בית המדרש

  • מדורים
  • לאורו
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
5 דק' קריאה
עַל-יְדֵי הִתְרַחֲקוּת מֵהַכָּרַת הָרָזִים בָּאָה הַהַכָּרָה שֶׁל קְדֻשַּׁת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל בְּצוּרָה מְטֻשְׁטֶשֶׁת. עַל-יְדֵי הַהִתְנַכְּרוּת אֶל סוֹד ד' נַעֲשׂוֹת הַסְּגֻלּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁל עמֶק הַחַיִּים הָאֱלֹהִיִּים לִדְבָרִים טְפֵלִים שֶׁאֵינָם נִכְנָסִים בְּעמֶק הַנְּשָׁמָה, וּמִמֵּילָא יֶחְסַר הַכּחַ הַיּוֹתֵר אַדִּיר בְּנִשְׁמַת הָאֻמָּה וְהַיָּחִיד, וְהַגָּלוּת מוֹצֵאת הִיא חֵן מִצַּד עַצְמוּתָהּ; כִּי לַמַּשִּׂיג רַק אֶת הַשֶּׁטַח הַגָּלוּי לֹא יֶחְסַר שׁוּם דָּבָר יְסוֹדִי בְּחֶסְרוֹן הָאָרֶץ וְהַמַּמְלָכָה וְכָל תָּכְנֵי הָאֻמָּה בְּבִנְיָנָהּ. יְסוֹד צְפִיַּת הַיְשׁוּעָה הוּא אֶצְלוֹ כְּמוֹ עָנָף צְדָדִי שֶׁאֵינֶנּוּ יָכוֹל לְהִתְקַשֵּׁר עִם עמֶק הַכָּרַת הַיַּהֲדוּת, וְזֶה בְּעַצְמוֹ הוּא הַדָּבָר הַמֵּעִיד עַל חֶסְרוֹן-הַהֲבָנָה שֶׁיֵּשׁ בְּשִׁטָּה מְעַטַּת-הַלְּשַׁד כָּזאת. לֹא שׁוֹלְלִים אֲנַחְנוּ כָּל מִין צִיּוּר וַהֲבָנָה הַמְיֻסָּד עַל יַשְׁרוּת וְרִגְשֵׁי דֵּעָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם בְּאֵיזוֹ צוּרָה שֶׁהִיא, רַק אֶת אוֹתוֹ הַצַּד שֶׁשִּׁטָּה כָּזאת תַּחְפּץ לִשְׁלֹל אֶת הָרָזִים וְאֶת הַשְׁפָּעָתָם הַגְּדוֹלָה עַל רוּחַ הָאֻמָּה, כִּי זֶהוּ אָסוֹן שֶׁאָנוּ חַיָּבִים לִלְחֹם אִתּוֹ, בְּעֵצָה וּבִתְבוּנָה, בִּקְדֻשָּׁה וּבִגְבוּרָה.

אפשר להסתכל על ארץ ישראל כאמצעי להחזקת קיומה החומרי של האומה הישראלית, הצלת האומה מפני פרעות וצרות של הגלות, כאמצעי לביטחון וכלכלה, כאמצעי לקיום מצוות התלויות בארץ ועוד נימוקים כאלה ואחרים. אפשר להסתכל על ארץ ישראל כמקום שבו אנו נושמים וחיים את האמת שלנו שרק כאן בארץ הזאת נוכל להוציא מהכוח לפועל את שלמות חיינו בכל רובדי החיים הפרטים והכללים. לכן "אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּה דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקַת קִיּוּמָהּ הַחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי". ארץ ישראל היא הכוח הפנימי המהותי של האומה הישראלית שדרכה היא מתקשרת להקב"ה, היא נקראת "ארץ האלוה" בפי רבי יהודה הלוי זצ"ל (כוזרי מאמר ב'). עם ישראל אינו יכול לחיות בלא ארץ שתהייה מסוגלת להכיל את הייעוד והמטרה של האומה, האומה היא הנשמה וארץ ישראל היא הגוף של האומה. לאומה שלנו יש סגולות פנימיות, וסגולות אלו יכולות להופיע ולצאת לפועל רק בארץ ישראל. רבי יהודה הלוי זצ"ל (כוזרי, שם) מתאר את הגפן הראויה לגדול ולתת את פריה במקום הראוי לה, כאשר נוטעים אותה לא במקום הראויה אינה נותנת את פריה הטוב והמשובח, כך עם ישראל כאשר הוא נטוע בסביבתו הטבעית ארץ ישראל, הוא מגלה את המטרת הראשית שבשבילה הופיעה האומה, לחיות חיי קודש בעולם טבעי-ריאלי.
היות והקשר בין עם ישראל לארץ הוא קשר בין גוף לנשמה, הוא לא ניתן להבנה בהסתכלות חיצונית חומרית או אפילו רוחנית, בשביל לעמוד על מהות הקשר צריך העמקה בפנימיות התורה. רבנו הרמ"א מבאר בברכת 'אשר יצר' (שו"ח, או"ח סי' ו') את מטבע הלשון "רופא כל בשר ומפליא לעשות" - במה ששומר רוח האדם בקרבו, שקושר דבר רוחני שהוא הנפש בדבר גשמי שהוא הגוף. והכול הוא על ידי שהוא "רופא כל בשר", כי אז האדם בקו הבריאות ונשמתו משתמרת בקרבו. כך האומה הישראלית בקו הבריאות, רק כאשר היא בארץ ישראל - בארץ הנבואה. רוח הנבואה שורה רק בארץ ישראל או בעבורה, רוח זו שולחת חיים לכל אבריה הרוחניים והגשמים של האומה, ממלאת אותה בכוחות רוחניים ואידיאליים.
המחשבה על ארץ ישראל כאמצעי, כדבר חיצוני לאומה כמו שאדם זקוק לבית לפרנסה כך האומה זקוקה לארץ ישראל, תפיסה כזאת לא תביא לידי ביטוי את עומק החיים והיחס הנכון לארץ ישראל. אפילו תפיסה שמקום זה - ארץ ישראל - מיועד לקיום המצוות התלויות בארץ, אינה תפיסה שלמה ונכונה, היחס הוא הפוך היות וזאת ארץ ישראל ישנה אפשרות לזכות לקיים בה מצוות התלויות בארץ. כיצד קרה הדבר שרבים וחשובים לא הבינו את מעלת ארץ ישראל? הרבה פסוקים ומאמרי חז"ל מדברים אודות מעלת הארץ. הדבר נובע מחוסר ההבנה וההעמקה, העמדה התופסת את ארץ ישראל כקרקע כ"טרטוריה" כ"שטחים", היא תפיסה ללא העומק הרוחני שנמצא במהותה של ארץ ישראל.
"עַל-יְדֵי הִתְרַחֲקוּת מֵהַכָּרַת הָרָזִים בָּאָה הַהַכָּרָה שֶׁל קְדֻשַּׁת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל בְּצוּרָה מְטֻשְׁטֶשֶׁת" - ההתרחקות מהכרת הרזים אינה רק בלימוד בפועל שזה שייך לתלמידים הראויים לכך, אלא התרחקות נפשית רוחנית, התנכרות לתחום הזה בתורה. "העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה... מגלין לו רזי תורה" וביאר מורנו הרב חיים ויטאל זצ"ל נאמן ביתו של האר"י הקדוש זצ"ל שלימוד תורה לשמה זו פנימיות התורה, זוכה להבנת מעלתה וקדושתה של ארץ ישראל. ההתנכרות לסוד לגורמת שהסגולות העליונות של עומק החיים נהפכים לדברים טפלים. מצב רוחני כזה מוליד תהליך של התאהבות בגלות, מעין "אהבתי את אדוני לא אצא לחופשי" שנאמר בעבד עברי.
" יְסוֹד צְפִיַּת הַיְשׁוּעָה הוּא אֶצְלוֹ כְּמוֹ עָנָף צְדָדִי שֶׁאֵינֶנּוּ יָכוֹל לְהִתְקַשֵּׁר עִם עמֶק הַכָּרַת הַיַּהֲדוּת " - היסוד של צפיית לישועה מובא בגמרא במסכת שבת מתארת את דינו של אדם לאחר פטירתו "אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה , פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר?"
מורנו ורבנו, ראש הישיבה, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל מרגלא בפומיה (ע' 'מתוך התורה הגואלת') "ציפית לישועה" - להתקיימות דברי הנביאים בימיך - לשון הר"ן (שבת לא.). לראות בימינו את עין ה', את מעשה ה' הנורא. את קבוץ גלויות הנורא, ואת התזוזה של התשובה שרואים באיזה מקומות, ואין זה דבר פשוט". אנו חייבים לראות ולהתבונן במהלכי הגאולה המתרחשים לנגד עינינו, לראות ולצפות להתקיימות דברי הנביאים בימיו, ובודאי כאשר הם מתקיימים , חייב הוא לראות שיד פעלה כל זאת.
הסמ"ק (=ספר מצוות קטן. לר' יצחק מקורביל מגדולי הראשונים ממוני המצוות) במצווה הראשונה שהוא מונה מצוות האמונה שואל שתי שאלות:
א. מדוע נאמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא נאמר 'אשר בראתי שמים וארץ' שזהו דבר כללי יותר?
ב. מביא את מאמר הגמרא הנ"ל ששואלים את האדם 'ציפת לישועה'? וכי היכן כתוב בתורה שצריך לצפות לישועה?
וכך הוא עונה על שתי השאלות: אכן הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם כולו ברוח פיו. והוא הוציאנו ממצרים ועשה לנו כל הנפלאות ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה שנאמר (תהילים ל"ז) "מה' מצעדי גבר כוננו". ובזה תלוי מה שאמרו חכמים (שבת דף לא) ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו צפית לישועה. והיכן כתיב מצוה זו.אלא שמא מינה בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים דכתיב "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך", כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם, כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלהיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית , כדכתיב (דברים ל') "ושב וקבצך מכל העמים".
כלומר, המצווה 'אנכי ד' אלוקיך' שהיא להאמין שיש בורא שברא את העולם, כוללת בחובה דבר נוסף, להאמין ולצפות שיגאל אותנו שנית, ויביא את משיח צדקנו. אם כן, כל אדם מצווה לראות את סימני הגאולה בכל דור ובדורו בפרט, וכך ביאר מורנו ורבנו הרצי"ה קוק זצ"ל: "עין בעין יראו בשוב ד' ציון" מה פירוש "עין בעין"? כשזוכים להסתכל על המאורעות ההיסטוריים מתוך העין האלוהית, מתוך חיים של אמונה, כשזוכים לכוון את העין האנושית אל מול העין האלוהית - אז רואים "בשוב ד' ציון ". אבל אם חסרה אמונה, חסרה התכוונות מול העין האלוהית - אזי מופיעים בלבולים". הציפייה היא ההתבוננות הקבועה, כמו שומר העומד בראש המגדל וצופה האם באים אנשים לכיוון העיר. כך הצופה לגאולה, גם כאשר אין שום סימן גלוי לישועה הוא צופה אליה. הצופה בעומד בראש המגדל מזהה אנשים שבאים לעיר לטוב או למוטב, הוא פועל בנמרצות לאור הנתונים החדשים. כך הצופה לגאולה רואה את המהלכים המתרחשים לנגד עיניו, אינו עומד מבחוץ, אלא הוא נעשה שותף אקטיבי לרצון הבורא. לפעול למען הגאולה להיות מסור לתיקון העולם והשלמתו הקב"ה מבטיח שכר, "א"ר ירמיה בן אלעזר: עתידה בת קול להיות מפוצצת באוהלי צדיקים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו".
" וְזֶה בְּעַצְמוֹ הוּא הַדָּבָר הַמֵּעִיד עַל חֶסְרוֹן-הַהֲבָנָה שֶׁיֵּשׁ בְּשִׁטָּה מְעַטַּת-הַלְּשַׁד כָּזאת " - כוונת מרן הרב זצ"ל לשיטתו של הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל שהיה רב בגרמניה בעיר פרנקפורט, כמובן שהייתה כוונתו לשם שמים, אך שלוש נקודות בשיטתו שהיו לא שלמות. האחת ביקורת על הרמב"ם (אגרות צפון) - גם בדורו ראו בכך דרך שאינה שלמה. השנייה - הסתייגות מעניין הנסתר של התורה. השלישית - היחס לארץ ישראל. באותו הדור היו כמה גדולים, הרב צבי הירש קאלישר, מייסד "חובבי ציון", והרב אליהו גוטמאכר שהיה תלמיד חכם ומקובל, שניהם היו חברים מיוחדים בהתלהבות שבקדושה ביחס לישוב ארץ ישראל. הרב קאלישר היה בקשר מכתבים עם הרב הירש אודות בנייתה של ארץ ישראל ותשובתו של הרב הירש הייתה: "מה שכבודו חושב למצווה גדולה, הנני חושב לעברה לא קטנה" (שו"ת שמש ומרפא). "ההתרחקות מהכרת הרזים" ו"ההתנכרות אל סוד ד'", הן הן שגורמות ליחס של ריחוק כלפי ארץ ישראל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il