כבוד חכמים | הרב מישאל דהאן זצוק"ל | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מישאל דהאן זצוק"ל

1733

3 דק' קריאה

יראת הכבוד והאימון המלא שהיה הצבור היהודי בכל הדורות רוחש לחכמי התורה, הצילו אותו לעתים תכופות מיד נוגשיו ומעניו הזוממים והמתנכלים לו בכל הזדמנות לכלותו גוף ונפש, ושמרו על יחודו וטהרתו מטמיעה והתבוללות. מפני שחכמי הדור ביראתם הקודמת לחכמתם, ידעו תמיד לשחות נגד הזרם של השנאה התהומית מצד ההמון הגויי הנבער הצמא לדם נקיים, והחימה הכבושה בלב המושלים העריצים אשר לא ידעו רחם. וכרב חובל בקי ומנוסה המעביר ספינתו בין גלי ים סוערים ומצליח להביאה לחוף מבטחים, כך היו חכמי הדורות מתגברים על כל הקשיים והמכשולים המערימים להם בדרכם אויביהם בנפש. וכן שמרו עליו מבפנים שמירה קפדנית לבלתי התערב הטהור בטמא והקדש בחול, ובנועם לקחם עודדו את רוחו הנדכאה ואמצו את לבו לבל ילך שולל אחרי הברק החיצוני המזוייף והבלי העמים ותועבותיהם ולבל יעוררו עליהם את קנאתם. ולכן ברגע שהצבור מתחיל להתדרדר מבחינה רוחנית והקשר והאימון בינו ובין מנהיגיו מתערער, מתפרצת מלב הגויים השנאה הרדומה, ובעקבותיה לא מאחרות הצרות לבוא, כידוע בספרי ההסטוריה, שרוב התלאות שעברו על עם ישראל בארצות נדודיו, יסודן שלא שמעו לעצתם הנבונה והשקולה של חכמי הדור.
והנה מאז החלה להתפשט תנועת "ההשכלה" (ראה אוצר ישראל ערך השכלה), הכבוד לתורה ולנושאי דגלה ירד פלאים ונעשה לנחלת העבר בעוה"ר, ודבריהם אינם נשמעים באזני הצבור. ולכן מצאונו צרות רבות ורעות שא"א להעלותם עלי גליון ולתארן בחרט אנוש. והסיבה לכך היא.א. התרחקות הצבור מן המעין הנצחי של תוה"ק.ב. התנהגותם של הת"ח. ביאור הדברים:
א. בתוך כל העלטה הכבדה של חשכת הגלות, והמועקה הנוראה האופפת מסביב, היה האיש היהודי מוצא לו נחמה ופורקן בלימוד התורה בין כתלי בית המדרש או בביתו, והתורה היתה לו לעיר מקלט ומפלט מצרותיו ודאגותיו, וממנה היה שואב אומץ לב ועוז רוח לעמוד איתן כצור חלמיש ולקבל כל החצים המורעלים היורים עליו אויביו מכל עבר ולא יפגעו בו. ומתוך אמונה איתנה ומוחלטת בנותן התורה יתב"ש, סבל כל הצרות והתלאות באורך רוח, וקוה לימים טובים ולהתגשמות כל יעודי הנביאים במלואם. ברור הדבר שבמצב כזה, ידע העם להעריך היטב את מנהיגיו הרוחניים המאירים לו את הדרך, ולכבדם כיאות לערכם הרם, ולסור למשמעתם, ולשתות בצמא את דבריהם.
אולם מאז החלה רוח החופש והדרור הדמיוניים לפעם בלב המון העם, והדרישה ללימוד התורה וקיום מצוותיה התרופפה, ירד גם כבוד התורה ולומדיה. אין ספק שכל יהודי אמיתי, היה מעדיף גלות הגוף וחירות הנפש על פני חירות הגוף וגלות הנפש. ובמקום לנצל על כל פנים החופש המדומה להתעלות רוחנית ולהתקדמות בלימוד התורה וקיום מצוותיה כראוי, נצלו אותו לצרכי הגוף ומילוי שאיפותיו. והמתעמק היטב יוכח ברעת החופש שאכל כל חלקה טובה בעם, ובעקיפין גרם גם לשואה האיומה בדורנו זה, שבה שכל עם ישראל שליש מבחירי בניו, ע"י החיה הנאצית יש"ו. ובעוה"ר, בהדי הוצא לקי כרבא (ב"ק צ"ב ע"א).
ב. הליכותיו הנעימות של הת"ח, אורח חייו הצנוע, הסתפקותו במועט, מעשיו הטובים והנקיים מכל רבב, מדותיו הנעלות, דבריו הקצרים והקולעים תמיד אל האמת, שקידתו בתוה"ק ללמוד וללמד, ועל כולם עטרת יראת שמים אמיתית הטבועה בדמו, וענות חן הנסוכה על פניו, אלה הם חלק קטן ממסכת ארוכה ומסועפת של מדות ומעשים, המקנים זכות עליונות רוחנית לכל אשר בשם ת"ח יקרא. ולכן בהעדרם, כולם או אפילו מקצתם, אין הציבור רואה בו כאיש המורם מעם, וממילא אין דבריו נשמעים, כי אין לו שום ערך בעיניהם. וזאת תוצאה בלתי נמנעת, וכאמרם ז"ל למה הת"ח דומה לפני עם הארץ? בתחלה דומה לקיתון של זהב, סיפר הימנו דומה לקיתון של כסף, נהנה ממנו דומה לקיתון של חרש, כיון שנשבר אין לו תקנה (סנהדרין נ"ב ע"ב).
ודבריהם ז"ל פשוטים וברורים. שכל זמן שת"ח מתנהג בדרכיו כיאות לת"ח, מעריך אותו ע"ה כזהב שערכו רב, דהיינו שהשפעת הת"ח על ע"ה מלאה ומקבל כל דבריו ברצון. סיפר עמו, דקדקו ז"ל בלשונם באומרם סיפר ולא אמרו דיבר, להורות על סיפורים ריקים ושיחת חולין, מעריך אותו ככסף שערכו פחות מזהב, שאין השפעתו מלאה ואינו מקבל כל דבריו. נהנה ממנו הנאה גשמית, מעריך אותו כחרש, שאין לו שום ערך, כלומר שאין לו עליו כל השפעה ואינו מקבל דבריו בכלל.
וכן הודיעונו ז"ל באומרם, כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים, לא היו חותמים על השטר אא"כ יודעים מי חותם עמהם, לא היו יושבים בדין אא"כ יודעים מי יושב עמהם, לא היו נכנסים לסעודה אא"כ יודעים מי מיסב עמהם, (שם כ"ז ע"א). והכונה בזה, שהיו נזהרים משנה זהירות בכל עניניהם בשביל כבוד התורה, ואין בזה משום גאוה ח"ו, כי כונתם היתה טהורה לשם שמים. אלה הדברים כללו אותם רז"ל במשפט קצר כדרכם בקדש, באמרם, כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים (ברכות ו' ע"ב), כלומר דבריו פועלים את הפעולה הדרושה בלב השומעים, ומכלל הן אתה שומע לאו.