גם כששותקים, מכריזים! | הרב יוסף כרמל | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
מצורע

קטגוריה משנית

מדורים
פרשת שבוע

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חלווה בת פרחה

3470

2 דק' קריאה

ידועות ומפורסמות דרשות חז"ל כי הצרעת באה על לשון הרע, גבהות לב וחמדנות. בכל המקרים הנ"ל האדם עשה פעולות שליליות ועבר בקום ועשה על ציוויי התורה. חכמי האמת פתחו בפנינו צהר חדש בהבנת הצרעת כעונש וממילא גם דרך חדשה בהבנת המושג הימנעות מעשיה ודיבור. בעל "שפת אמת" (תרס"א) מביא:

"כמה דעונשא דהאי בר נש (כמו העונש שבא על האדם) בגין מלה בישא (בגלל דיבורים שלא היה אמור להוציא מפיו כמו לשון הרע) כך ענשיה בגין מלה טבא דקאתי לידיה ויכיל למללא ולא מליל (כך עונשו על מילים טובות כמו דברי תורה שהיה יכול לומר ולא אמר" (זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת תזריע דף מו עמוד ב).

קרבנו של המצורע מורכב מארבעה חלקים:
א. עץ ארז ב. שני תולעת ג. אגודת אזוב ד. שתי ציפורים חיות טהורות.
רש"י כבר הסביר כי הציפורים המפטפטות באות לכפר על פטפוטיו של המצורע. וז"ל:

"לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול" (ויקרא י"ד ד).

ציפור אחת נשחטת והיא אסורה באכילה. השנייה משולחת ומותרת באכילה. הסיבה ההלכתית לכך מופיעה בסוגיא במסכת קידושין (נז ע"ב) שם הגמרא מסכמת "רבא אמר: לא אמרה תורה שלח לתקלה (סברא הוא שהמשולחת מותרת דלא אמרה התורה שלח לתקלה שתהא למכשול עון וילכדנה אדם ויאכלנה - רש"י, עיין עוד ב"פני יהושע" על אתר וב"שערי יושר" שער ג פרק ו). ה"שפת אמת" מסביר את העניין גם מבחינה רעיונית. הציפור השחוטה היא כנגד הדיבורים הלא כשרים שיצאו מפי המצורע, לכן ברור מדוע היא נאסרת באכילה. לעומתה הציפור המשתלחת היא כנגד הדיבורים הכשרים שלא שולחו מהפה, לכן ברור מדוע היא מותרת באכילה, כי בזה תיקונו.

עקרון זה, שאי דיבור משמעותו אמירה והוא יכול להיחשב כחטא בא לידי ביטוי גם בדברי חז"ל הבאים. על הפסוק "כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ" (משלי ז' כו) דורשים חז"ל:

"כי רבים חללים הפילה - זה תלמיד חכם שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה - זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה" (סוטה דף כב ע"א).

בשם הגר"א, הגאון מוילנא, מובא שזו הסיבה שעל פי חלק מהמסורות הדיבר "לא תרצח" מופיע פעם בניקוד קמץ ופעם בניקוד פתח. דברי חז"ל מתבארים נפלא, יש "רציחה" על ידי הוראה טרם הזמן, הדיבור המיותר הופך לכלי משחית ויש "רציחה" על ידי המנעות מאמירת דברי אמת ובחירה בשתיקה כשיש מה לומר.

את הרעיון הנ"ל ביטא רבי מנחם מנדל מקוצק כשקבע "אין דבר רועם יותר מן השתיקה".

בימים אלה אנו נמצאים בחודש ניסן, ימים שעליהם אמרו רבותינו "בניסן נגאלו". מתחילה תקופה שראשיתה בפסח וסופה בשבועות. בין לבין נציין את יום השואה והגבורה, יום הזכרון לחיילי צה"ל ונפגעי הטרור, ל"ג בעומר ויום שחרור ואיחוד ירושלים. שאלת אמירת ההלל והיחס לימי הזכרון תעלה לדיון הלכתי וציבורי, כמדי שנה בשנה. אולי זה הזמן לחזור על העקרון שאי אמירה כמוה כאמירה שלילית. החלטה שלא להחליט משמעותה להחליט לכיוון השלילי. מי שאינו אומר הלל, מכריז מה דעתו על תקופתנו לא פחות ממי שאומר הלל. חזקיהו מלך יהודה הצדיק איבד את זכותו להביא גאולה לעולם כיוון שסגר את פיו ולא שלח שיר תודה והודאה לד' אלקיו (סנהדרין צד ע"א).

הבה נתפלל כי נזכה כולנו בקרוב לשיר לקב"ה שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו.