ממגילות ים המלח - חיי שרה | הרב יונתן לוי בירותי | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט

בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אסתר בת שמחה

322

3 דק' קריאה

ספר היובלים יט' 9 מהווה מקור כתוב עתיק ל: "וזה הניסיון העשירי אשר נבחן אברהם בו, וימצא נאמן ונכון רוח. לא דיבר מאום על דבר הארץ אשר אמר אלוהים לתת אותה לו ולזרעו אחריו". אין זה הניסיון הקשה ביותר של עקדת יצחק, כמו רוב הפרשנים, אלא מפרשתינו הוא: "וננסה אותו אם יהיה ארוך רוח או אם ידבר בקוצר אפיים, וימצא גם בזה בוטח ולא הזדעזע. כי דיבר באורח רוח עם בני חת לתת לו מקום לקבור מתו בתוכו. ואלוהים נתן לו חן לפני כל רואיו, ויבקש בענוה מאצל בני חת ויתנו לו את שדה מערת המכפלה נגד ממרא, היא חברון, בארבע מאות כסף" (שם, 5-3. שמונת הניסיונות הקודמים מפורטים בפרק יז' 17). ספר יובלים נמצא בין מגילות קומראן ומהווה ספר יסוד: "הנה הוא מדוקדק על ספר מחלקות העתים ליובליהם ובשבועותיהם" (ברית דמשק טו' 3-4) וכנראה גם: "ספר התורה שנית" (4Q177 י' 13-14), ומכיל מאות מדרשי אגדה עד מועד מתן תורה (רובם נשמרו אצל חז"ל, למשל: שבירת האלילים לתרח, מדרש תדשא, מדרש ויסעו, הקדמה לאסף הרופא), לצד הלכות (חלקן תואמות לחז"ל, למשל: חיבוט ערבה, וחלקן סותרות).
מגילה אחרת של מוסר וחוכמה ממגילות קומראן, 'רז נהיה'/'מוסר למבין', מדגישה עקרונות דומים לניסיון זה: "היה בעל ריב לחפצכה ואיש תוכחות לכול נעוותכה (עוונותיך). דבר משפטיכה כמושל צדיק. אל תקח לשונכה ואל תעבור על פשעיכה. היה כאיש עני בריבך משפטכה... קח ואז יראה אל ושב אפו ועבר (סלח) על חטאתכה כיא לפני אפו לוא יעמוד כול ומי יצדק במשפטו ובלי סליחה איכה יקום לפניו כול" (ההדרה של קימרון, החיבורים העבריים ב' 152). התנהגות מוסרית ואצילית זו מזכירה לנו את אברהם אבינו בהגותו כ"וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח' 17); "מַה-תִּתֶּן-לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי" (שם טו' 2), לצד גדולי התנ"ך הישרים והצנועים, כפי שמובא במדרש תהילים, שוחר טוב כב' 15: "... משה ואהרן אמרו 'ונחנו מה'. דוד אמר 'ואנכי תולעת ולא איש'. שאול אמר 'הלא בן ימיני אנכי'. גדעון אמר 'הנה אלפי הדל במנשה'".
כללי התנהגות מוסריים דומים מצויים בחז"ל, כגון: "כל ת"ח שאין תוכו כברו אל יכנס לביהמ"ד" (ברכות ד' טו'); בית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן תורה" (אבות דברי נתן א' ג'); "שבעה דברים בגולם, ושבעה בחכם: חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת; וחילופיהן בגולם" (שם ה' 5), אך במגילת סרך היחד נמצאו כעונשי הרחקה מהעדה - הלכה למעשה דְּיוֹמָא: "ואשר ישוב את רעהו בקשי עורפ ודבר בקוצר אפים לפ̇ר̇וע את יסוד עמיתו באמרות את פי רעהו הכתוב לפנוהי [והו]שיעה ידו לוא ונ{א֯}נעש שנה אח̇[ת" (טור ו' 25-27); "ואשר יכחס במדעו ונענש ששה חודשים והאיש אשר יצחה בלו משפט את רעהו בדעהא ונענש שנה אחת ומובדל" (טור ז' 6-7).
ומה היום? המערכות המודרניות כבר השכילו לשבץ עונשים קהילתיים שבלעדיהם רמתם יורדת ואף מסכנת – כך למשל ניסוח בגידופים או בהסתה סביר שתביא מיידית לחסימה בפייסבוק, והתחצפות לפקיד הינה עבירה של העלבת עובד ציבור (סעיף 288 לחוק העונשין). הלכות הצניעות שמו דגש (נכון) על כיסוי הגוף, אך בין אמרות והגיגים (שלרוב אינם בסדרי הלימוד הרווח) חומקת לה הצניעות ההתנהגותית – שהיא כשעת מבחן למוסריות כצלם אלוהים – הוויכוח עד הריב בעדינות, ללא השתלחות, כעס, טינה – "אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שבולם עצמו בשעת מריבה" (חולין פט' א'), אלא כדרכם של אבותינו בניהול אתגריהם הגדולים – "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי" (תנא דבי אליהו רבה כה').