בית המדרש

  • ספריה
  • חכמת החינוך א'
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
4 דק' קריאה
שלא לאכל מדברים שיש בהם חמץ, ואף על פי שאין עקר הדבר חמץ, כגון כותח הבבלי וכיוצא בו, שנאמר: (שמות י''ב, כ') כל מחמצת לא תאכלו. ופרשו זכרונם לברכה (פסחים מ''ג.) שענין הכתוב הזה יורה בזה, שכך קבלו הפרוש בו. ודעת הרמב''ם ז''ל, (סהמ''צ ל''ת קצ''ח) שאם יש במאכלים אלו כזית חמץ בכדי אכילת פרס, אסור מן התורה בלאו, כלומר למלקות אבל לא לכרת, מכיון שנתערב ברב. ואם לא יהיה בהם כזית חמץ בכדי אכילת פרס, לא יהיה בו מלקות, אלא מכת מרדות, לפי שאינו אסור מן התורה אלא מדרבנן, וכן כתוב בחבודו הגדול. (חמו''מ פ''א ה''ו). ואם כן לדעתו יבא הלאו זה דכל מחמצת להיכא שנתערב כזית חמץ בכדי אכילת פרס, שיהיה בו לאו. כלומר מלקות ולא כרת. והרמב''ן ז''ל כתב (בסהמ''צ שם) הפך מזה ואמר, שהלאו הזה איננו נחשב בכלל הלאוין, אלא שהוא מן הלאוין הרבים שבא בחמץ ובשאור. וזה הלאו בא להורות על מה שאמרו חכמינו ז''ל בגמרא (פסחים כ''ח:) אין לי אלא שנתחמץ מאליו, חמצו על ידי דבר אחר מנין? תלמוד לומר כל מחמצת. אבל בענין חמץ שנתערב, כל זמן שיהיה בו כזית בכדי אכילת פרס בזה אין צריך לאו בפני עצמו, דהרי הוא כאלו הוא בעין ויש בו כרת. כמו בכל חמץ שהוא בעין. ואם לא יהיה בתערבת כזית בכדי אכילת פרס, האוכלו פטור, אבל אסור, שהלכה כדברי חכמים שאמרו (שם מ''ג) על חמץ דגן גמור ענוש כרת. וכל שהוא כזית בכדי אכילת פרס, דגן גמור נקרא, ועל ערובו, כלומר שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס, ולא כלום. ודלא כר' אליעזר דפליג עליהו בגמרא ואמר על ערובו בלאו.
משרשי מצוה זו, מה שכתבנו בשאור. ואולם לחזק הדבר בלבנו, הרחקתנו התורה כל כך.
דיני המצוה, כגון הדברים שנכללו באסור זה, מה הן, ומה שמם, ויתר פרטיה, בפסחים (מ''ב. ואו''ח תמ''ו).
ונוהגת בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה לוקה, ובתנאי שיהיה בהם כזית בכדי אכילת פרס, כמו שאמרנו, אבל אין בו כרת. לדעת הרמב''ם ז''ל ולדעת הרמב''ן ז''ל יש בו כרת. ואם אין בו כזית בכדי אכילת פרס, אין בו חיוב מלקות, אלא דינו כדין חצי שיעור שאסור מן התורה, ואין לוקין עליו. ובזה יורו שניהם ז''ל.

מצווה י''ב. שלא לאכול מכל דבר שיש בו חמץ
המצווה הי"ב היא שלא לאכול תערובת חמץ בפסח, שנאמר ''כל מחמצת לא תאכלו'' (שמות י''ד, כ'), והחינוך הלך בעקבות הרמב''ם (ספר המצוות לאו קצ''ט) שמנה את הלאו דתערובת חמץ ללאו בפני עצמו ודלא כרמב''ן (בהשגותיו לספר המצוות שם) שלא מנאה ללאו בפני עצמו וסובר שהוא לאו נוסף לאיסור אכילת חמץ בפסח, ולגבי תערובת חמץ סובר הרמב"ן, שאם יש בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס הרי הוא חמץ בעין וחייבין עליו כרת, ואם אין בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס אין לוקין עליו ודינו כחצי שיעור שאסור מן התורה.
והנה לקמן (מצווה י''ט) יתבאר שלדעת הרמב"ם החידוש בלאו דתערובת חמץ אינו שיש איסור באכילת תערובת שיש בה כמות חמץ בשיעור כזית בכא"פ, שבאופן זה ודאי שהיא בכלל איסור כרת של אכילת חמץ, אלא החידוש הוא שגם חמץ ששונה באיכותו, כגון כותח הבבלי ושכר המדי, שמעולם לא היה עליו שם פת אלא הוא רק מערב קמח בתוך השכר מכל מקום היא אסורה באיסור לאו, עיי''ש.
ומעתה, לשיטת הרמב"ם אף שנתרבה דבר שהוא רק תערובת חמץ [אפילו שהוא שונה באיכותו מחמץ בעין, וכנ"ל] מכל מקום בעינן שיהיה בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס כדי שילקה עליה, אבל אם אין בה כזית בכדי אכילת פרס אינו לוקה.
ויש לחקור בלאו דתערובת חמץ האם הוא סוג נוסף של חמץ אבל בעיקרו הוא כלול בכללים של איסור חמץ לכל דבר שנתרבו בו כמה וכמה דינים מיוחדים כגון איסור בל יראה, או שאין לך בו אלא חידושו דנאסר באכילה ולא נאמרו בו הדינים המיוחדים שנאמרו באיסור חמץ .
והנה נחלקו האחרונים בדעת הרמב''ם האם יש איסור באכילת חצי שיעור של תערובת חמץ כשאין בו כזית חמץ בכדי אכילת פרס, דדעת רבינו מנוח (חמץ ומצה פ"א ה"ו) והכס''מ (שם ד"ה ועי"ל) ועוד דאף שאינו לוקה יש בו איסור דאורייתא של חצי שיעור .
אבל כמה אחרונים (שם) כתבו דלא שייך כאן איסור חצי שיעור כיון שמבואר (יומא עד.) שהטעם שחצי שיעור אסור מן התורה הוא משום דחזי לאצטרופי, אבל תערובת זו שאין בה שיעור כזית בכדי אכילת פרס לא שייך למימר בה דחזי לאצטרופי .
ויש לבאר דדבר זה תלוי בנדון מה נתחדש בלאו דתערובת חמץ, דאם נתחדש דהוא ככל איסורי חמץ רק שהחידוש בו שהחמץ אינו מתבטל ברוב אם כן י"ל, דאין לך בו אלא חידושו דאינו מתבטל ברוב אבל לענין חצי שיעור אסור מן התורה הרי הוא כדמעיקרא דאין עליה איסור חמץ , אבל לענין איסור בל ייראה אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס כיון שחמץ זה הוא ככל חמץ שבעולם ויש פה שיעור כזית אזי אמרי' דיש בו איסור בל ייראה.
אבל אם נימא שמה שנתחדש בלאו דתערובת חמץ הוא שיש סוג חמץ ששונה באיכותו מחמץ רגיל, והיינו דאף שאין עליו שם פת מכל מקום הוי חמץ (וכמו שנתבאר לקמן מצווה י''ט בשם הרוגאצ'ובער) ומעולם לא היה הו''א שלא יהיה שם חמץ על סתם פת שנתערבה, אם כן איכא למימר דיש בו איסור חצי שיעור ככל איסורים שבתורה, אבל לענין בל יראה ובל ימצא אפשר שסוג חמץ זה שאיכותו שונה לא נתרבה גם לאיסור זה.
אבל יעויין בתשובות חת''ס (או''ח סימן ק''ט) שדן שם אי איכא איסור אכילת חמץ ואיסור בל יראה ביי''ש, והעלה דכל שיש בו טעם דגן לענין איסור אכילה אף אם טעם כעיקר דאורייתא אינו אסור מן התורה מדין חצי שיעור, כיון דלא שייך ביה חזי לאיצטרופי, ולענין בל יראה העלה החת''ס דהסברא דחזי לאיצטרופי שייכא דוקא לענין אכילה אבל לענין איסור בל יראה כיוון שסו''ס יש כאן כזית הרי עובר בבל יראה, והוא שלא כדברינו הנ''ל על פי הרוגאצ'ובר.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il