פרשני:בבלי:בבא בתרא לח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא לח ב

חברותא[עריכה]

דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמו, כלומר, אפילו כשיש שלום ביניהם, הרי זה כאילו היה חירום ביניהם, ומשום שאין שיירות מצויות מזו לזו, ולכן, כל שהיה המערער בגליל והחזיק המחזיק ביהודה אינה חזקה.
אמר רב יהודה אמר רב:
אין מחזיקין בנכסי בורח, כלומר, מי שהחזיק בנכסיו של בורח ואמר "קניתי ממנו", אין חזקתו שהחזיק בזמן בריחתו של בעל הקרקע - חזקה; ומשום שלדעת רב "מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה" לבטל את חזקתו של המחזיק,  1  והרי הבורח אינו יכול לבוא ולמחות בפני המחזיק כי הלוא ברח ממקום זה מסיבה כל שהיא, וכל שאינו יכול למחות אין חזקתו של המחזיק - חזקה!  2 

 1.  יש לעיין, שבסוגיא לעיל בעמוד א מקשה הגמרא: מאי שנא שבשתי ערים החזקה היא חזקה ומשום ש"מחאה שלא בפניו הוי מחאה", ואילו בשתי מדינות אין החזקה מועילה משום שמחאה שלא בפניו לא הוי מחאה, ומשמע, שאם מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה כי אז החזקה אינה חזקה, ואין אנו אומרים שהיה לו לבוא לפניו ולמחות, ואילו כאן אנו אומרים שאם מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה כי אז היה לו לבוא ולמחות בפניו! ? והביאור הוא לכאורה, שאם מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, יש באמת לדון בשני אופנים, או שמשום כך לא תהא חזקה כי אין הוא חייב לבוא לפניו, וגם יש לומר, שהיות והמחאה שלא בפניו אינה מועילה אם כן היה עליו לבוא ולמחות בפניו והחזקה אינה מתבטלת כשהחזיק שלא בפניו; וכוונת הגמרא לעיל היא, דמקשה ממה נפשך: אם מחאה שלא בפניו הוי מחאה, הרי פשיטא שהחזקה מועילה שלא בפניו, ותיקשי למה ביהודה וגליל אינה חזקה, ואם תאמר לכן ביהודה וגליל אינה חזקה ומשום דמחאה שלא בפניו לא הוי מחאה, וגם סוברת משנתנו שאם אינו יכול למחות במקום שהוא שוב אינה חזקה ואין אנו אומרים היה לו לבוא ולמחות ומשום כך אומרת המשנה שביהודה וגליל אינה חזקה, אם כן אף ביהודה ויהודה לא תהא חזקה כמו ביהודה וגליל.   2.  כתב הרשב"ם: רב כרבי יהודה סבר, שאמר במשנתנו "ויבוא לשנה אחרת", ומשמע: צריך למחות בפניו. ולכאורה צריך ביאור: הרי רבי יהודה עוסק במי שהיה באספמיא שאין שיירות מצויות משם לארץ ישראל (וכמו שכתב המהרש"א לקמן לט א, דכל שכן הוא מיהודה וגליל, ראה שם), ובמקום שאין שיירות מצויות, הרי לכולי עלמא מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה, וכמבואר ברשב"ם לעיל ד"ה לעולם קסבר, ואם כן מה ראיה היא מרבי יהודה, כיון שהוא מיירי במקום שאין שיירות מצויות! ? ולכאורה היה אפשר לפרש, שאין הוא בא להוכיח מרבי יהודה שמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה (כי הוא הרי מיירי במקום שאין שיירות מצויות), אלא שמדברי רב הרי מוכרח - מדנקט בורח - שבאיניש דעלמא צריך הוא לבוא למחות בפניו, ועל זה כתבו שהוא סובר כרבי יהודה, דמדבריו הרי מוכרח דכיון דמחאה באספמיא אינה מחאה, צריך הוא לבוא ולמחות ואין החזקה מתבטלת, וזה הוא כדברי רב; אך מדברי הרשב"ם בהמשך הסוגיא מוכח לא כן; וכנראה כוונת הרשב"ם היא, שמדברי רבי יהודה משמע שצריך לבוא ולמחות בפניו ממש, ולא די שיגיע לאותה מדינה שהמחזיק שם; ואולם ראה בסוגיית הגמרא לקמן לט א בקושיית רבא לרב נחמן ממשנתנו, דמשמע לכאורה בהדיא לא כן, עיין שם ברשב"ם, וראה מה שכתבו התוספות כאן, וצריך עיון בכל זה).
הוסיף רב יהודה ואמר: כי אמריתה קמיה דשמואל, כאשר נפטר רב ובאתי ללמוד אצל שמואל, ואמרתי לו שמועה זו משמו של רב, אמר לי שמואל:
וכי למה לא תהא זו חזקה, וכי כל בעל קרקע שמחזיקים בשדהו למחות בפניו של מחזיק הוא צריך כדי לבטל את חזקתו של המחזיק!? עד שנאמר: היות וזה אינו יכול למחות, אף חזקתו של זה אינה חזקה!
והרי אף אם מוחה הוא שלא בפניו מחאתו מחאה, ואם כן חזקתו של זה חזקה היא, שהרי אף הבורח יכול למחות שלא בפניו של המחזיק.  3 

 3.  כתבו הראשונים, שמחלוקתם הוא בבורח מחמת ממון, כי אילו בבורח מחמת נפשות (שרוצים להורגו) בזה לא היה אומר שמואל שחזקתו חזקה, וכמבואר בהמשך הסוגיא.
ומקשינן על רב: מאי (קא משמע לן) (קסבר)!? מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה!?
והרי אמר רב: מחאה שלא בפניו הויא מחאה!? שהרי כן פירש רב את טעמו של תנא קמא במשנתנו, וכמבואר בעמוד א, ומשמע, שאף הוא סבר כתנא קמא, ולכן פירש את טעמו.
ומשנינן: לעולם סובר רב ד"מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה", ורב אך טעמא דתנא דידן קמפרש (רב לא בא אלא לפרש את טעמו של תנא קמא), וליה לא סבירא ליה כשיטתו, אלא כשיטת רבי יהודה, הסובר: מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה.
ואיכא דאמרי, כך אמר רב יהודה אמר רב:
מחזיקים בנכסי בורח, וכי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: פשיטא, וכי למחות בפניו הוא צריך!?
והכי מקשינן: רב מאי קא משמע לן!? דמחאה שלא בפניו הויא מחאה!? והא כבר אמרה רב חדא זימנא (פעם אחת) בעמוד א בביאור דברי תנא קמא, ומאחר שפירש כן רב את סתם משנתנו כבר יודעים אנו שכך הוא סובר!?
ומשנינן: אלא הא קא משמע לן רב במה שאמר: מחזיקין בנכסי בורח, דאפילו מיחה המערער בפני שנים שאין יכולין לומר לו למחזיק שמחה בו בעל הקרקע,  4  נמי הויא מחאה, ומשום שהם יאמרו לאחרים, ואחרים לאחרים, עד שיישמע לאזני המחזיק.

 4.  א. כגון שהיו חיגרין, או שהולכים למדינת הים ומרחיקים מאותה מלכות שדר בה המחזיק, רשב "ם. ב. דברי הגמרא צריכים ביאור: האיך משמע מדברי רב שמחאה כזאת היא מחאה, והרי יש באמת לומר שלא אמר רב מחזיקין בנכסי בורח, אלא מפני שיכול המערער למחות בפני שנים שיכולים לומר לו! ? וכתב המהרש"א בפירוש דברי הרשב"ם כאן: השמיענו רב, שאפילו אם אין במקומו של הבורח מי שיוכל למחות בפניהם אלא חגרין, מכל מקום אם לא מיחה בפניהם הוי חזקה; אי נמי, אפילו החזיקו בנכסי מי שירא למחות בפני מי שאינן חגרין, ומשום שירא שילכו לשם וידעו מקומו, וירדפו אחריו בעלי חוביו, מכל מקום הוה ליה למחות בפני חגרין, ומשום הכי הויא חזקה. ולשון רבינו יונה הוא "יש מפרשים דהכי שמעינן לה מינה, דמסתמא, בורח אף על פי שאינו בורח מחמת נפשות אלא מחמת ממון, אינו רוצה לגלות עצמו לבני אדם שיכולין ללכת לאותה העיר שברח משם, ומכל מקום הוא מוחה לפני בני אדם שאין יכולין ללכת שם, אף על פי שהן אומרים לאחרים, דחברך חברא אית ליה (והוא כפירוש שני של המהרש"א), ואין הפירוש הזה נכון, דכיון דאחד דבורח מחמת ממון אינו ירא למחות אף על גב דחברך חברא אית ליה וידע מקומו על ידי כן, מאי שנא דאינו מוחה אלא בפני בני אדם שאין יכולים לומר לו - ויש מפרשים דממילתא יתירא אשמועינן רב הכי, דתרי זימני לא הוצרך ללמדנו דמחאה שלא בסניו הויא מחאה. וכי תימא היכי שייך לומר דשמעינן לה בכלל הא דקא אמר "מחזיקין בנכסי בורח" אך על גב דהויא מימרא יתירא, דאילו אידך דרב דאמר גבי מתניתין "מחאה שלא בפניו הויא מחאה" לא הויא יתירא, דהא איצטריכא ליה לפרושי מתניתין! ? יש לומר: בני אדם שאין דרכן לעולם ללכת לאותה העיר קרי בני אדם שאין יכולים למימר לו, ואשמועינן רב דמחזיק בנכסי בורח בכל ענין אף על פי שאין יכולים לומר לו, ואף על פי שאין שם בני אדם שרגילין לבא לאותה העיר"; וראה עוד ברמב"ן וברשב"א מה שפירשו.
ושמואל שהיה מקשה על דברי רב ואומר "פשיטא, וכי למחות לפניו הוא צריך", היינו משום שהוא לא הבין בדברי רב שהוא בא ללמד כן, ולא אמר שמחזיקין בנכסי בורח אלא להשמיענו שאין צריך מחאה בפניו, ואדרבה הוא אינו סובר שמחאה בפני שנים שאינם יכולים לומר לו הויא מחאה -
וכדאמר רב ענן: לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל (שמעתי מפיו של שמואל): מיחה בפני שני בני אדם שיכולים לומר לו, הויא מחאה, אבל מיחה בפני שני בני אדם שאין יכולין לומר לו, לא הויא מחאה.
ומפרשינן טעמא דרב החולק על דברי שמואל, וסובר שמחאה אפילו בפני שנים שאין יכולים לומר לו הויא חזקה: משום שהוא סובר: אף אם לא יודיעו אלו עצמם למחזיק שמיחה בו המערער, הרי חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה (החבר ששמע את המחאה יש לו חבר שיספר לו על המחאה, ואותו חבר יש לו חבר שיספר לו, וכך תגיע המחאה בסופו של דבר לאזני המחזיק).
אמר רבא: הלכתא:
א. אין מחזיקין בנכסי בורח.
ב. ומחאה שלא בפניו הויא מחאה, ואם כן חזקה שלא בפניו הויא חזקה, והמחזיק בנכסי בורח יש לו חזקה.
ותמהינן על דברי רבא: תרתי (הרי אמר כאן רבא שני דברים שאי אפשר לקיימם כאחד), שהרי אם יכול הוא למחות שלא בפניו למה לא יחזיקו בנכסי בורח!?  5 

 5.  לכאורה תמוה, והרי יש לומר ד"אין מחזיקין בנכסי בורח" היינו באותו אופן שאמר רב "מחזיקין בנכסי בורח" כלומר, באופן שאינו יכול למחות אלא בפני מי שאינו יכול לומר לו, ובזה סובר רבא שאינה מחאה, ומה שאמר מחאה שלא בפפניו הויא מחאה היינו כשמוחה בפני מי שיכול לומר לו! ? וראה היטב ברשב " א.
ומשנינן: לא קשיא:
כאן - שאמר רבא: מחאה שלא בפניו הויא מחאה, ולהשמיענו שמחזיקין בנכסי בורח - בכגון שהיה בעל הקרקע בורח מחמת ממון, שהיה חייב כסף ואין לו לפרוע ומשתמט הוא מבעל החוב עד שיהא לו ממון לפרוע, שאחר בורח מחמת חוב אין רודפים, ואינו חושש שידעו היכן הוא, ויכול הוא למחות שלא בפני המחזיק, ולכן מחזיקין בנכסיו, שהרי מחאה שלא בפניו הויא מחאה.
כאן - שאמר רבא: אין מחזיקין בנכסי בורח - בכגון שהיה בעל הקרקע בורח מחמת מרדין (רצח בלשון פרסי), שרצח במקומו, וירא הוא מפני גואל הדם שלא יהרגהו, ואף חושש הוא לגלות היכן הוא, שמא ירדוף אחריו גואל הדם להורגו, ונמצא שאינו יכול למחות אפילו שלא בפניו, ולכן אין מחזיקין בנכסיו.
מבארת הגמרא:
היכי דמי מחאה, כיצד מוחין שלא בפניו?  6  אמר רב זביד: אם אמר בפני עדים: "פלניא (ונוקב בשמו של המחזיק בקרקע) גזלנא הוא", ואינו מוסיף לאמר: "שאוכל הוא את הקרקע שלי בגזלנות", לא הויא מחאה, ומשום, שאפילו אם יאמרו העדים לשון זו למחזיק לא ייזהר זה בשטרו, שהרי אינו יודע למה קורא הוא לו "גזלן" שייזהר בשטרו.

 6.  כן פירש הרשב"ם; וראה היטב את לשון הרמב"ם בהלכות טוען ונטען פרק יא הלכה ו והלכה ז.
ורק אם אמר: "פלניא גזלנא הוא, דקאכיל לה לארעאי בגזלנותא,

דרשני המקוצר[עריכה]