טעמי המצוות חלק ה' | בשביל הנשמה | בית המדרש

קטגוריה משנית

320

4 דק' קריאה

המצוות בונות את הנשמה
הַמִּצְווֹת בּוֹנוֹת הֵן אֶת הַנְּשָׁמָה, בֵּין נִשְׁמַת הַיָּחִיד בֵּין נִשְׁמַת הַצִּבּוּר. הַשִּׁירָה הָאֱלֹהִית מְשׁוֹטֶטֶת וּמְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמִּצְווֹת וְחוֹדֶרֶת בְּתוֹכִיּוּתָן. הָרַעְיוֹן הַגָּדוֹל שֶׁל הַתּוֹךְ הַמָּלֵא שֶׁל אֱמוּנַת אֱלֹהִים, בְּצוּרָתָהּ הָרוֹמֵמָה הַמְאַשֶּׁרֶת אֶת הַחַיִּים, הוֹלֵךְ הוּא וּמִתְלַוֶּה עִם כָּל מִצְוָה בְּצוּרָה פְּרָטִית הַמְיֻחֶדֶת לָהּ. הַצּוּרָה הַהִיא מִתְחַקֶּקֶת* הִיא בַּנְּשָׁמָה לְפִי הַתֹּכֶן שֶׁל הַמִּצְוָה, וּלְפִי הָעֵרֶךְ שֶׁל הַדְּבֵקוּת הַנִּשְׁמָתִית אֶל הָאוֹר הָעֶלְיוֹן שֶׁבַּמִּצְוָה כֵּן הַנְּשָׁמָה מִתְגַּדֶּלֶת וְכֹחָהּ מִתְרַבֶּה.
(אוֹצְרוֹת הָרְאִיָּ"ה כֶּרֶךְ ב, מְאוֹרוֹת הַמִּצְווֹת, פֶּרֶק א, חֵלֶק ג, א, עמ' 494)

מצוות ומוסר
כָּל הַמִּצְווֹת צְרִיכוֹת לִהְיוֹת מְיֻסָּדוֹת בְּהַמּוּסָר הַמִּדּוֹתִי**. אֶלָּא שֶׁהֵן הוֹלְכוֹת* בְּדֶרֶךְ עָמֹק מְאֹד, שֶׁהָעַיִן הַפְּשׁוּטָה לֹא תּוּכַל לְהַגִּיעַ אֵלָיו, וּמִכָּל מָקוֹם גַּם בְּלֹא דַּעַת וְהַכָּרָה הַפְּעֻלָּה* נִפְעֶלֶת, אֶלָּא הִיא מוֹסִיפָה יִפְעָה* כְּפִי הִתְגַּלּוּת הַדַּעַת שֶׁל הַיַּחַס שֶׁבֵּין הַמִּצְוָה וְהַמּוּסָר הַנַּפְשִׁי.
(אוֹצְרוֹת הָרְאִיָּ"ה כֶּרֶךְ ב, מְאוֹרוֹת הַמִּצְווֹת, פֶּרֶק א, חֵלֶק ג, ב, עמ' 494)

היחס בין מעשים לרגשות
צְרִיכִים לְבָאֵר אֵיךְ הַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם, הַדִּינִים וּפְרָטֵי הַמִּצְווֹת, נוֹבְעִים מִן הַדֵּעוֹת וּמִן הָרְגָשׁוֹת, שֶׁהֵם הֵם יְסוֹדֵי הַנֶּפֶשׁ שֶׁל הָאֻמָּה, וְהֵם בּוֹנִים אֶת הַמַּחְשָׁבָה וְאֶת הָרֶגֶשׁ שֶׁל הָאֻמָּה עַל יְדֵי פְּעֻלָּתָם הַחוֹזֶרֶת*. וּכְשֶׁמְּבַטְּלִים חֲלָקִים מִן הַמַּעֲשֶׂה, הָרֶגֶשׁ וְהַמַּחְשָׁבָה הוֹלְכִים וַחֲרֵבִים, וְהַנְּשָׁמָה מִתְדַּלְדֶּלֶת, וְרָקָב נוֹרָא הוֹלֵךְ וְנוֹסֵס.

חיבת המצוות
הָעִקָּר הוּא לְבָאֵר כַּמָּה נָאוֹת וְנֶחֱמָדוֹת, יָפוֹת וּנְעִימוֹת מִצְווֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה. חִבַּת הַקֹּדֶשׁ אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְגַדֵּל בְּכָל מַה שֶּׁאָנוּ יְכוֹלִים, לְהַרְאוֹת עַל יְסוֹד הַחֶמְדָּה הַכּוֹלֶלֶת הַבָּנוּי עַל הַכָּרַת הַיֹּפִי וְהַנִּשְׂגָּב הַכְּלָלִי שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית הַנִּמְצָא בְּאֹרַח חַיִּים שֶׁל תּוֹרַת אֱמֶת, וְיוֹתֵר מִזֶּה לְהַרְאוֹת אֶת הָאֹפִי הַמְיֻחָד שֶׁלָּנוּ, הָאֹפִי הַיִּשְׂרְאֵלִי; וְאֵיךְ שֶׁעַל פִּי טִבְעֵנוּ הַקַּיָּם וְהַתֹּכֶן הַקָּבוּעַ בְּרוּחֵנוּ, מַתְאִים הוּא לְרוֹמְמוּת וְשִׂגּוּב* כָּל חֹק בְּיִשְׂרָאֵל וְכָל מִשְׁפְּטֵי תּוֹרַת חַיִּים, וְשֶׁעַל כֵּן רָאוּי שֶׁנַּנִּיחַ* אֶת הַטֶּבַע הָאַמִּיץ הַזֶּה שֶׁטָּבוּעַ בְּקִרְבֵּנוּ מֵאָז וּמֵעוֹלָם, שֶׁיֵּצֵא אֶל הַפֹּעַל בְּלֹא שׁוּם מַעְצוֹר, בְּאוֹתָהּ הַתְּבִיעָה עַצְמָהּ לְחַיִּים טִבְעִיִּים שֶׁהִתְגַּבְּרָה בַּדּוֹר בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים* בְּיִחוּד.
(אוֹצְרוֹת הָרְאִיָּ"ה כֶּרֶךְ ב, מְאוֹרוֹת הַמִּצְווֹת, פֶּרֶק א, חֵלֶק ג, ו, עמ' 494)
____________________
מִתְחַקֶּקֶת – נחקקת. הַמִּדּוֹתִי – תיקון המידות. הוֹלְכוֹת וכו' – פועלות ברבדים פנימיים. הַפְּעֻלָּה – התוצאה. יִפְעָה – התגלות. פְּעֻלָּתָם הַחוֹזֶרֶת – כוח הרצון והחשק שבאדם. שִׂגּוּב – חיזוק. שֶׁנַּנִּיחַ – שנאפשר. בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים – בתקופה האחרונה.

ביאורים
היום נשלים את הלימוד בנושא היחס לטעמי המצוות, ונוסיף עוד שלוש נקודות חשובות:
נקודה ראשונה – המצוה פועלת על הנשמה. למדנו בעבר שעשיית המצוה אינה נשארת רק ברובד של עשיית רצון ה', אלא היא פועלת ממש בעולם. הרב קוק בפסקה הראשונה מרחיב זאת – המצוות לא פועלות רק על העולם הכללי, אלא גם על נשמתו של כל אחד ואחד מאתנו, ובלשונו: המצוות 'בונות את הנשמה'. הנשמה שלנו איבדה את הקירבה לקב"ה, ואת זה היא מחפשת. החזרה הזו לקרבת ה' נעשת באמצעות התורה והמצוות. כל לימוד תורה וכל מעשה מצוה שאנו מקיימים מקרבים אותנו לכור מחצבתנו – הקב"ה. עם זאת הרי שככל שנהיה קשורים יותר במצוה, דהיינו נבין את המשמעות שלה ונרגיש חיבור אליה, היא תקרב אותנו יותר לקב"ה.
נקודה שניה – מצוות התורה הן מוסריות. אין סתירה או אי התאמה בין המצוות לבין המוסר והמידות הטובות. מצוות התורה אינן 'לא-מוסריות', אלא הן הקיום השלם ביותר של המוסר והמידות הטובות. אמנם, לא תמיד אנו מצליחים להבין איך מתקיים המוסר במסגרת קיום מצוות התורה, אך חוסר הבנה זה נובע מהראייה החלקית שלנו. ובכל אופן, המצוה פועלת פעולה מוסרית בעולם. גם בלא ההבנה שלנו – המצוות עומדות במוסריותן, אך כמובן שככל שנשכיל ונבין זאת, יתווסף לנו חן מיוחד לעשייה, וערכה של העשייה יגבר.
נקודה שלישית – המצוות מתאימות לטבע הישראלי המיוחד שלנו. למדנו בעבר שהמצוות פועלות בעולם. היום גם ראינו שהן פועלות בנו ממש. כעת הרב קוק מוסיף רובד נוסף – המצוות הן תוצר של האופי המיוחד שלנו – של עם ישראל. ממנו הן נובעות, ולאחר עשייתן, הן חוזרות ומשפיעות עליו. דוגמה לזה היא אדם העוזר לחברו בעת צרה. העזרה הזו נובעת מרגש האחווה בין החברים, ולאחר מעשה היא גם חוזרת ומחזקת את הקשר ואת האחווה ביניהם.
הרב קוק כותב שצריך לבאר את העניין הזה. כנראה שלאדם שלא עיין בכך הדבר אינו ברור דיו. קשה לנו לראות מה הקשר של מצוה כזו וכזו אלינו, אך זו בדיוק העבודה המוטלת עלינו. מתוך הבנה שיש קשר הדוק בינינו למצוות, ושהן מתאימות כל כך לטבע הפשוט שלנו, לטבע הנשמתי המוסרי והלאומי שלנו – נוכל להסיר את המחסומים, ופשוט נרגיש חיבור וקשר טבעי למצוות.

הרחבות
 תיקון המידות ובריאות הנפש
כָּל הַמִּצְווֹת צְרִיכוֹת לִהְיוֹת מְיֻסָּדוֹת בְּהַמּוּסָר הַמִּדּוֹתִי. הרב קוק מסביר שהמצוות פועלות על הנפש ומתקנות אותה ואת מידותיה, אף-על-פי שלא תמיד אנו מסוגלים להבין כיצד הן עושות זאת.
ספר החינוך כותב שאף שאיננו מסוגלים להבין את כל המצוות, עלינו לברר את תכליתן עד מקום שידינו מגעת. בשם הרמב"ן הוא מסביר שתועלת המצוות "באדם עצמו – למנוע נזק או אמונה רעה או מידה מגונה... וזהו 'לא ניתנו המצוות אלא לצרוף בהם את הבריות' שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל (=אלא) להוציא ממנו כל סיג... הזכירו כי המצוות המעשיות כגון שחיטת הצוואר ללמדנו המדות הטובות, והמצוות הגזורות במינים לזקק את נפשותינו..." [מצוה תקמה].
הרלב"ג , בפירושו על משלי, מוסיף שהמצוות יוצרות באדם איזון ובריאות נפשית: "הנה דרכי התורה הם דרכים שינעמו וימתקו מאוד לאדם... וכל נתיבות התורה הם שלום לגוף, לנפש כמו שהתבאר... כי כלם יישירו (=מכוונות) אל בריאות הגוף ובריאות הנפש , הנה התורה היא עץ חיים לאשר הם מחזיקים בה לשמור ולעשות ולחקור בענייניה ובאופן החכמה אשר יישירו אליה וסומכי התורה שמחזיקים אותה לעמוד על הסִבות בדבריה הוא מאושר כי מזה הצד יתיישר לעמוד על כוונותיה" (משלי ג, יז; ועיין עוד ברמב"ם ובמפרשיו הלכות דעות ב, א; שמונה פרקים ג).