לאהוב כמו זוג זקנים | הרב נתנאל יוסיפון | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
בחוקותי

קטגוריה משנית

2954

3 דק' קריאה

אישה אחת, באה אל המגיד מקוז'ניץ ובכתה לפניו, שבעלה פרש ממנה ומכנה אותה – מכוערת.
'ושמא את מכוערת באמת'? שאל המגיד.
'רבי', קראה האישה, 'האם בשעת החופה לא הייתי יפה ונעימה בעיניו? ולמה נעשיתי עתה שחורה?'
מיד רעד המגיד בכל גופו, ורק בקושי רב הצליח לנחם את האישה, בהבטיחו לה שיתפלל בשבילה שישיב אלוקים את לב בעלה אליה.
לאחר שהלכה האישה, אמר המגיד לפני ה' – "זכור נא את האישה הזאת, ריבונו של עולם, וזכור נא את כנסת ישראל. כשאמרה העדה בהר סיני 'נעשה ונשמע', ואתה קירבת אותה ואירשת אותה, האם לא היתה יפה ונעימה בעיניך? למה נעשינו אתה שחורים?"
אמירה נוקבת עד תהום, העוסקת בברית הנצחית בין ישראל ואבינו שבשמיים, ומעוררת אהבתנו הישנה. יש כאן גם עצה עמוקה לטיפול זוגי. כשיש שעות קשות, משברים ונפילות, יכולים בני הזוג להיזכר ברגעי האהבה הגדולים של ראשית הנישואים, ומכוחם לשוב ולעורר את החיבור ביניהם, ולצלוח את כל המשברים. וכבר אמר הנביא במפורש – "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך", הזיכרון הישן שב ומעורר את האהבה לעת משבר.
אך האמת היא, שאסור להסתפק בכך. זהו פתרון זוגי ברמה ראשונית בלבד. אסור לבני זוג להסתפק באהבתם הראשונית ומכוחה לצלוח את המשברים. אם הם יסתפקו בכך, אהבתם תישאר קטנה ומצומצמת, והדבק ביניהם יהיה רק מכוח נחלת העבר.
המדרגה הטובה, שיש לשאוף אליה, היא אהבה הולכת ומתגברת, שבה בני הזוג הולכים ומתעצמים בקשר ביניהם, והזוגיות ביניהם הולכת ומשתבחת, ככל שחיי הנישואין שלהם הולכים ומתארכים. מדרגה זו, לא באה תמיד בקלות. היא באה מתוך עמל ועבודה על חיי הזוגיות, אך בדרך זו חיי הזוגיות הם מכח ההווה, ההולך ומתפתח, והם מלאים חיות ורעננות.
ובאמת, שיאה של מדרגה זו היא בכך, שבני הזוג מסתכלים גם על הקשיים ביניהם, שבעומק הם נובעים מאהבה גדולה. הרי אדם לא מתרגש כל כך מאדם זר שפוגע בו, אך פגיעה מאדם אוהב וקרוב היא קשה מאוד. בדרך זו, בני הזוג מבינים, שגם הקשיים נובעים מאהבה וחיבור גדולים. וכך ההווה הזוגי מלא חיות ורעננות בכל עת ובכל שעה.
ובאמת, שתי המדרגות הללו קיימות גם בקשר בין ישראל ואבינו שבשמיים, כפי שעולה מפרשיות הברכות והקללות, שבפרשות בחוקותי וכי תבוא. הברכות והקללות, מופיעות פעמיים בתורה, ועל כך נאמר בזוהר הקדוש, כפי שמביא הרמב"ן (כו, טז) בפרשתנו, שהקללות שבבחוקותי הם כנגד חורבן בית ראשון, והקללות שבכי תבוא הם כנגד חורבן בית ושני.
והנה, אם נעיין בסיום הפרשיות נגלה דבר מדהים. בסוף הקללות שבפרשת בחוקותי, התורה מנבאת שתהיה נחמה. הנחמה תבוא בזכות הזיכרון – "וזכרתי את בריתי יעקוב.. את בריתי יצחק... את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור... וזכרתי להם ברית ראשונים, אשר הוצאתי אותם מארץ מצריים...".
זיכרון זה כביכול זיכרון העבר, האבות הקדושים, השבטים ודור יוצאי מצריים. ובאמת, המדרש מדקדק בלשון הפסוק, שסמוך לאברהם ויעקב נאמרה זכירה, אך סמוך ליצחק לא נאמרה זכירה, "אלא רואין את עפרו, כאילו הוא צבור על גבי המזבח". כלומר, זיכרון הוא זיכרון העבר, אך עקידת יצחק נמצאת כל הזמן מול ה', כך שאין צורך להיזכר.
כמובן, האבות הקדושים הם לא רק זיכרון העבר, אלא הם מוטבעים בתוכנו, כך שהם יסוד הקשר הנצחי בינינו לה', אך דומה הדבר כסיפור בו פתחנו, שזיכרון העבר ממשיך ומחייה את ההווה.
לעומת זאת, בסוף פרשת כי תבוא, כלל לא נאמרת נחמה, אלא רק נאמר "אלה דברי הברית, אשר ציווה ה' את משה לכרות את בני ישראל..". ובזוהר הקדוש מופיע ששאלו התנאים הקדושים, אם כך, האם הדבר מלמד, חלילה, שאין נחמה וגאולה על חורבן הבית השני?
ועל כך מובא, שהתגלה אליהו הנביא לרבי שמעון בר יוחאי, ולימד אותו, שלא כתובה נחמה בסוף, מפני שכל ההבטחות והנחמות של ישראל כתובים באלו הקללות. 'צא וראה, מלך שאהב את בנו, אף על פי שקללו והכהו, אהבת מעיו עליו. כשמראה כעס חזק, אז רחמים שלו עליו. כך הקב"ה אף על פי שקלל, דבריו הם באהבה, בגלוי הן נראות קללות, והם טובות גדולות. משום שאלו הקללות היו באהבה, מה שלא היה כן בקללות הראשונות, שכולן היו בדין קשה".
נמצאנו למדים, שבגלות שנייה התעלינו למדרגה השנייה, שבה אנו חשים שה' מייסר אותנו מתוך אהבה וכדי לתקן אותנו. וטעם הדבר, שמגלות ראשונה, נגאלנו אל הבית השני, שגם הוא בסוף חרב, ואם כן כביכול לא היה שווה לסבול את צרות הגלות. אך מגלות שנייה, אנו נגאלים בגאולה שלימה, ואם כן הצרות שבה אכן רוממה אותנו לשלימות, ואנו חשים שגם הקשיים היו באהבה וכדי לקרבנו אל ה'. ובאמת, בפרשת ניצבים, שלאחר פרשת כי תבוא, מובא שנשוב בתשובה וניגאל בשלימות.
ויהי רצון, שכאהבתם הגדולה של זוג זקנים, הנשואים ביחד כבר שנים רבות, כך נזכה לשוב ולהיגאל בשלימות, ותתגלה האהבה השלימה בין ישראל ואבינו שבשמיים!