על החטא ועונשו | הרב משה צוריאל זצ"ל | בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
מלחמת לבנון השניה

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

5124

3 דק' קריאה

במלחמתנו הנוכחית נהרגו כבר קרוב לחמישים ישראלים, ונפצעו יותר מאלף. נוסף על כך יותר ממליון אזרחים יושבים כבר כמה שבועות במקלטים, שהייה שוחקת עצבים. רובם מחוסרי פרנסה. חלק גדול מתושבי הצפון ברחו מבתיהם, ונתפזרו בכל חלקי הארץ, גולים ונודדים. האם אין זאת מהתבונה לבדוק את מעשינו, כדברי הגמרא "אם רואה אדם יסורין באים עליו, יפשפש במעשיו"? ועוד אמרו כי עונשיו של הקב"ה הם "מדה כנגד מדה". ואין זאת בלבד כדי לתקן את העבר, אלא גם לתקן בעתיד לבל נחזור שוב על טפשותינו, לבל נמשיך בדרכנו המטורפת.

נתחיל בדברי פירוש "אור החיים" על התורה. על הפסוקים:

"ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם, וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה. והיה [אומר ה'] כאשר דמיתי לעשות להם, אעשה לכם!" (במדבר לג, נה-נו).

מעיר "אור החיים":

"פירוש, לא מלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו, אלא גם חלק ש[כבר] זכיתם בו אתם וישבתם בו, וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו, לומר: 'קומו! צאו ממנו!" עכ"ל.

ועיין סוף פירוש רמב"ן לפסוק זה, לשונו חריפה ביותר, ואפילו יותר מדאי. וכאשר אנו חוזרים לעיין במלים של הפסוק, רואים אנו כי אור החיים" לא הוסיף מאומה כדרוש או מחשבות עצמו. דברים צמודים לפשט המקרא. כלומר זה כתוב מפורש בתורה.

מותר לנו להשאיר בארץ רק אותם נכרים המקיימים ז' מצוות בני נח, ומקבלים שלטונם של יהודים בארצם.

לכן כאשר אויבינו מלבנון יורים רקטות על כל מרחבי הגליל, וגורמים שחבל ארץ ההיא תיחרב מיושביה, האם אין מקום להרהר שזה עונש לציבורנו על ששתקנו לגירושם של עשרת אלפים יהודים מבתיהם ואחוזתם בגוש קטיף, לפני פחות משנה? הרי אם אין זה דומה להרעשת הקאסמים על יישובי האזור, בלי מענה מתאים ע"י צה"ל, שנהגו "איפוק"? הרי שני המצבים הם דומים להפליא. [הערה זו נתפרסמה השבוע ע"י אדמו"ר מבוסטון שליט"א]. כי לא די שלא גרשנו אויבינו מארצנו, אלא גרשנו את אחינו, ומסרנו חלקי ארצנו לאויבינו. דבר שהוא בניגוד גמור, ההיפך המוחלט, ממה שציותה התורה!

ואי אפשר להתגונן ע"י התנצלות שחוקה "מה היה הדבר מועיל אילו מחינו?" כי במצב דומה, ברוסיה בשנת 1990, עשרת אלפים מפגינים התיישבו שביתת שבת בכיכר הקרמלין במוסקבה, ולא זזו משם למרות הטנקים (הכח הצבאי) שרמסו ודרסו והרגו כשנים עשרה מפגינים. בסופו של דבר הפילו את המשטר הרודני. כי עמדו על דעתם למרות שחלק מהם נהרגו ע"י השלטונות. היו עקביים להשקפתם. כך כאן אצלנו, כאשר הרודן שלנו (שרון) פיטר שרים, ופיטר רמטכ"ל וגם ראש השב"כ כדי לכוף על קבלת דעתו, והפחיד באיומים חברי סיעתו, ולא נפרט עוד מעשים שפלים כאלו, הציבור הכללי (כלומר אלו שאינם בעלי כיפות סרוגות) לא הגיב, לא הפגינו מול היכלי הבג"צ, לא רטנו על כך השכם והערב בטלוויזיה ובעיתונות הכללית. לא התמידו במחאה נמרצת. אילו עשו זאת, שמא היו עוצרים ביד הרעה. (עיין עובדיה א, יא: "ביום עמדך מנגד ביום שבות זרים חילו, ונכרים באו שעריו וכו' גם אתה כאחד מהם!").

אבל מה לנו להתאונן על העבר? מה שהיה היה. אבל לצערנו מראשי המובילים להתנתקות היה אז רה"מ אולמרט. גם לאחרונה, רק ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה הנוכחית, הכריז בחוצפתו כי "ההתכנסות היא עובדה מוגמרת ואי אפשר להשיבה". גם איש סודו השר שטרית, מכריז השבוע כי יש לסיים מהר את פעולותינו הצבאיות בלבנון, כדי לבצע ההתכנסות. כלומר הללו "לא שכחו כלום, ולא למדו כלום". הם ממשיכים במלוא כפרנותם לבזות מצווה יקרה זו של יישוב א"י. שמא אפשר להבין מפני מה אינם רוצים "לכבוש" את א"י מידי הנכרים כמצוות התורה, שהרי כופרים הם בכלל בקדושת התורה וסמכותה. אבל באופן פרקטי ובלי קשר לדת, לעת הזאת שהנסיגה מגוש קטיף הוכיחה שנתנו חרב ביד אויבינו לפגוע בשדרות ואשקלון (ומי יודע מה עוד בעתיד?). כלום אינם מבינים שה"התכנסות" תביא רק חורבן ושממה על נתניה ורעננה ועוד?

מפני מה כמליון יהודים בגליל סובלים? זו תוצאה של חולשת שכלם של ראשי ממשלותינו זה משך שש שנים. תחילה נסוגו מלבנון (אשר שרון בזמנו הסכים לרה"מ ברק כך כצעד טאקטי!). אח"כ שתקו לנוכח התעצמותם של כוחות טרור בדרום לבנון, גם כאשר מפעם לפעם ירו עלינו. ולעת צרה הזאת עדיין שומרים הם במגירה על תכנית נפשעת של "התכנסות"? לכן על כולנו להשמיע קולנו, איש לרעהו, איש לשכנו, איש לצוות עובדים שלו ולכל בר שיח, להבהיר ולהסביר ולהצהיר, כי אורחות מחשבה כאלו של אולמרט וחבריו הם רעים ומושחתים, טיפשיים ומקלקלים. ומי יודע כמה צרות עתידות לבוא מפני קלקולם? עד שתהיה המולה ציבורית, עד שכל העם מקצה הארץ ועד סופה ישמיע דברו: "עד כאן לכוחות ההרס!"

"איזהו חכם? הרואה את הנולד". עלינו ללמוד מן פצעי ההווה. שמא נשכיל ע"י כך להינצל ממה שעתיד לבוא.