123
האפשרות ההגיונית הייתה תמרל'ה. היה הרבה פחות סיכוי שהחיות הנאציות יבחינו בילדה קטנה מאשר במבוגר. לפני עלות השחר תמרל'ה זחלה החוצה כדי להתחיל בחיפוש אחר מזון לעצמה ולהוריה.
הוריה לא יכלו לדעת כי באותו בוקר הגרמנים יערכו את אחד החיפושים המפורסמים שלהם. הם פרצו לבתים ואסרו כל יהודי שנראה ברחובות, ואת כולם דחפו לאומשלאגפלאץ. רטט של חלחלה עבר בגטו. כולם ידעו שהיה לכך יעד אחד בלבד: הגיהינום של טרבלינקה.
הנאצים כבר תפסו וכינסו מספר גדול של גברים, נשים וטף. זעקות הילדים המופרדים מעל הוריהם קרעו את לבבות המבוגרים. אף על פי כן, הם החזיקו את הקטנים שניסו לברוח הביתה, מפחד שמא הנאצים האכזרים יירו בהם במקום.
שמע הפשיטה הגיע לבני משפחת אלבאום. הם הפכו משותקים מפחד לתמרל'ה, שכן שעות חלפו והיא לא שבה עדיין. הם לא יכלו שלא לחשוב שאולי גם היא נתפסה, חלילה. הם הביטו בכניסה לבונקר ונבעתו לשמע כל צליל זעיר שבא מן הכניסה.
הדקות והשעות נקפו לאטן, וישראל וחיה הרגישו כאילו השמיים עומדים ליפול על ראשיהם. תמרל'ה הקטנה הייתה האור היחיד בחייהם שהחשיכו. אהבתם העזה אליה הייתה הדבר היחיד שנתן להם כוח להמשיך, וכעת היה עליהם להתמודד עם המסקנה הבלתי נמנעת, שהיא הייתה בין הנשמות הנטושות שכונסו לאומשלאגפלאץ והוחזקו תחת איומי הרובים הגרמניים.
בנחישות נועזת הם חמקו החוצה ממקום המסתור שלהם. הם הבינו שאין להם שום אפשרות סבירה להציל את בתם מן המפלצות הנאציות. כל שיכלו לקוות להשיג היה לסכן אף את עצמם. לא היה היגיון שהכתיב את החלטתם. הדחף ההורי שלהם לא היה ניתן לדיכוי.
ואז הגה ישראל רעיון. הוא זכר שמכרו פרלשטיין חבר במשטרה היהודית של הגטו. הוא אפילו הכיר את בתם ולפעמים גילה אליה חיבה. אולי הקאפו הזה יוכל להיעשות למציל ילדתם, כך קיוו. הם היו כה נרגשים, שרצו לעבור דרך קירותיהם של כל המבנים שבדרך עד שיגיעו למשכנו של פרלשטיין. במבנה הזה ברחוב דז'ילהה 9, גרו רוב השוטרים היהודיים ומשפחותיהם.
כשהשיב פרלשטיין לדפיקה הנואשת בדלת, הופתע לראות שם את בני הזוג אלבאום. הם שפכו לפניו את סיפורה הטראגי של תפיסתה של תמר, והסיפור מאוד נגע ללבו. במשך רגעים מספר שררה דממה כבדה בחדר. ההורים יכלו לראות כי השוטר מייגע את מוחו לנסות למצוא תכנית להצלת בתם הקטנה.
לפתע אורו עיניו של פרלשטיין. הוא הוריד את כובע השוטרים מראשו, הוציא מכיסו את תעודת הזהות שלו מטעם המשטרה ותחב את שניהם לתוך ידו של ישראל אלבאום הנדהם.
"קח את אלה ורוץ לאומשלאגפלאץ. רוץ!", הוא הדגיש, "לפני שיהיה מאוחר מדי. אמור לשוטרים שם שבתך נמצאת בין הנתפסים, והם יעזרו לך לשחררה ולקחתה משם. יש בינינו חוק לא כתוב, שלא חוטפים ילדים של שוטרים".
פרלשטיין הבין היטב שבמעשה זה הוא מסכן את חייו, אך פניהם המתחננות של בני הזוג המבועתים הניעוהו להציע את הסיכוי העלוב הזה, למרות הסיכון שנטל על עצמו.
ישראל בהה בפרלשטיין כאילו היה חלום תעתועים. התוכנית נראתה פשוטה אך בטוחה כל כך. לבו החל לפעום בקרבו בתקווה. אשתו החלה להתייפח בציפייה, וגם עיניו מלאו דמעות. האם ייתכן שבתוך זמן קצר תשוב אליהם תמרל'ה שלהם? הם ניסו להביע את תודתם בפני פרלשטיין, אך המילים נתקעו בגרונם. בכל אופן הוא עצר בעדם, בהתעקשו שאין יותר זמן לדבר וכי עליהם למהר.
ישראל חבש את כובע השוטרים ותחב את המסמך בכיסו. הוא היה בדרכו אל מחוץ לדלת כששמע את פרלשטיין קורא בשמו. הוא הפנה את ראשו לאחור והקאפו אמר לו: "רק רגע, שכחתי דבר אחד. השעה מאוחרת מאוד. זה אומר שכבר ספרו את הנאספים על האומשלאגפלאץ. לכן תצטרך לתפוס ילד אחד בדרכך להחליף את בתך, כדי שלגרמנים תהיה המכסה שלהם ולא יבחינו כי קרה משהו".
הדברים הלא צפויים הכו בישראל כגרזן. ידיו נפלו לשני צדיו וכתפיו שחו. הוא קפא על עומדו בדלת הכניסה כאילו אחזו שיתוק. לבסוף הסתובב לאטו ופנה אל אשתו ואל השוטר. ביד רועדת הסיר מראשו את כובע השוטרים והוציא מכיסו את מסמכי הזיהוי, והניחם בזהירות על השולחן. הוא אחז בכיסא הסמוך אליו וצנח לאט לתוכו.
פניו היו לבנים, חסרי דם. התקווה שבלבו נכתשה לכדי ייאוש איום. הוא חש שהמעבר החריף מקיצוניות אחת לשנייה מאיים על שפיותו. הוא החל לבכות. בין יפחותיו הוא צווח: "בתי היקרה, בתי היקרה - לא! לא אוכל... אסור לי, בתי. רק אותך מותר לי להקריב, לא אף אחד אחר, רק את שלי, רק את שלי..."
על פי תרגום לסיפורו של הרב ירחמיאל טילס מתוך הספר 'Saturday night full moon'
מתוך העיתון בשבע.
למה אדר ב' הוא החודש המיוחד ביותר?
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
מהפרי ועד הגאולה
מה המשמעות הנחת תפילין?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בצורת ד'?
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
איך ללמוד אמונה?
איך מותר להכין קפה בשבת?
הלכות פורים ביום שישי: מתי עושים את הסעודה?
