^ 1.. שאלו בתלמוד (בכורות ו, ב), מדוע מותר לאכול חלב, הרי רק לאחר שחיטת הבהמה או החיה מותר לאכול מבשרה, ואילו לפני כן כולה אסורה, וכל הנפרד ממנה אסור משום 'אבר מן החי' או 'בשר מן החי'. לא זו בלבד, אלא שהחלב הוא דם שהשתנה ונעכר ונעשה חלב, וכיוון שהדם אסור באכילה היה מקום לחשוב שגם חלב אסור באכילה. ביארו חכמים, שהואיל ולמדנו בתורה ששבחה של ארץ ישראל שהיא "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", הרי שברור שהחלב והדבש כשרים לאכילה.
^ 2.. לכאורה קשה, הרי יש בין הפרות החולבות פרות טריפות מחמת סירכת הריאות בשיעור של 'מיעוט המצוי', ולכן חייבים מדברי חכמים לבודקן אחר שחיטתן (לעיל כ, ד), ואיך מתירים חלב של פרה כאשר ידוע ש'מיעוט המצוי' של הפרות טרף? ביאר רש"י (שו"ת ס), שכל חיוב הבדיקה ב'מיעוט המצוי' הוא כאשר אפשר לבדוק, אבל כשאין אפשרות לבדוק, כמו בפרה לפני השחיטה, סומכים על עיקר דין התורה שהולכים אחר הרוב. וכן הוסכם על הראשונים והאחרונים. עוד יסוד חשוב ביאר משכנות יעקב (יו"ד יז), שהכלל שבהמה בחייה בחזקת איסור חל רק על בשרה, אבל לגבי חלבה, כל זמן שלא ראינו שהפרה נטרפה, החלב מטבעו בחזקת היתר (וכעין זה בשבולי הלקט ב, כז). ואף שבפועל לאחר השחיטה פרות רבות נמצאות טריפות, כל זמן שלא נשחטו, החלב של כל פרה ופרה בחזקת כשרות, הואיל ולא התעוררה ריעותא לגבי הפרה שממנה חלבו.
אמנם עדיין יש לשאול, הרי לעיתים רוב הפרות החולבות נמצאות טריפות, ואם כן עלינו לחשוש לשתיית החלב מדין רוב. שאלה זו נשאלה לגבי היתר שחיטה ביום טוב (לעיל כ, ח, 10), היאך מתירים לשחוט במקומות ובזמנים שמטריפים את רוב הבהמות, וממילא רוב הסיכויים שהשחיטה אינה לצורך אכילה כיוון שתימָצא טריפה? השיבו הפוסקים שבאמת מעיקר הדין רוב ניכר של הבהמות כשרות, ורק מחמת חומרות בסירכות אנו מטריפים הרבה (פר"ח לט, ג; שאגת אריה סד; שיורי ברכה פא, ו; רע"א, ערוה"ש לט, כב). נמצא שגם היתר החלב על פי סברת רש"י הנשענת על רוב, נשאר במקומו. ולסברת משכנות יעקב, שהחלב בחזקת כשרות, גם אם יהיה ברור אחר השחיטה שרוב הבהמות טרפות מהתורה, לחלב של כל פרה ופרה יש חזקת כשרות, כל עוד לא הוכח שהיא טריפה (תפארת צבי יו"ד יג).
שאלה נוספת התעוררה בדורות האחרונים, לעיתים וטרינרים נצרכים לנתח פרות במקומות שלדעת רבים החתך מטריף, וממילא החלב שלהן נעשה טרף, וכיוון שבדרך כלל אין מפרידים אותן משאר הפרות, אם אין שם פי שישים פרות כשרות, לכאורה כל החלב של העדר אסור באכילה? תשובה: ראשית, יש סוברים שכל ניתוח שנעשה על ידי וטרינר למען בריאותה של הפרה, וידוע שלאחריו תוכל לחיות יותר מי"ב חודש, אינו מטריף, וכן נראה למעשה (לעיל כ, ג). שנית, רוב הניתוחים נעשים במקומות שיש מחלוקת אם החתך מטריף בהם, כדוגמת נקובת הכרס, וממילא הוא ספק ספיקא (לעיל שם). בנוסף לכך, אין ודאות גמורה שהחלב שהובא מרפת מסוימת הוא מרפת שיש בה פרה שעברה ניתוח. ואף אם ברור שיש שם פרה שעברה ניתוח, אולי החלב שלה בטל בשישים. ואף אם ברור שאין פי שישים, מדובר בחלב של ספק טריפה, וכל דין ביטול בשישים במין במינו הוא מדברי חכמים, ובספק - הלכה כמיקלים (כפי שכתב בחכ"א לז, ו). עוד כתבו כמה אחרונים, שאם ידוע שבדרך הטבע פרות אלו חיות לאחר הניתוח י"ב חודש, אפשר לכתחילה לבטל את חלבן בחלב של רוב הפרות שלא נותחו (הר צבי יו"ד לו; ציץ אליעזר כ, כט, ועי' יבי"א ח"ח יו"ד ב; ושלא כשו"ת מהרש"ם ג, קכט, שהחמיר). ואף שלהלכה ולמעשה הבהמות המנותחות כשרות (לעיל כ, ג), כיוון שרבים מחמירים להחשיבן כטריפות, בכשרות 'מהדרין' צריכים להקפיד שלא לערב חלב של פרות שנותחו במקומות שיש מחלוקת אם מטריפים.
^ 3.. חלב נוכרים אסור מדברי חכמים, שכן מהתורה, כיוון שרוב החלב המצוי הוא מבהמה טהורה, הולכים אחר הרוב ואין חוששים שהגוי עירב בו חלב טמא (או"ה הארוך מה, ז). ואף אם עירב חלב טמא, כל זמן שטעמו אינו מורגש, מהתורה הוא בטל (עי' ש"ך קיח, ח; דג"מ שם; פת"ש א).
בתלמוד בבלי ע"ז לה, ב, מבואר שטעם האיסור מחשש עירוב חלב טמא. ובירושלמי ע"ז ב, ח, מובאת גם דעת ר' יהושע בן לוי שהאיסור משום גילוי (חשש ארס נחש). הראשונים כתבו את הטעם שמובא בבבלי. והוסיף ר' שמואל אבוהב (ספר הזכרונות ג, ג), שהמגמה הכללית באיסור, להרחיקנו ממאכלי גויים. בכל אופן מוסכם שבאיסור חלב נוכרים חששו חכמים לחששות רחוקים מהמקובל בשאר איסורים. לכן כשישראל חילוני חלב את הפרות, כל שאין חשש סביר שיערב חלב טמא - החלב כשר (אג"מ יו"ד א, מו; ב, מז; ריש"א קובץ תשובות ג, קטו. ושלא כלבושי מרדכי יו"ד תנינא נו).
החשש הוא בעת החליבה, אבל לאחר שהחלב נחלב בכשרות, דין שמירתו כדין שמירת שאר המאכלים. חלב גוי נחשב איסור גמור ולא ספק איסור, למרות שנאסר מחמת חשש שמא עירבו בו חלב טמא (תורת חטאת מג, ז). ואם נתערב בחלב טהור, יש אומרים שכיוון שהוא מינו ואין טעמו מורגש כל כך - בטל ברוב (עי' פמ"ג צז, שפ"ד א). ויש אומרים שבטל בשישים (או"ה מז, ז; דג"מ קטו, ט; זבחי צדק כג).
^ 4.. בדרך כלל מקובל לסדר סוגיה זו סביב המחלוקת האם איסור חלב נוכרים נאסר 'במניין', היינו בהחלטה גמורה, וחל גם כשאין שום חשש עירוב חלב טמא. אולם באמת יש דעות רבות בסוגיה, שניתן לחלקן לשלוש שיטות: שיטה ראשונה מתחלקת לכמה דעות. המקילים סוברים, שגוי שאין לו בהמה טמאה בעדרו, החלב שהוא חולב כשר (י"א במרדכי; תשב"ץ ג, קמג). ויש אומרים שרק אם אין בכל העיר בהמה טמאה או שחלב טמא יקר יותר, החלב שהגוי חולב כשר (פר"ח קטו, ו; חזו"א יו"ד מא, ד). ויש אומרים שזה בתנאי שהחלב הטמא יקר פי כמה (פרי תואר קטו, א). וכן נהגו ברוב קהילות צפון אפריקה (אוצר המכתבים ג, אלף שצ"ב). שיטה שנייה : האיסור גם כשהחשש רחוק מאוד, וכן נהגו בארץ ישראל ובטורקיה (חיד"א ברכ"י קטו, א). וכ"כ חכ"א (סז, א), "דכל מה שגזרו חכמים אם יש במציאות אפילו רחוקה, מ"מ אסור". וכ"כ בית מאיר, אבני נזר (יו"ד קא), ערוה"ש קטו, טז, ועוד (וספק אם רדב"ז ד, עה, בשיטה הראשונה או השנייה). שיטה שלישית: איסור זה נגזר במניין על כל חלב שחלבו גוי, אפילו אין שום חשש שיהיה בו חלב טמא. כ"כ חת"ס יו"ד קז, ומלמד להועיל לו, ד, וקדמם ר' שמואל אבוהב בספר הזכרונות. ולדעת חת"ס, אף אם מסקנת הסוגיה כפר"ח, כיוון שבאשכנז נהגו להחמיר, הרי זה מחייב כנדר, וכ"כ חלקת יעקב יו"ד לד, ומנח"י ט, כה.
^ 5.. ניתן כיום לבצע את הפיקוח על מחלבות של גויים בעזרת מצלמות שמעבירות בשידור חי את כל הנעשה במחלבה לחדר בקרה, וצילומים אלו נשמרים למשך כמה ימים, כדי שיוכלו לפקח על החולבים גם לאחר זמן. פיקוח כזה מרתיע יותר מפיקוח של ישראל שיכול להביט בחולבים, ולכן חלב שנחלב בפיקוח כזה כשר למהדרין. ואע"פ כן יש רבנים שפקפקו בזה בטענות שונות: שמא המשגיח יתעצל ולא יביט בצילומים, ואולי המצלמות לא יכסו את כל שטח החליבה ודודי החלב, ואולי המצלמות יתקלקלו, ואולי יזייפו את הצילומים. אולם נראה שכאשר מערכת כשרות רצינית אחראית על כך, יש לסמוך שתנהל את הפיקוח כהלכה, והחלב שנחלב תחת פיקוחה כשר למהדרין. בשנים האחרונות האפשרות להשגיח שופרה יותר, שבכל המחלבות המשוכללות נעזרים במחשבים שמכירים כל פרה ופרה, ועוקבים בכל יום אחר כמות החלב שלה ורושמים זאת, כך שאין חשש שייכנס למערכת חלב אחר. וכ"כ הרב ויטמן בתחומין כב. וכן פסק הרב אליהו במאמר מרדכי א, יו"ד ד, ד, וכן הורו ריש"א והרב וואזנר.
^ 6.. המקילים: זקן אהרן ח"ב יו"ד מד; הר צבי יו"ד קג; דבר יהושע ח"ג יו"ד יז-יט; בית אבי ח"א יו"ד עב ועוד. וכן הסכימו: ישכיל עבדי ח"ה יו"ד ט; ציץ אליעזר טז, כה. מנגד החמירו: הרב מרדכי אליהו במאמר מרדכי ח"א יו"ד ד, בנין אב ה, מז. ולכך נטה בשבט הלוי ה, נט, ורק בשעת הצורך הקל. לאבקת החלב יש דין של מאכל חלבי, ואם התערבה במאכל אחר, למרות שהיא מדוללת מהנוזלים שבה, בטלה בשישים והמאכל פרווה. ורק אם מרגישים בפועל את טעם החלב במאכל, יש להחשיבו כחלבי (עי' שבט הקהתי ד, קצה).
^ 7.. במשנה ע"ז כט, ב, מסופר ששאל ר' ישמעאל את ר' יהושע על טעם איסור גבינת גויים, ואחר שניסה להשיבו בקצרה ולא קיבל, השיאו לדבר אחר, כי לא רצה להשיב. וביארו חכמים שאחר שהיו גוזרים גזירה חדשה, לא רצו לבאר את טעמה י"ב חודש, כדי שלא יערערו עליה. בגמ' לה, ב, הובאו כמה טעמים, על חלקם הקשו. למעשה, ראשונים רבים הכריעו שטעם האיסור מחשש שהעמידו את הגבינה בעור קיבת נבילה, ואף שהחלב הרבה יותר מפי שישים, עור הקיבה אינו בטל בשישים, מפני שהוא מעמיד את הגבינה. כ"כ רי"ף, רמב"ם (מאכ"א ג, יג; ט, טז), רא"ש, וכן נפסק בשו"ע קטו, ב.
והראב"ד, רשב"א ויש"ש חולין ח, קו, סוברים שגם בלא טעם מעמיד הגבינה אסורה, שרצו חכמים להרחיק את ישראל ממאכלי גויים, וכיוון שהעור נותן טעם כלשהו, אסרו את הגבינה. ונראה שגם הרי"ף ודעימיה, מסכימים שחכמים החמירו במאכלי גויים יותר מהכללים המקובלים בשאר איסורי אכילה, שכן אם האיסור משום מעמיד, לפי הכללים רק כאשר ידוע שהעמידו בעור הקיבה היה צריך לאסור את הגבינה, אבל כשיש ספק, היה צריך להכשיר, שכן איסור מעמיד מדרבנן (להלן לד, ו), ובספק דרבנן מקילים. אלא שגזרו לאסור משום המגמה הבסיסית להרחיק ממאכלי גויים, ותלו את האיסור בסיבה הלכתית ממשית.
ולר"ח טעם האיסור משום 'ניקור' - ארס שנחש הטיל בגבינה, והגויים לא נהגו להישמר מסכנתו כראוי. וכן דעת ר"ת (תוס' ע"ז לה, א 'לפי' 'חדא'), ועל פי זה הורה, שהואיל וכבר דורות חשש זה אינו קיים, אין לאסור גבינת גויים. וכך נהגו באיטליה ובנרבונא שבדרום צרפת, כאשר היו מגבנים את הגבינה על ידי צמחים בלא עור קיבת נבילה.
אולם רובם המכריע של הראשונים, הורו שגם כאשר בפועל אין חשש איסור בגבינת הגויים, הגבינה אסורה, הואיל והגזירה נקבעה באופן גורף על כל גבינות הגויים. וכ"כ רמב"ם (מאכ"א ג, יד), ראב"ד, רמב"ן, רשב"א (תוה"ב הקצר ג, ו), ר"ן, סמ"ג וסמ"ק, וכן נפסק בטור ושו"ע קטו, ב. אלא שהוסיף רמ"א, שבמקום שנהגו היתר מימות קדמונים, רשאים להמשיך במנהגם. כיום אין מקום שנוהגים להתיר גבינות גויים.
לכתחילה אסור להעמיד גבינה גם בעור של קיבה כשרה, משום איסור עירוב בשר בחלב. ואף שמהתורה איסור אכילת בשר בחלב הוא רק בבישול, מדברי חכמים אסור גם בלא בישול. אולם בדיעבד, אם העמידו גבינה בעור קיבה כשרה, כל זמן שאין מרגישים בגבינה את טעם הבשר, הגבינה כשרה (רמב"ם מאכ"א ט, טז; שו"ע פז, יא; שו"ת רע"א קמא רז). ואינה אסורה כגבינה שהעמידו בעור קיבת נבילה, כי הנבילה אסורה מצד עצמה, ואילו עור קיבה של בהמה שנשחטה כהלכה כשר, וכל האיסור רק מחמת עירוב בשר וחלב, וכל זמן שלא מרגישים את טעם הבשר, אין בזה איסור (רמב"ם מאכ"א ג, יג). ולא גזרו על כך חכמים, הואיל ואין כאן בישול בשר בחלב וחשש האיסור הוא רק מדרבנן, ועל חשש דרבנן אין גוזרים (תוס' חולין קטז, א 'המעמיד').
^ 8.. מי חלב : בעת תהליך גיבון החלב לגבינה, חלבוני הקזאין שבחלב מתגבשים יחד לגבינה, ומשקה החלב נעשה דליל כמין מים עכורים. משקה זה נקרא בתלמוד 'נסיובי דחלבא' המכונה גם 'מי החלב' (whey), והוא מורכב מסוכר החלב (לקטוז), ומחלבון מי הגבינה. יש אומרים שמי חלב של נוכרים אסורים כחלב, שמא עירבו בהם חלב בהמה טמאה (חקקי לב א, לה; כה"ח נב; שבט הלוי ד, פו). ויש אומרים שבמקום שאין חשש שיערבו חלב טמא במי החלב, אין בהם איסור (פר"ח כא, אג"מ ג, יו"ד יז). ויש סוברים שמי חלב אינם כלולים בגזרת חלב נוכרים (כנה"ג הגה"ט ב בשם שה"ג; דרכ"ת א).
בתעשיית המזון והתרופות משתמשים לעיתים בחלבונים שהופקו ממי החלב או בלקטוז שהופרד ממי החלב על ידי סינון. יש אומרים שדינם כדין מי החלב השנוי במחלוקת (הרב אלישיב). ויש אומרים שגם המחמירים במי החלב, יסכימו שהם כשרים, שהואיל והשתנו אינם בכלל הגזרה, ובנוסף לכך, אפשר לסמוך על הפיקוח הממשלתי האוסר עירוב חלב טמא (חלקת יעקב, ציץ אליעזר יז, עו, א).
דין מי החלב כדין חלב, ולכן הם אוסרים את הבשר המתבשל עימם (שו"ע פז, ו; ש"ך יז). יש אומרים שזו גזירה מחמת מראית העין, ולכן מותר לאוכלם לאחר בשר אך לא עמו ממש (הרב אלישיב, קובץ תשובות יו"ד עג), אך מקובל להחשיבם כחלביים לכל דבר. אבל תרופה שנועדה לבליעה ואחד ממרכיביה הוא לקטוז או חלבוני חלב אינה נחשבת לחלבית, ואין איסור ליטול אותה לאחר אכילת בשר (אג"מ ב יו"ד כו; שבט הלוי ז, קיח).
^ 9.. לתוס' (ע"ז לה, א 'לפי'), אם ידוע שהגוי חלב את החלב כדי להכין ממנו גבינה, למרות שישראל לא ראה את החליבה, הגבינה כשרה, מפני שהגוי יודע שחלב טמא אינו מתגבן, ואינו שוטה לערב חלב טמא בחלב שנועד להכנת גבינה, וממילא אין חשש שיש שם תערובת חלב טמא. וכן פסקו למעשה גינת ורדים, נהר מצרים, פעולת צדיק ב, רנז; אג"מ יו"ד ג, טז. מנגד, לרש"י, אם לא ראה ישראל את החליבה, למרות שראה את עשיית הגבינה - הגבינה אסורה משום חלב נוכרים, שמא חשב לשתות את החלב ועירב בו חלב טמא, ואח"כ נמלך לעשותו גבינה. וכן פסקו כנה"ג, ט"ז קטו, יא; שולחן גבוה כ. רבים הכריעו להחמיר לכתחילה כרש"י ובשעת הדחק ובהפסד מרובה להקל כתוס' (רמ"א קטו, ב, תורת חטאת פא, ב).
^ 10.. נחלקו הפוסקים לגבי גבינות רכות שנעשות על ידי בישול בלא העמדה של אנזימים, כמו גבינת ריקוטה, שנעשית על ידי בישול החלב או הנסיובי, היינו מי החלב הנותרים מגבינה. וכן לגבי גבינת קיימאק, שנעשית על ידי בישול ממושך של חלב על אש קטנה, ואיסוף מה שנקפא מעל החלב וקירורו. לפר"ח קטו, כא, הואיל ואינן מועמדות על ידי אנזימים אין חשש שיעמידום על ידי עור קיבת נבילה, וגם אין לחוש שהגוי יערב בהן חלב טמא, הואיל ואינו נקפא וממילא אין בו תועלת. וכן הקל לגבי יוגורט בשו"ת חקרי לב (יו"ד קלט). מסתבר שהפוסקים שהקילו באחד מסוגי הגבינות הרכות יקלו בכל הסוגים, הואיל וטעם ההיתר אחד. בהשגחת OU נוהגים להכשיר גבינות אלה על פי הרב הנקין שהתירן גם אם נעזרים במעט רנט כשר. ולכך נטה באג"מ יו"ד ב, מח, לגבי קוטג'.
מנגד, לדעת רוה"פ כל הגבינות הללו אסורות, הואיל והגזרה היתה במניין וחלה גם על גבינות שאין חשש שיכינו אותן בעור קיבת נבילה. כ"כ חכ"א נג, לח; וערוה"ש קטו, טז. ולכך יסכימו כל האחרונים שהחמירו לגבי אחת הגבינות הרכות, ומהם: רדב"ז ח"ו סי' ב' אלפים רצא; שיורי ברכה קטו, ה, וחיים שאל א, מג; מהר"ם חאגיז שו"ת הלק"ט א, א, בשם מהריק"ש; חקקי לב יו"ד לז-לח. לגבי גבינות שנעשות בבישול, כריקוטה וקיימאק, יש אומרים שיש לאסור גם מפני איסור חלב נוכרים, הואיל ונעשו בבישול ובלעו טעם החלב (שלטי גיבורים ע"ז טז, א, בדפי הרי"ף אות ב). בדומה למחלוקת על גבינות נחלקו גם לגבי מיני שמנת, ואף בזה נכון להחמיר, והרוצה להקל, רשאי (יעויין ב'החלב ומוצריו וכשרותם' עמ' רכד).
^ 11.. ויש אומרים שיסוד איסור חלב וגבינה מחשש שנחש הטיל בחלב ארס, ואף שכיום אין בינינו נחשים, האיסור שגזרו חכמים על חלב וגבינה נותר במקומו, אבל על מה שלא גזרו כדוגמת חמאה אין להחיל את האיסור (שערי דורא, רבנו פרץ).
^ 12.. הכלל: "כל היוצא מהטמא - טמא" (בכורות ה, ב), אינו חל על חלב אשה, מפני שרק מה שאסור באיסור לאו מהתורה - היוצא ממנו אסור, ואילו בשר אדם אסור מחמת מצוות עשה (רמב"ם) או מדברי חכמים (רא"ש ורשב"א). אבל אסרו חכמים לינוק מאשה, שמא יטעו בעקבות זאת להתיר חלב טמא, שיאמרו כשם שאסור לאכול בשר אדם אבל החלב היוצא מאשה מותר, כך למרות שבשר בהמה וחיה טמאים אסור באכילה, החלב היוצא מהם מותר.
חלב נוכרית כשר כחלב ישראלית, וכן נאמר בישעיהו (מט, כג): "וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ..." אמנם יש אומרים, שאם צריך למצוא מיניקת לתינוק ישראלי, יש להעדיף מיניקת ישראל (ר"ן בשם רשב"א, רמ"א פא, ז). ואם שכרו מינקת שאינה ישראלית, מנהג חסידות לבקש שתאכל מאכלים כשרים (תורת חטאת סה, יא).