ולהבריא את כל השאר, כדי שביחד תהיה הוויה שלימה" [אורות ישראל עמוד 1, ועמודים 9-7].

לעילוי נשמת אריאל צבי ז"ל בן יוסף יצחק ודליה יבלטו"א שטריגלר