וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם | הרב דוד דודקביץ' | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שלמה בן יעקב

811

10 דק' קריאה

גוי מקרב גוי
כהמשך לפרשה הקודמת, פרשתנו מתארת את שלושת המכות האחרונות שבאו על ארץ מצרים – ארבה, חושך ובכורות. בספרי החסידות מוסבר שהמכות שבאו על המצרים נועדו ללמד את בני ישראל מהו התיקון אותו הם צריכים לעבור, וזהו ה"רכוש הגדול", כדברי השם משמואל 1 , איתו עלו בני ישראל ממצרים. התורה מחלקת את סדר המכות לשתי פרשות כאשר בפרשת וארא מתוארות שבע מכות ובפרשת בא שלושת המכות האחרונות. בספרי חסידות רבים מבואר שחלוקה זו מסודרת כנגד סדר הספירות המחולקות כך, שלוש ספירות במוחין ושבע במידות. על פי חלוקה זו פרשת וארא עסקה בתיקון והעלאת המידות מההשפעה המצרית וכהמשך לכך עוסקת פרשת בא בבירור המוחין ותיקון התודעה המצרית שנטבעה בבית ישראל.
משה מתאר את יציאת ישראל ממצרים כלקיחת "גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי" (דברים ד לד) ומתאר המדרש "כאדם שהוא שומט את העובר ממעי הפרה" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח מסכתא דויחי ו). על פי דברי המדרש הללו, המתארים את ישראל כ'עוּבר' של מצרים, ישראל היו מעורים היטב בתרבות המצרית 2 . ניתן לראות את ניצני התהליך הזה כבר בתחילת ספר שמות, כתיאור התורה: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַֽיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּֽעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָֽם" (שמות א ז), וכפי שהביאו רבותינו במדרש (ילקו"ש בריש ספר שמות ועוד). בעקבות הזדהות כזו עם התרבות המצרים, חייבים בני ישראל לעבור טלטלה שתביא אותם לתיקון, ולאחר שבפרשת וארא תיקנו ישראל את המידות המקולקלות, בפרשתנו הבירור הוא מול התודעה ותפיסת העולם המצרית 3 שהשתרשה בקרב בני ישראל בהיותם בגלות מצרים.
על פי הקדמה זו ניתן לומר שפרשתנו מתעסקת בעניין ההבדלה. ההבדלה הכי ברורה הינה ההבדלה בין חושך לאור ואת ההבדלה הזו באה פרשתנו לתאר ביחס בין ישראל ומצרים. אמנם רק מכה אחת מכונה בשם זה אך לכל שלושת המכות המתוארות בפרשה יש מימד של חושך. הארבה מכסה את "עין הארץ" עד כדי הסתרת אור השמש, מכת החושך – כפשוטה ומכת בכורות נעשית "בחצי הלילה". אף קריעת ים סוף מתרחשת בלילה ושם ההבדלה ברורה למדי כאשר עמוד האש מאיר לעם ישראל את הלילה בעוד מצרים עומדים כנגד עמוד הענן.
כידוע, במכת חושך איש לא ראה את רעהו. בעל החידושי הרי"מ מסביר שאי ראיית חברך אינה המכה עצמה אלא סימן אליה, וכאשר אדם אינו רואה ומרגיש את רעהו כנראה הוא שרוי בחושך כבד...

וימש חושך
מובא בשם הרב אלבז סיפור יקר על שני חברים הקרובים אחד לשני קרבת נפש כאחים ושמם ראובן ומשה שנולדו וגרו בירושלים של פעם. יחד הם למדו ב"חיידר" בזכרון משה, עלו יחדיו לישיבה קטנה וגדולה ואף גרו בסמיכות במאה שערים. לימים ראובן יצא לחוץ לארץ לצרכי פרנסה והקב"ה סייע בידו עד שנעשה לגביר גדול. השמועות על גדולתו של ראובן הגיעו אף למאה שערים בדיוק כאשר משה עמד להשיא את בתו הבכורה, וכמנהג ירושלים – "לרש אין כל" ואשתו של משה הפצירה בו לנסוע לידידו משכבר הימים ראובן, שכידוע נהיה בעל ממון.
כשהגיע משה לניו יורק לחפש את חברו הטוב, לקח לו זמן רב למצוא את ביתו של ראובן מפני שבכל מקום שהלך ושאל היכן ביתו של ראובן? השיבו לו להפתעתו כולם שאינם מכירים אף יהודי בשם זה. כעבור מספר ימים בהם בירר בשטיבלים המקומיים, הבין משה שראובן שינה את שמו למיסטר מקס וכדי להיפגש איתו יש לקבוע פגישה מראש דרך מזכירתו. משה ידע שאין לו זמן להמתין לפגישה דרך המזכירה והוא גם לא יודע מילה באנגלית ולכן הלך לבדו ישירות לביתו של ראובן-מיסטר מקס המתגורר בטירה גדולה ומפוארת, ודפק על דלת הבית היפה. לשאלת המשרת שפתח לקראתו את הדלת השיב משה בתמימות, בחצי יידיש-חצי אנגלית, שהוא מחפש את ראובן מירושלים. המשרת ענה לו בנימוס שכאן לא גר ראובן אלא מיסטר מקס ופנה לסגור את הדלת. משה עצר אותו וביקש ממנו לומר לאדונו מיסטר מקס שחברו משה מירושלים הגיע ומבקש לראותו.
המשרת סגר את הדלת ושב לאחר מספר רגעים כאשר בפיו תשובתו של אדונו – "מיסטר מקס אמר שהוא לא מכיר אותך". משה הבחין ושם לבו למצבו של ידידו משכבר הימים ואמר למשרת שימסור לאדונו למיסטר מקס, שמשה חברו הוותיק מירושלים אמר שנשארה לו יממה אחת לחייו וכדאי שיהיה מודע לכך, ובמילים אלו עזב את ביתו של הגביר.
כאשר שמע זאת מיסטר מקס, דפיקות הלב שלו הלמו בחזהו בחזקה והוא שלח שליחים לחפש את משה בכל העיר. לאחר כמה שעות אחד משליחיו אכן מצא אותו בשטיבל החסידי הסמוך, שם ישב משה ליד ספר תהילים ובידו כוס תה מהביל כמנהג אנשי ירושלים. השליח הודיע למשה שמיסטר מקס מחפש אותו. פניו של משה נשארו בארשת פנים שלווה והוא השיב לשליח בנחת, שהוא מוכן לבוא לביתו של אדונו אבל רק תמורת מאה אלף דולר במזומן, וזאת לצרכי חתונות כל בנותיו. השליח חזר לבית אדונו ולאחר זמן לא רב, בהם עלה חומו ולחץ הדם של מיסטר מקס, חזר השליח עם הכסף והביא איתו את משה לטירתו של מיסטר מקס.
כאשר משה נכנס לחדרו של חברו הותיק, מיסטר מקס מתנפל עליו ושואל אותו בבהלה: "מה קרה, משה?!"
משה מישיר את מבטו לראובן ושואל אותו בשקט: "אתה מכיר אותי?". ראובן עונה לו שבוודאי, הרי הם למדו וגדלו יחד... כאשר משה רואה שפתאום מיסטר מקס הלא הוא ראובן נזכר בחברותם הוותיקה, הוא פונה אליו ומרגיע את חברו ומבטיח לו שלא ימות.
כמה דקות לאחר מכן, כאשר נרגע ראובן הוא שואל את משה לפשר הדברים המוזרים הללו. בתשובתו משה סיפר לו שעבד בעבר בבית חולים למצורעים בירושלים, שם ישנם אנשים רבים התלויים בין חיים למוות. כאשר שאל פעם משה את אחד הרופאים כיצד הוא יכול לדעת האם אדם עדיין חי הציע לו הרופא לשאול את החולה לשמו ואם הוא זוכר את שמו זהו סימן שאדם זה עודנו בין החיים.
"כאשר ראיתי אותך", מסביר משה לחברו מקס-ראובן, "ושמעתי שאתה לא זוכר את שמך המקורי הבנתי שאתה קרוב למוות ודאי, אך עכשיו כאשר נזכרת בשמך אני יכול להבטיח לך שלא תמות...".
זהו עומק החידוש של בעל החידושי הרי"מ. יש אדם שלא מזהה את חבריו – "לא סופר אותו ממטר" ה' ירחם; ויש כאלה שאף לא זוכרים את שמם שלהם, ומחלה זו הינה סימן למצב החושך הנורא בו שרוי אותו אדם.

אור במושבותם
ר' משה לייב מסאסוב, שיום פטירתו חל כמעט תמיד בשבוע פרשת בא, שואל מדוע נאמר בפסוק "אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יב כז) כאשר לכאורה היה צריך להאמר 'מֵעַל בתי בני ישראל', שהרי הקב"ה מדלג מעל הבית ולא עליו. אלא שריבונו של עולם עבר במצרים ורצה לבחון האם ישנו יהודי שמצליח לשמור על יהדותו החמה בתוך החושך המצרי הקר והמנוכר, ובכל בית יהודי בו האיר אור של יהדות פסח הקב"ה על הבית וכביכול רקד על גג אותו בית מרוב שמחה 4 .
ובאמת, ראייה של בית יהודי מאיר בארץ מצרים היא סיבה לפצוח בריקוד שהרי מצרים היא מקום חשוך ביותר, וכמו שיש סכנה שהיהודים ילמדו ממידותיהם הרעות של המצרים כך יש סכנה שישכחו בני ישראל את שמם ויתערו בתרבות ארץ מצרים, אך למרות זאת "לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמֽוֹשְׁבֹתָֽם" (שמות י כג). ידוע ש"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" וכך אף אורו של כל יהודי שלח אור גדול במצרים עד שהשפיע אף על היהודים הרחוקים שהושפעו מהתרבות המצרית.

נתתי כפרך מצרים
ישנה תורה מיוחדת של החוזה מלובלין זי"ע, ר' יעקב יצחק הורביץ, שהיה מתלמידי הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק, העוסקת באור המיוחד שהאיר בבית היהודים לעומת החושך בשאר ארץ מצרים (מובאת בספר תורת החוזה, פרשת בא):
"ויהי החושך... וימש חושך" – מהו לשון וימש? כי לפירושים הידועים אינו מדוקדק. וגם "ולכל ישראל היה אור", ודאי לכל, הי מניהו מפקת?
שואל החוזה בסגנונו המיוחד, מה עניינה של המילה "וימש", שהרי פירוש המילה "מש" הוא תזוזה ולכאורה מילה זו אינה מסתדרת בפסוק שמשמעותו דווקא הפוכה, שהרי לא זזו איש ממקומו. וממשיך לשאול החוזה שדבר פשוט הוא שלכל בני ישראל היה אור ומי היה יוצא מן הכלל אילולא היה נאמר "לכל בני ישראל"?
וממשיך החוזה בשאלותיו:
אך הנה פירשנו הפסוק "וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד ויכבד ליבו הוא ועבדיו", משמע על ידי זה והוא תמוה.
על ידי כך שלא מת מישראל אף בהמה אחת במכת הדבר, הכביד פרעה את לבו, אך זה תמוה שהרי העובדה שמקנה ישראל לא נפגע גם בהיותו מעורב בתוך מקנה מצרים, מעצים את גודל הנס מפני שזו ראיה שהקב"ה עשה "סיכול ממוקד" לאנשי מצרים וכיצד פרעה מתעודד מכך?
אך הנה פירשנו על "ושמתי פדות בין עמי ובין עמך", והלא כתיב קודם שלא תהיה כן בבני ישראל?
בתחילה מתוארת אזהרת משה את פרעה על מכת הערוב: "כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב... וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שמות ח יז-יח). בפסוקים הללו כבר נאמר שמכה זו לא תבוא על עם ישראל, אך בכל זאת הפסוק הבא חוזר על כך: "וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה" (שם שם יט).
כל אלו שאלותיו של החוזה מלובלין ובתירוצו הוא מסביר את היסוד שהובא בהקדמה, שהמכות לא נועדו רק למצרים אלא בעיקר ל"מצריוּת" שבתוכנו:
אך הנה כתיב "נתתי כפרך מצרים... ואתן אדם תחתיך".
בספר ישעיה (מג ג-ד) נאמר כך: "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעֶךָ נָתַתִּי כָפְרְךָ מִצְרַיִם כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ; מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ".
כופר ניתן על מנת לפדות מישהו אחר מעונש, ומסביר הנביא שישראל היו אמורים ללקות במצרים אך הקב"ה נתן תמורתם כופר – תושבי מצרים. מסופר שהחפץ-חיים שמע שהיה צונאמי ביפן ולשמע זאת הוא הזדעזע מאד. כששאלו אותו מדוע הוא מוטרד מכך שהרי הצונאמי היה ביפן ולא פה, הוא ענה שאינו צריך להיות אטום לדבר ה' והוסיף לומר: "וכי עלי לחכות שריבונו של עולם יביא צונאמי באירופה כדי שאלמד ואבין שיש בכך דבר ה' אלי? האם לא עדיף ללמוד זאת מצונאמי ביפן?". זו חשיבה של יהודי הרואה בכל מקרה בעולם את דבר ה' ולוקח ממנו מוסר. כל שכן הדברים אמורים כלפי עם ישראל במצרים, עליהם אמרו המלאכים "הללו עובדי עבודה זרה", ודאי שלאור דמיון חמור כזה היו בני ישראל צריכים לקחת מוסר ללבם בעקבות המכות הבאות על מצרים ולא לחכות שמכות אלו יכו אף בהם.
אומר על כך החוזה:
ואתן אדום תחתיך (בפסוק כתוב אדם וחז"ל דרשו (ברכות סב ב) "אל תקרי אדם אלא אדום") כאן לשון עבר ואחר כך לשון עתיד (בתחילה נאמר "נתתי כפרך מצרים" בלשון עבר ובפסוק הבא נאמר בלשון עתיד "ואתן אדם תחתיך"). אך הנה אותו נס שכבר נפתח המקור וההשפעה עליו פעם אחת, נקל לעוררו בכל עת.
שינוי הלשון בין הפסוקים באה ללמדנו שלאחר יצירת היסוד הזה בארץ מצרים הקב"ה מתנהל כך בכל עת. דבר זה נכון בכל השפעה שהיא, כאשר אחד משך שפע לעולם אותו צינור כבר נמצא בעולם הזה והרוצה לינוק ממנו צריך רק לבוא ולמשוך שפע.
וממשיך החוזה:
על כן מתורץ גם קושית האבן עזרא על נס יוכבד בת ק' שנה היתה (האבן עזרא מקשה כיצד יכלה יוכבד ללדת בגיל מאה, ועל פי העקרון שהסביר החוזה ניתן להבין שזו לא קושיה) כי כבר נפתח נס זה על ידי שרה אמנו ונקל אחר כך לבוא עוד פעם. וזה "נתתי" כבר "כפרך מצרים", אם כבר נתתי בעבר אז גם עתה, גם כעת, מסתמא אתן אדום תחתיך.
סגולת ישראל
כעת מסביר החוזה את קושייתו מה ריבתה התורה באומרה "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם":
כי הנה במצרים היו פושעי ישראל שהיו מסכימים עם מצרים בסתר או בגלוי, ובאמת המכות לא הזיקו לשום ישראל, כי גם במצרים היו כמה טובים כמו הירא את דבר ה', והיו המצריים הטובים פדיון לישראל. (גם בעם ישראל היו פושעים שהקימו "קרנות חדשות" התומכות במצרים, ולעומתם אף בקרב המצרים היו טובים וצדיקים. אך בכל זאת המצרים הצדיקים היו כופר ופדיון לרשעים הישראלים - "נתתי כפרך מצרים") כי אף על פי כן הם טובים לה' ממצריים טובים, כי אע"פ שחטא ישראל הוא ויש לו אלוהותו יתברך עליו באיזה דברים. מה שאין כן מצרי – "אין אלהים כל מזימותיו", כי הירא את דבר ה' במכות שלא יענש כי ראה בפועל אז הניס, לולי כן היה נענש.
וזה "ושמתי פדות", על ידי זה תראה הפרש בין עמי ובין עמך, מי העיקר ומי כופרו. וזה כתיב במכה אחת, אבל כוונתו יתברך על כל המכות כן. ופרעה במכה שניה שכח מזה וזהו "וישלח והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד", הוא ידע שיש בין ישראל רשעים שהיו מחזיקים עמו על כן ויכבד ליבו.
פרעה ידע שיש לו תומכים בקרב ישראל, וכאשר הוא רואה שאף הם נפגעו הוא מתחזק ומאמין שמכה זו היא אקראית שהרי אם הקב"ה רצה להכות באמת הוא היה פוגע אף בפושעי ישראל.
וזה "ויהי חושך על ארץ מצרים", פירוש, שתהיה גם על אותם מצריים שאינם כל כך רעים ועל ידי זה "וימש חושך" מפושעי ישראל לשון הסרה... וכן היה: "ויהי חושך על פני ארץ מצרים, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם"
בתחילת דבריו שאל החוזה מדוע נאמר "וימש" שהרי זו לשון תזוזה, וכעת מתרץ החוזה שהחושך שהיה ראוי לבוא על פושעי ישראל 'זז' ו'סר' מהם לעבר המצרים "הצדיקים" שהיו כופר תחתם.
על דברי החוזה מלובלין יש קושי ממדרש חז"ל האומר שבמכת חושך מתו המוני רשעים מקרב ישראל. אך ניתן ליישב ולומר שמצדו של הקב"ה נשלח אור המאפשר לכולם להיגאל, בין צדיק ובין רשע. אך ישנו תנאי אחד מתבקש והוא שעל האדם לרצות להיגאל וכאשר הוא מזוהה עם התרבות המצרית ואינו מעוניין בגאולה הוא לא יזכה להגאל.
באגרת תקנ"ה מסביר הרב קוק זצ"ל רעיון זה בעומק רב:
והשי"ת יודע שלא את כל הפושעים אני מקרב, כי אם אותם שאני מרגיש שכח סגולי גדול מונח בפנימיותם. ודרכים רבים ישנם לידיעה זו, וספרים רבים צריכים לכתוב בזה, כדי לבאר רק שמץ מדבר גדול הזה. על אותם שכבר אבדו את הסגולה הפנימית שלהם לגמרי אמר דוד המלך עליו השלום "הלא משנאיך ה' אשנא". ובדרך כללות מסרו לנו חכמים סימנים על זה, המינים והכופרים ע"פ רוב אבדו גם את הסגולה הפנימית.
ומידה זו נוהגת ברוב הדורות אבל לא בכל הדורות. אבל דור של עקבתא דמשיחא הם יוצאים מכלל זה, שהם כדברי תיקוני זוהר "טוב מלגו וביש מלבר". והם חמורו של משיח שנאמר עליו "עני ורוכב על חמור", והכוונה כמו חמור שבחוץ יש לו שני סימני טומאה, אם כן הטומאה בולטת בו יותר מבחזיר וגמל וכיוצר בהם, שבהם יש רק סימן טומאה אחד, ומ"מ יש בו בפנימיותו ענין קדושה ג"כ, שהרי הוא קדוש בבכורה. וענין מה שהתורה אמרה על זה שם "קדש לי" והוא גדול מאוד מאוד. וכן הם הנשמות שהסגולה הישראלית לבדה מתגלה בהן בעקבתא דמשיחא. ולהם יש תרופה אע"פ שיש בהם סירחון גדול, וחושך רב, וכבד מאוד, אמר על זה רב יוסף: ייתי ואזכה דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה".
על פי הסברו זה של החוזה, הבירור בין ישראל לעמים המתרחש במכת חושך, כפי שאנו אומרים בהבדלה – "המבדיל בין אור לחושך, בין ישראל לעמים". ולעומת החושך שתקף את מצרים "לכל בני ישראל היה אור במושבותם". לכל יהודי ישנו אור פנימי אם הוא רק בוחר לגלות אותו ואפילו פושעי ישראל שרצו לגלות את האור הזה נגאלו ממצרים. זהו תוקפו של הבירור הפנימי בין ישראל לעמים שאף על פי ש"הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" הקב"ה יודע מי שייך ובוחר באור ומי בוחר בחושך. אין הרבה מועדים הנחגגים דווקא בלילה ופסח עניינו הוא דווקא בשעה זו של אמצע הלילה בה אנו מתפללים "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה".
בשונה ממצרים שלא ראו אחד את רעהו בשל החושך הפנימי בו היו שרויים, נזכה בעז"ה לחשוף את האור הפנימי של סגולת ישראל בתוכנו ואף בזולת וישלח הקב"ה לכולנו עוד ועוד אור בכל מושבותינו עד שנזכה לגאולת עולמים.

^ 1.שם משמואל לפרשתנו, שנת תרע"ח. וראה באורך בשיחה לפרשת 'וארא' תשע"ט – " נגוף ורפוא ", שם הוסבר מהלך זה על שבעת המכות הראשונות.
^ 2.בעבר נפגשתי עם יהודי בעל השקפה כללית עולמית ושוחחנו על תופעות כלל ישראליות בעולם. במהלך הפגישה הוא אמר לי שבארצות הברית כבר אין יותר יהודים דתיים לאומיים אלא רק "מודרן-אורתודוקסים" המגדירים את עצמם כבעלי זהות "אמריקאית יהודית" – הזהות היא אמריקאית ובנפרד דת יהודית אורתודוקסית ללא שאיפות ותקוות יהודיות לאומיות של גאולה. זו דוגמא למצב בו "ותמלא הארץ אותם" המחדדת כל כך את הצורך לקיום מחודש של לקיחת "גוי מקרב גוי".
^ 3.עם זאת, את הפרקים בהם עוסק הרמב"ם בהלכות המידות הוא מכנה בשם "הלכות דעות ", מפני שבמידה מרובה המידות מושפעות מתפיסת העולם של האדם ויכולת תיקונן תלויה בתודעתו. לדוגמא אם אדם חושב שסיבת היותו עצבני היא מוצדקת מפני שממנה הוא מתפרנס באמצעי התקשורת ... , אין לו יכולת לתקן את המידה הזו.

^ 4.בספר משנת הרמ"ל, שבו מלוקטות תורותיו של ר' משה לייב מסאסוב זי"ע מסופר שכאשר הוא אמר תורה זו בעת בואו בראשונה אל הרבי ר' אלימלך זי"ע, בשבת פרשת בא, הוא קפץ על השולחן והחל לרקוד ולשיר "פה גר יהודי, פה גר יהודי"...