- פרשת שבוע ותנ"ך
- פקודי
68
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
זכינו לסיים ספר שמות, הספר השני בחמישה חומשי תורה.
הרמב"ן בפתיחה שלו לספר שמות כותב:
"השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחידוש העולם ויצירת כל נוצר ובמקרי האבות כולם שהם כעין יצירה לזרעם מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז להודיע כל העתיד לבוא להם". כלומר, כמו שהרמב"ן אומר כמה פעמים בספר בראשית, 'מעשה אבות סימן לבנים'. אבות הם השורשים, ומה שיש באב שהוא השורש, יש בהמשך בכל הענפים. ספר בראשית, הספר הראשון, ספר היצירה, הוא לא רק ששת ימי בראשית, הוא גם ספר האבות שהם גם כעין יצירה לזרעם.
"ואחרי שהשלים היצירה, התחיל ספר אחר בעניין המעשה הבא מן הרמזים ההם" – כלומר התולדות של היצירה שזה הבנים.
והייחוד של ספר שמות, שהוא עוסק "בעניין הגלות הראשון הנגזר בפירוש.. והגלות הזאת לא נשלמה עד שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו". כלומר, הגאולה זה לא רק לצאת מארץ מצרים, אלא לחזור אל המקום הרוחני של האבות. וכשהגיעו למתן תורה ולמשכן, זו הייתה הגאולה ממש, כשחזרו למקום שהאבות היו. זאת אומרת, שספר שמות הוא השלמה לספר בראשית.
חומש שמות – מימוש תכלית הבריאה
מעין הסגנון הזה, אומר גם הנצי"ב בהקדמתו לספר שמות, הוא אומר שהבה"ג קרא לספר הזה, ספר שני. הוא כותב כך: ספר בראשית, חומש שני, ספר הכוהנים, חומש פקודים, ומשנה תורה. מדוע הוא נתן לחומש שמות את השם חומש שני, למה הוא לא קרא לתורת כהנים החומש השלישי. מסביר הנצי"ב את הבה"ג, שהלכה כמותו בכל מקום, וצריכים באמת להבין את דבריו, שספר שמות הוא שני לראשון, הוא השלמה לספר בראשית. כי מטרת הבריאה שהקב"ה ברא את עולמו היא כדי שהוא יופיע בעולם. בראשית בשביל ישראל. הקב"ה ברא את העולם כדי שיופיע בעולם, וההופעה שלו בעולם היא כשעם ישראל מופיע בצורה המתוקנת והשלמה כשהוא מקבל את התורה, והשכינה יורדת לשרות בישראל. חומש שמות הוא בעצם הסיום של חומש בראשית. זו המטרה של בראשית. לכן הספר הזה נקרא לפי הבה"ג, החומש השני. כל מה שברא הקב"ה בעולם הוא כדי שישראל יקבלו את התורה, כמו שכבר אמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שהקב"ה התנה עם מעשה בראשית, אם ישראל מקבלים עליהם את התורה מוטב, ואם לא אחזיר את העולם לתוהו ובוהו. אם כן זה סיום ההתחלה, סיום המטרה של קיומו ובריאתו של העולם.
'והייתם נקיים' – תפארת לו מן האדם
בפרשת פקודי, הדבר הראשון שאנחנו פוגשים שמשה עושה, חשבון של כל הכסף והנחושת וכו' שהוא קיבל. ואומרים חז"ל: "מי שהיה נכנס אל הלשכה לתרום, לא היה נכנס לא בפרגוד חפות, שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר, שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, שנאמר "והייתם נקיים מה' ומישראל" (שקלים פרק ג משנה ב). משה רבינו לא סמך על העובדה שכולם מלמדים עליו זכות, שבוודאי לא ייתכן שמשה רבינו ייקח מהכסף של תרומת המשכן. הוא הביא את כל החשבון המדויק על כל הדברים שעשו בכסף בכיכרות ובנחושת, וכמה בכל דבר ודבר. יש כאן לימוד מאוד גדול, שאדם צריך להשתדל לא רק להיות בסדר עם עצמו, אלא גם לא להכשיל אחרים. שאם הוא עושה דברים, שאולי אחרים לא יבינו ויראו בזה דברים לא נכונים, מפני שהם לא יבינו את הטעם והסיבה שהאדם עושה - הוא צריך להסביר את מעשיו. והייתם נקיים מה' ומישראל. וזה מה שרבי אומר בתחילת פרק שני בפרקי אבות, "רבי אומר איזו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" - צריך שגם אנשים יגידו שזה טוב ונכון. ולא רק שזה 'תפארת לעושיה' שזה נכון מצד עצמו. אדם צריך לדעת, שהוא נברא בצלם אלוקים, ויש לו תפקיד להופיע את רצון ה' בעולם, ואנשים צריכים ללמוד ממנו. צריך להופיע את הקודש, את האור, את הטוב. אז צריך להיות לו גם 'תפארת מן האדם'.
אפשר גם להסביר את המשנה שהיא אומרת שאם יכול להיות שאדם חושב שהדרך שהוא הולך בה היא מפוארת והיא נכונה, ובעצם אנשים לא חושבים כך, אז הוא צריך גם להקשיב לאנשים אחרים. לא להיות סגור ולחשוב שרק אני יודע רק אני צודק, וגם אם כולם אומרים אחרת, אני החכם והיודע, אלא צריך להיות גם וגם, 'תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם".
הופעה ממשית של השכינה
סיימנו את ספר שמות, והפרשיות האחרונות עוסקות במשכן. הפסוקים האחרונים בחומש, עוסקים בכך שמשה לא יכול להיכנס אל המשכן, כי הענן מילא את המשכן ולא יכול היה להיכנס. זאת אומרת, השכינה הופיעה בצורה ממשית במשכן, עד כדי כך שזה היה מוחשי. "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם" (שמות מ, לד - לו). ישראל במדבר רואים כל הזמן את השכינה שורה, וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ., "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם", הופעת השכינה ממש, ואותו דבר נאמר בהפטרה שאנחנו קראנו, שכששלמה בנה את בית המקדש "וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'" (מלכים א, ח, יא). הופעת שכינה ממש.
האם קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא
הרמב"ם אומר, שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, כששלמה המלך בנה את המקדש, ונתקדש המקום הזה, הקדושה קידשה גם לעתיד לבוא. והרמב"ם מסביר שאמנם על ארץ ישראל יש מחלוקת אם קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, אבל בבית המקדש הייתה קדושת השכינה, וכיוון ששרתה שם השכינה היא לא עוזבת את המקום. אבל יש קושיה על הרמב"ם, חז"ל אומרים (יומא כא:), שבבית שני לא שרתה בו שכינה. חמישה דברים חסרו בבית שני, ארון, כפורת אש ואורים ותומים, ואחד מהם זו השכינה. מה הרמב"ם עושה עם הגמרא הזאת, ועוד קושי שחז"ל אמרו (ראש השנה לא.) שעשר מסעות נסעה שכינה, וגלתה ממקומה, עלתה לגג ובסוף היא עלתה למעלה. לפי זה נסתלקה השכינה. ומצד שני, חז"ל גם אומרים, שבכל מקום שגלו ישראל שכינה עימהם (מגילה כט.), יוצא שהשכינה לא נמצאת בבית המקדש, והיא שורה איפה שגלו ישראל. איך להסביר מאמרי חז"ל הללו, ואת דברי הרמב"ם שאומר שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא.
בספר 'בניין ציון', של הרב אטלינגר, מביא דברים בשם בנו ששואל את השאלה הזאת, וגם מביא ראיות לרמב"ם שיש מדרש ששכינה לא בטלה.
במדרש תנחומא: אמר רבי שמואל בר נחמני עד שלא חרב בית המקדש הייתה השכינה נתונה בהיכל, שנאמר: "וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ", משחרב בית המקדש, 'השמיים כסאו' סילק שכינתו בשמיים, זו דעה אחת. אמר רבי אלעזר בן פדת, בין חרב בין לא חרב אינו זז ממקומו. כלומר השכינה נמצאת בין חרב בין לא חרב, וכן הוא אומר: "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים" (דברי הימים ב, ז, טז) וכן הוא אומר: "וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ" (תהילים ג, ה) שאפילו שזה רק הר ואין בניין, הרי הוא בקדושתו. אמר רבי אחא לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי של בית המקדש שנאמר: "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ" (שיר השירים ב, ט). הרי יש כמה מדרשים שהם אומרים מפורש, ששכינה לא זזה ממקומה. אבל עדיין יש לנו קושיות ממאמרי חז"ל שהבאנו, אז איך נסביר את הדברים הללו.
מדרגות בהופעת השכינה
הוא מביא את הגמרא במסכת סנהדרין שמספרת:
'אמר ליה כופר לרבן גמליאל, אמריתו כל ביה עשרה שכינתא שריא'. כופר אחד יש לו הרבה קושיות, והוא שואל את רבן גמליאל, אתם אומרים, שכל מקום שיש עשרה שורה שכינה, כמה שכינתא איכא? כמה שכינות יש? איך יכול להיות? אז רבן גמליאל קרא לשמש שלו, אמר לו למה נכנסה השמש לכאן. אמר לו הכופר, השמש יש בכל מקום, אמר לו רבן גמליאל לכופר, השמש שהיא אחד מכמה שמשים של הקב"ה היא מתפשטת בכל העולם כולו, אז השכינה בעצמה על אחת כמה וכמה שמתפשטת בכל העולם כולו. לשון הגמרא: "אמר לו ומה שימשא דחד מן אלף אלפי רבוא שמשי קמי קודשא בריך הוא נייחא לכולי עלמא" היא מתפשטת בכל העולם נחה בכל העולם, "שכינתא דקודשא בריך הוא על אחת כמה וכמה". אז מסביר, כשאנחנו אומרים שהשמש נכנסה לבית, מה הכוונה - הרי השמש בשמים, מה זאת אומרת היא נכנסה לבית, יש שני שמשות, יש שמש אחד בשמים, ויש אור השמש שמתפשט בכל המקומות כולם. איפה שלא סוגרים את החלון, השמש נכנסת. כלומר השמש היא מאירה בכל המקומות, אלא אם כן יש מחיצות שמונעות את האור שלה מלהתפשט. בדיוק אותו דבר השכינה. השכינה נמצאת בכל מקום, השכינה בשמים, לא שהיא עוזבת את השמים ובאה לכל מקום שנמצאים עשרה. היא בשמים והאור שלה הוא אור גדול שמתפשט בכל מקום בעולם, לית אתר פנוי מיניה. איפה לא נמצאת השכינה, איפה שיש מחיצות, שלא נותנים לה להיכנס. איפה שלא הכינו כלים מתאימים כדי שהיא תוכל להיכנס. כשעשרה אנשים מתכנסים ועוסקים בקודש, הם מתרוממים ונפתחים לקבל הארה אלוקית, והשכינה שורה עליהם. חז"ל אמרו (אבות פרק ג' משנה ב'), שגם שניים שיושבים ועוסקים בתורה השכינה עמהם. שניים שעוסקים זה לא כמו עשרה שעוסקים. למה, כי הם כלי קטן, השכינה מופיעה לפי גודל הכלי. ככל שיש יותר ויותר אנשים שמתאחדים ומקבלים על עצמם עול מלכות שמים, אז הם מכשירים את המקום שהשכינה יכולה להופיע בו. מדרגות מדרגות בהופעת השכינה. וכך גם בבית המקדש הראשון, שאכן שכנה בו שכינה גדולה מאוד, הופעה ממשית. כמו שהפסוק אומר: "וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' (מלכים א, ח, יא). הענן שכן על בית המקדש. ובבית המקדש השני, שההכנה של ישראל הייתה פחותה, שלא כולם היו בארץ ישראל, לא כולם ביחד, אז ממילא השכינה שרתה בצורה אחרת. ולכן חז"ל אמרו שבבית המקדש השני לא הייתה שכינה, הכוונה באופן יחסי, שלא הייתה שכינה כמו בבית המקדש הראשון. אבל ודאי שהייתה שכינה, וחז"ל אומרים לנו בפרק שני בבמה מדליקין בשבת (כב:), שנר המערבי היה דולק כל הזמן, להגיד לנו ששכינה שורה בישראל. זה היה נס, כלומר השכינה שורה, אבל לא כמו בבית המקדש הראשון, שבו שרתה השכינה באופן גבוה ועוצמתי וחזק מאוד, בבית המקדש השני מדרגה אחרת. ואחר כך כשישראל גולים, אז גם השכינה עימהם. אז איך יכול להיות שמצד אחד שחרב הבית, השכינה עלתה לשמים, ומצד שני אמרו חכמים שכל מקום שישראל גלו שכינה עמהם. אלא ללמדך שיש מדרגות מדרגות בהופעת השכינה. הופעת השכינה הגדולה כאילו נסתלקה, ועלתה לשמים, אבל האורות מהופעת השכינה ממשיכות להופיע, לא בעוצמה שהופעת השכינה הייתה בבית המקדש. ובמובן הזה, השכינה נמצאת בכל מקום שנותנים לה להופיע. אז אפילו שניים שעוסקים בתורה השכינה עימהם. שלושה עוד יותר, חמישה עוד יותר, עשרה עוד יותר, מאה עוד יותר, וכן הלאה. זאת אומרת, מאה שיושבים ועוסקים בתורה כמו עכשיו שכינה עימהם, שכינה גדולה. צריך לדעת לחוש את הדבר הזה, כשעוסקים בדבר ה' ביחד, בציבור, השכינה שורה.
עיכובים בגאולת הר הבית והמקדש
הייתי ביום שישי בכותל, ויהודים לא יכלו להיכנס להר הבית, לא רק בגלל המשטרה, אלא מפני שבפנים היו אלפים של נוכרים. וזה מצער וכואב מאוד, איך זה יכול להיות, שהקב"ה נותן להם להיות שם ולא לנו. זה המקום שלנו. האם הוא מעדיף אותם עלינו - איך להבין את המצב הזה.
הגמרא במסכת סנהדרין דף צח: אומרת דבר מזעזע. הפסוק אומר: "מַדּוּעַ רָאִיתִי כָל גֶּבֶר יָדָיו עַל חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה וְנֶהֶפְכוּ כָל פָּנִים לְיֵרָקוֹן" (ירמיהו ל, ו) זאת אומרת, מצב מאד כואב ועצוב, מי זה הגבר הזה שהפסוק מדבר עליו, שמחזיק את הידיים על חלציו כמו יולדה, שכואב לו, ונהפכו כל פנים לירקון. אומרת הגמרא, אמר רבא ברבי יצחק אמר רב, מי שכל גבורה שלו", זה ריבונו של עולם, הוא מחזיק את ידיו כביכול. ומאי נהפכו כל פנים לירקון, אמר רבי יוחנן, פמליה של מעלה, שאלו המלאכים, ופמליה של מטה, שזה ישראל. בשעה שאמר הקב"ה הללו מעשה ידי והללו מעשה ידי, היאך אאבד אלו מפני אלו. הקב"ה אומר, הללו מעשי ידי זה ישראל, והללו מעשי ידי זה הגויים, ואיך אני אגרש את הגויים מפני ישראל. אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי, רהיט ונפל תורא ואזיל ושדי ליה סוסיא באוריא. כלומר השור שהוא ורץ ונפל ונפצע, אי אפשר להשתמש בו יותר, אז לקחו את הסוס שבתוך האורווה במקומו. אומר רש"י: "כשרץ השור ונפל, מעמידים סוס במקומו באבוסו, מה שלא היה רוצה לעשות קודם מפלתו של השור שהיה חביב עליו שורו ביותר. וכשמתרפא השור היום או מחר ממפלתו, קשה לו להוציא סוסו מפני השור לאחר שהעמידו שם. כך הקב"ה כיון שראה מפלתן של ישראל נותן גדולתו לאומות העולם וכשחוזרים ישראל בתשובה ונגאלים קשה לו לאבד אומות העולם מפני ישראל".
זה איום ונורא, זה מפחיד, אבל כך רש"י מפרש את הגמרא. וכך גם נראה הפשט בגמרא. איך להבין את הדבר הזה, מדוע אנחנו לא יותר חביבים על הקב"ה מהגויים האלה, איך זה יכול להיות, אמנם אנחנו חטאנו והוא הכניס אותם. אבל עכשיו אנחנו חוזרים, ומבקשים לחזור.
אני רוצה להסביר. קודם כל אפילו במצבים הכי נמוכים שלנו, אנחנו במקום יותר גבוה מהמצבים הכי טובים של הגויים. תמיד בכל המצבים אנחנו אמרנו 'שלא עשני גוי'. גם כשהיינו בשיא החולשות, והגויים כאילו אולי מתקנים את עצמם, תמיד עם ישראל היה יותר מכל העמים כולם. תמיד עם ישראל הוא נושא את שם ה' בעולם, ורק הוא היחידי שנושא את שם ה' בעולם. אז איך להסביר את הגמרא הזאת - התשובה היא, ככה נראה לי, שדורשים מאיתנו יותר. אנחנו יותר טובים מכולם, אבל אנחנו צריכים להיות הרבה יותר טובים. כי יש לנו הרבה יותר כוחות, יש לנו הרבה יותר סגולות. אז גם אם אנחנו יותר טובים מכולם, מוסרית, אמונית, ובכל המובנים, אנחנו ישראל מאמינים בני מאמינים, כולם מאמינים, אבל אנחנו צריכים להיות לפי הכוחות שלנו, ולפי זה, אנחנו נדרשים להרבה יותר. מאנשים שיש להם פחות כוחות, לא דורשים הרבה, מאנשים שיש להם יותר כוחות, דורשים הרבה. עם ישראל נדרש להיות במקום גבוה כהנה וכהנה לפי המעלה שלו. וכשאנחנו לא במקום הזה במקום שהיינו צריכים להיות, אז אנחנו נשארים בחוץ. וזה מה שאנחנו צריכים לתקן. זאת אומרת, לא להעלות על הדעת, שאנחנו לא עולים על כולם גם עכשיו. אבל ריבונו של עולם אמר אתם צריכים להיות עמי, נתתי לכם כאלה כוחות, אתם צריכים להיות במקום גבוה יותר, ועדיין זה מתעכב. ואנחנו כמובן עושים את כל המאמצים שאנחנו נתקדם כדי באמת להיות ראויים למה שהקב"ה מצפה מאיתנו, בעזרת ה'. בכל אופן זה היה מאוד לא נעים להיות שם, לראות איך הגויים שם באים באלפיהם למקום המקדש, ואנחנו לא יכולים לבוא …
ביסוס הדעה שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא
נעמוד על נקודה נוספת בעניין הקדושה. לכאורה הרב שואל קושיה גדולה איך יכול להיות שיש דעות שפסקה קדושת ירושלים ושהיא הייתה קדושה לשעתה ולא קדושה לעתיד לבוא, הרי קודש אי אפשר לפדות. קדושת הגוף, אין לה פדיון. גם אי אפשר להתנות שאני מקדיש את הקורבן הזה ליום אחד ואחר כך הוא לא יהיה קדוש, אין דבר כזה. קדושה כשהיא תופסת היא מוחלטת. אפילו הגמרא אומרת במסכת קידושין, שאם אדם אומר אני מקדש רק חצי בהמה לקודש, הקדושה מתפשטת על הכול, כי קדושת הגוף היא דבר מוחלט, היא לא מתבטלת, אז קדושת ירושלים, קדושת בית המקדש, לכאורה לא יכולה להתבטל. איך יש דעה שאומרת שקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא. מסביר הרב, זה לא העניין שהיה תנאי שכאשר בית המקדש נחרב אז הקדושה תיפסק, זה לא קשור בתנאים. אלא שקדושת בית המקדש בנויה משני חלקים. חלק אחד המקום, קדושת המקום. חלק שני הבניין, ועכשיו חרב הבניין. הקדושה נוצרה משניהם, ועכשיו רק חלק אחד נשאר. פה נקודת המחלוקת, האם קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא או רק קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. והרב מוכיח בהוכחות רבות מאוד, מהמשניות והגמרות, ומראשונים, כדעת הרמב"ם שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, ותופיע בפועל במדרגה עוד יותר גדולה, בעזרת ה', כשאנחנו נחזור ונבנה את בית המקדש במהרה בימינו.
סערת הגיוס – צריך גם תורה וגם צבא
(ביחס לביטוי של אחד הרבנים, שאם ירצו לגייס את בחורי הישיבות נלך לחו"ל)
אני רוצה להתייחס לסערה שהייתה בימים האחרונים, סערת הגיוס. אשרינו ומה טוב חלקנו שאנחנו שייכים לבית מדרש בריא, לבית מדרש גדול וענק של תורת ארץ ישראל. תורת ארץ ישראל היא תורה שלמה, תורה גדולה מאוד. וכגודל גודלה, כך קשה להרים אותה. ובאמת היו תקופות שממש לא יכלו להרים את הדגל הזה. איך יכול להיות אדם שהוא גם אוהב את עם ישראל אהבה גמורה, וגם אוהב את ארץ ישראל אהבה גמורה, וגם אוהב את התורה אהבה גמורה. זה יותר מדי, זה גדול. אז מי שאוהב את ארץ ישראל, הוא אולי קצת נחלש בדברים אחרים בתורה או בעם ישראל. ומי שאוהב את התורה מאוד, הוא נחלש באהבת ישראל, איך הוא יכול לאהוב את כל ישראל, גם את אלו שדעותיהם משובשות ומקולקלות. אז נוצר מצב שבאמת היה קושי בזה, הרב הרים את הדגל הגדול הזה, אבל מעטים הבינו אותו. כשבא מורנו ורבנו הרב צבי יהודה, הוא הצליח ליצור מהלך רוחני שאנשים יכולים להיות גם אוהבי עם ישראל וגם אוהבי ארץ ישראל, והכול מתוך תורת ישראל. בהתחלה זה היה חוג קטן, והחוג הזה הלך וגדל והוא הולך וגדל והוא סולל את הדרך הגדולה של התורה השלמה של תורת ארץ ישראל.
חז"ל אומרים (כתובות קי:) שמי שדר בחוץ לארץ כמי שעובד עבודה זרה. איך אפשר לחשוב לצאת מארץ ישראל, לעזוב את ריבונו של עולם, מי שדר בחוץ לארץ כמי שאין לו אלוה. לשמור את התורה בלי אלוה - זה לא נראה כל כך מושלם. חז"ל אמרו 'הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו', אבל זה לא לכתחילה, זה לא הסדר. והכוונה באמת שאין דבר כזה 'אותי עזבו ותורתי שמרו' משום שכאשר שומרים את התורה, קשורים לריבונו של עולם. התורה זה ריבונו של עולם.
במלחמת מצווה הכול חייבים
כשמסתכלים במבט הגדול השלם הזה, רואים את כל התקופה שלנו, כתקופה של גאולה. והמדינה היא תהליך גדול של גאולה, לא גאולה שלמה עדיין אבל תהליך, שלב חדש וחשוב מאוד בגאולת ישראל. ושמירה על המדינה וקיומה, זה להיות שותף עם הקב"ה בהבאת הגאולה. והשירות בצבא כמובן, הוא מצווה גדולה מאוד. לא רק בדיעבד כי יש סכנה ומשום "לֹא תַעֲמֹד עַל־דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז). אלא משום שזו מצווה גדולה לשמור על קיומו של עם ישראל, ולהיות שותף במהלך הזה של גאולת ישראל. מצוות הגנה על עם ישראל, היא מצווה כזאת גדולה, שההלכה היא שבמלחמת מצווה יוצאים כולם, גם חתן מחדרו וכלה מחופתה. אין שום פטור ממלחמת מצווה. והאמת היא שלא רק עכשיו כשיש מלחמה, תמיד השירות בצבא הוא מלחמת מצווה. אנחנו כל הזמן בסכנה, וקיומו של הצבא הוא מגן על קיומו של עם ישראל. אם לא היה צבא, עם ישראל לא היה יכול להתקיים כאן בארץ ישראל. לכן כל הזמן זו מלחמת מצווה. ואם זו מלחמת מצווה, אז כולם צריכים לשרת. ומורנו ורבנו הרב צבי יהודה, היה אומר, שאנחנו 'לא פטורים' מהצבא, אלא אנחנו רק 'דוחים' את הצבא. אנחנו חייבים בשירות בצבא, ואנחנו רק דוחים את השירות בצבא לתקופה יותר מאוחרת אחרי כמה שנים של לימוד בישיבה.
הנהגת המדינה מאפשרת להצמיח גדולי תורה כצורך של האומה
יחידים, יחידי סגולה שיהיו למאורות בישראל, הם באמת פטורים. עם ישראל צריך שהם ישארו ללמוד תורה ולא יפסיקו את לימודם. אני אומר שמדובר ביחידים, כמובן עם ישראל צריך הרבה יחידים כאלה, והתפקיד שלהם לעסוק בתורה ולהתעלות במעלות התורה. ההנהגה של עם ישראל, של המדינה, צריכה לעשות את השיקול שעם ישראל יהיה חזק גם בצד הרוחני שלו, וגם בצד הקיומי המעשי שלו. צריך לשקול את כל הצדדים. ובשיקול הכללי, הנהגת העם, יודעת שצריך שיהיו גם אנשים ששומרים על הגחלת, ששומרים על הופעת התורה, ומופיעים את התורה, שהם יאירו את אור התורה על כל הכלל כולו. ולכן עושים את הסידור הזה, שיש דחיה לבני התורה מפני שצריכים אותם, ולא בדיעבד, אלא כדי שהם ישבו וישקדו על התורה, וימשיכו את אורה של תורה, בהתחלה בתוכם, ואחר כך בסביבתם, ועל ידי זה התורה נמשכת בישראל.
איך לעשות את המינון הנכון - זה באמת התפקיד של הנהגת ישראל, לשקול את מי צריכים לצבא, וכמה יישארו בישיבה. אבל אם יהיה מצב כזה שהסכנה כל כך גדולה, שאי אפשר בלי כל בני התורה, אז כמובן שכולם יהיו חייבים להתגייס. עדיין לא הגענו למצב כזה. ולכן תמיד השיקולים הם צריכים להיות שיקולים בחשיבות של כל דבר ודבר, ולשקול כמה לאפשר שירבו תלמידי חכמים לומדי תורה, וכמה צריך חיילים לצבא. זה הסדר. הבריאות הזאת של ההסתכלות, לדעת שמתוך גודלה של תורה, מתוך עומק של אמונה, אנחנו רואים את הצרכים הכלליים של כלל ישראל. כמו שאומר החתם סופר, שכשעם ישראל נמצא בארץ ישראל, אז גם עבודת החקלאות שלו ועבודת הפרנסה שלו זו מצווה. וכמו שאי אפשר להגיד לאדם, אל תניח תפילין מפני שאתה לומד תורה, או אל תקיים את המצווה הזאת ותלמד תורה, זה לא שייך, כי צריך לקיים את כל המצוות. כך גם החיים בארץ ישראל הם מצווה. קיומו של עם ישראל בארץ ישראל זה קיום מצוות, מצוות יישוב ארץ ישראל. וצריך בארץ ישראל לדאוג לפרנסה, ולכל האמצעים הכלליים של העם כדי שיוכל להתקיים בארץ. זו הסתכלות כללית וגדולה, שרואה את הכול, ויכולה להיות מחוברת אל כל עם ישראל, עם כל הצער שיש חלקים שעדיין לא שומרים תורה ומצוות כראוי. אבל כשמסתכלים במבט נכון, אז רואים שגם החלקים שלא מקיימים את כל המצוות כולם, רובם ככולם מקיימים מצוות גדולות ועצומות כמו השירות בצבא, חיזוק הכלכלה במדינת ישראל, וחיזוק המדע. עם ישראל זקוק לכל התחומים האלה כדי להופיע את הקודש. הקודש זקוק לכל סדר החיים השלם. חכמי יבנה היו אומרים, אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר וחברי מלאכתו בשדה (ברכות יז.). רואים את כל ישראל כחטיבה אחת, כי הקב"ה בחר בעם ישראל להיות לו לעם. הקב"ה לא בחר בנו כיחידים, לא בחר בכל אחד ואחד מעם ישראל באופן פרטי, ומה שאנחנו מתאספים ביחד, זה רק כדי שכל אחד יהיה לו יותר קל לעבוד את ה', והיחד הוא אמצעי בשביל הפרטים. לא כן הדבר, הכלל הוא הנבחר, הקב"ה בחר בעם ישראל כעם, ואנחנו מתחברים ביחד כדי לעבוד כעם.
אין הוא אמינא לגייס את כל בני הישיבות
אני רוצה להוסיף. לא עולה בדעתו של אף אחד לבטל את בני התורה שלא ילמדו תורה, זה מוסכם. ולכן אי אפשר להעלות אמירה כזאת, אי אפשר להעלות אמירה כזאת שאם ירצו לבטל את התורה. לא רוצים לבטל את התורה. יש צרכים, זה לא נגד התורה. התפיסה הזאת היא תפיסה שכאילו מחלקת את עם ישראל, זה לא כך. עם ישראל כולו רוצה את התורה. אף אחד לא רוצה שיהיה מצב שלא ילמדו תורה, יש אולי יוצאים מן הכלל, אבל אנחנו לא מדברים על היוצאים מן הכלל. הכלל כולו אף אחד לא מדבר על זה. לא עלה בדעתו של אף אחד, להגיד שיש היכי תימצי כזה.
מספרים שבזמן האחרון פורסם, שהצבא רצה לעשות מן תרגיל כזה שאם קבוצה של מתנחלים כובשת איזה כפר ערבי, איך הצבא יתמודד עם זה. כמה מתנחלים שמעו על זה ונפגעו עמוקות. איך עולה על הדעת דבר כזה. אפשר להסתכל על זה בשני אופנים, אפשר להיפגע ולכעוס, ואפשר להגיד, המתנחלים עושים רושם כזה, יש לנו בעיה אם חושבים עלינו דברים כאלה, זה גם בעיה שלנו, זו לא רק בעיה שהם חושבים וממציאים כאלה דמיונות, מאיפה הדמיון הזה התפתח, אולי אנחנו צריכים להתבונן.
עולה על הדעת דבר כזה, כאילו יש רוצים שלא תהיה תורה, רק להעלות על הדעת את הדבר הזה, זה מעליב. מה פתאום - ברוך ה', עם ישראל רוצה תורה, אבל יש צרכים.
התביעה שכולם יהיו שותפים – צודקת
התביעה הזאת היא תביעה מובנת. כמו שאם נגיד היו המיסים המשולמים היום בשווה. היום משלמים מיסים באופן יחסי לכל אחד לפי הפרנסה שלו, לפי המשכורת שהוא מרוויח. אבל בעצם זה לא צודק, כל אחד צריך לשאת בנטל בשווה. יש למדינה הוצאות כי היא צריכה לעשות כבישים חשמל ומים, כל אחד שמקבל שירות צריך לשלם בשווה. למה מי שמרוויח יותר צריך לשלם יותר, זו מדינה סוציאלית היא עושה טובות שאנשים עשירים עוזרים לעניים, אבל בעצם הסדר הנכון היה שכל אחד ישלם בשווה. הדרישה שכולם יישאו בנטל, זו דרישה צודקת, זו דרישה טבעית. אם היו מחליטים שבשביל להחזיק את המדינה, כל אחד חייב לשלם סכום בסיסי, בין אם מרוויח, ובין אם לא מרוויח, לא משנה מה, אתה חי, אתה מקבל כאן מים, חשמל, מקבל שירותי ניקיון רפואה, כל הדברים הללו, תשתתף. כולם משתתפים בשווה. אז עצם הרעיון הזה, הוא לא רעיון אנטי של משהו הוא רעיון שכולם צריכים להיות שותפים. זה שאנחנו מדינה סוציאלית, והציבור מוכן לקבל על עצמו, שמי שיש לו יותר הוא ישתתף ביותר, ומי שיש לו פחות ישתתף בפחות, זה מאוד יפה. אבל יש כאלה שלא מבינים, חושבים שלומר שכולם צריכים, זה לא טוב, זה דבר מקולקל. אז צריכים להסתכל על המציאות בצורה נכונה. לא להסתכל כאילו רוצים להחריב את התורה. ואם רוצים להחריב את התורה, צריכים להתגונן בכל הכוחות, זה לא נכון, זה לא כך. הציבור לא רוצה את זה, ברוך ה'. צריך להסתכל באופן בריא.
המבט המאחד
המבט שלנו, שאנחנו נמצאים בתקופה של גאולה. מדינת ישראל היא חלק גדול ושלב חשוב מאוד בגאולה. וכולנו שותפים במהלך הזה אלא שעושים חלוקה לפי הצרכים, כי מהלך הגאולה צריך להיות מהלך רוחני ומהלך גשמי שילוב של כל הכוחות. וכולנו משלימים אחד את השני. ואלה שמוסרים נפשם על קידוש ה', אין מילים לתאר את הזכויות הגדולות שלהם. ואלה שמשרתים בצבא ומוכנים למסור את הנפש, אין מילים על זה. אשריהם, אשרי חלקנו שיש לנו אנשים כאלה טובים. אנחנו צריכים לדעת שאשרינו, שאנחנו זכינו להיות ברוך ה' במקום גדול מקום בריא, מקום שרואה בחיוב את כל חלקי האומה. יש מה לתקן, אבל צריכים לראות גם את הטוב. וברוך ה' עם ישראל בארץ ישראל, כמעט כולם שותפים במהלך הגאולה עם כל הצל שיש אצל חלק מהאנשים. כל אחד נוטל חלק במהלך הגאולה. כמעט כל אחד, אלה בצבא, אלה בכלכלה, ואלה בתחומים אחרים, אבל כל אחד הוא שותף. אז כמו הגוף, שיש לו איברים רוחניים ואיברים גשמיים יש איברים יותר מעולים ויש איברים פחות נקיים יותר מלוכלכים, וככה זה הגוף כולו, הוא צריך את הכול. עם ישראל צריך בשמים ועם ישראל צריך גם בורסקי, הוא צריך את כולם. וגם אלה שעוסקים בצדדים הגשמיים, אז ממילא הם לא כל כך רוחניים, אבל הם תורמים את התרומה שלהם. כשמסתכלים באופן כזה, רואים את כל עם ישראל כולו ביחד, ואפשר ללמד זכות. והקב"ה מקשיב ואוהב את מלמדי הזכות, אוהב לראות את האנשים שרואים את עם ישראל כעם אחד כעם מאוחד.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
דרישת המדינה היהודת מישראל ומאומות העולם
לנתיבות ישראל - עמוד קכא - "נצח אומתנו"
ח' שבט תשפ"ב
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (11)
שיעור מס' 75
כ' אייר תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ט (3)
שיעור מס' 97
כ"ד סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק י'
שיעור מס' 98
כ"ה סיון תשפ"ג
הלכות שטיפת כלים בשבת
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
איך לא להישאר בין המצרים?
למה משווים את העצים לצדיקים?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בצורת ד'?
קריעת ים סוף ומשל הסוס
איך מותר להכין קפה בשבת?
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
איך נראית נקמה יהודית?
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
מעלת וקדושת הארץ
נושאים באמונה – ארץ ישראל
הרב אליהו ברין | ז' אייר תשפ"ה
מידת הענוה חלק א'
פרק כ"ב
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ו' אייר תשפ"ה
דיבור רע פועל לרעה ודיבור טוב פועל לטובה
שיחת מוצ"ש פרשות תזריע-מצורע תשפ"ה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ו' אייר תשפ"ה
