פרשני:בבלי:בבא בתרא קיג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קיג ב

חברותא[עריכה]

ודנה הגמרא: למאי הלכתא? הרי ודאי בנות אחות יורשות את אחי אמן אם אין בנים?
אמר רב ששת: נפקא מינה לקדם.
דהיינו, אף בירושה שעל ידי מישמוש, כגון זו, שיורשים על ידי אמם, בכל זאת הבנים קודמים לבנות.
כמבואר במימרא דלהלן:
תני רב שמואל בר רב יצחק קמיה דרב הונא: כתיב, "וירש אותה",  88  ודרשינן: "ו" מוסיף על ענין ראשון, ללמדנו, מקיש ירושה שניה, דהיינו, שאר הירושות הנזכרות בפרשה  89 , לירושה ראשונה, ירושת הבן, הקודמת לכולם.

 88.  וכמו כן אפשר לדרוש מ"ואם אין לו בת", ומשאר הירושות שנאמרו בפרשה, שנאמר בהם "ו", אלא סיפא דכולהו נקט, וכל שכן שאר הירושות הסמוכות לירושה הראשונה. רשב"ם.   89.  על פי הרשב"ם. אך לדעת התוספות, ירושה ראשונה, היא ירושת הבן, וירושה שניה, היא ירושת בן הבן, ובת הבן. בן הבת ובת הבת, וכו'.
מה ירושה ראשונה, בן קודם לבת. אף ירושה שניה, בן קודם לבת. והוא הדין ירושה עשירית.
נמצא, בן קודם לבת, ואחים קודמים לאחיות, וכן אחי האב קודמים לאחיות האב, ובני אחי האב קודמים לבנות אחי האב  90 , וכן הלאה.

 90.  אך אם היו לאב שני אחים, לזה היו בנים, ולזה היו בנות, אלו יורשים חלק אביהם, ואלו יורשות חלק אביהן. רשב"ם.
עוד בדיני ירושה:
תני רבה בר חנינא קמיה דרב נחמן: כתיב, "והיה ביום הנחילו את בניו". ודרשינן: ביום אתה מפיל נחלות. ואי אתה מפיל נחלות בלילה.
אמר ליה אביי: אלא מעתה דשכיב ביממא הוא דירתי ליה בניה, מאן דשכיב בליליא לא ירתי ליה בניה (מי שמת ביום מוריש נכסיו לבניו, ומי שמת בלילה לא יוריש) ?!
דלמא "דין נחלות" קא אמרת, שאין דנים אותם אלא ביום כשאר דיני ממונות  91 ?

 91.  לקמן נבאר מה המקור לכך שאין דנים דיני ממונות בלילה. ויש לדון, האם אין לבי"ד תורת "בי"ד" בלילה, או, דחשיבי כבי"ד, אלא שנצטוו שלא לדון בלילה. ונפקא מינא, אם עברו ודנו בלילה, אי נימא שאין להם תורת בי"ד, אין דינם כלום. ואם רק נצטוו שלא לדון, יש לומר שאם עברו ודנו דינם דין. ברמב"ן מבואר שנחלקו בזה הבבלי והירושלמי, לדעת הירושלמי (סנהדרין פרק אחד דיני ממונות הלכה ו): אם עברו ודנו דינם דין. אך לדעת הבבלי (סנהדרין יא ב) בי"ד שדנו בלילה אין דינם דין. ובקצות החושן (סימן ה ס"ב) כתב שהגירסא בירושלמי משובשת, ואף הוא מודה שאם עברו ודנו אין דינם דין. ושם איירי בגמר דין בלילה. ובזה כשר בדיעבד. עיין שם באורך בדבריו. (ועיין עוד בש"ך חו"מ סי' יח אות ה, דגמר דין לא בעי בי"ד. ואכמ"ל).
ומנלן שחלוקת נחלות כדיני ממונות  92 : דתניא: בסוף פרשת נחלות, "והיתה לבני ישראל לחוקת משפט", אורעה (נסתיימה) כל הפרשה כולה להיות דין. למדנו מכאן, שהנחלה צריכה להיות על ידי שלשה כדין.

 92.  ברשב"ם מבואר, דסלקא דעתך אמינא חלוקת נחלות הרי היא כחלוקת שותפים בעלמא, ולא חשיב דין. קא משמע לן דהוי כדין. והקשו הראשונים (עיין שיטמ"ק): ממה נפשך, אם יש מחלוקת ביניהם, אף שותפים צריכים ללכת לבי"ד, ואם אין מחלוקת בין היורשים, מדוע צריכים לדון בפני בי"ד, וכי אינם יכולים לחלוק בנכסי אביהם בלא בי"ד? ולכן פרשו התוספות: אורעא כל הפרשה להיות כדין, לענין שעל כרחם של בנים נעשים כל העומדים שם בשעת צוואה לדיינים, ועושים דין. ואין אחד מהם יכול לומר "איני רוצה לדון בפניכם אלא בפני בי"ד הגדול, או בי"ד חשוב שבעירי". אלא על כרחו מקבל אותם כדיינים. ובדברי הרשב"ם נראה לומר, דאיירי כשיש ביניהם מחלוקת כיצד לחלק, ורוצים לשאול רב כיצד ראוי לחלק מצד הדין. ובזה יש לומר, שהוראת הדיינים תחשב כדין לכל דבר, ואם טעו בשיקול הדעת אין הדין חוזר. משא"כ מחלוקת שותפות רגילה, הוי כהוראה בעלמא, ואינם נחשבים כדיינים ממילא. עוד יש לומר, דחלוקת נחלות הוי כדין לענין שאין להורות בה אלא בשלשה, ולא ביחיד. ברכת אברהם. ועיין עוד במשנת יעב"ץ (חו"מ סי' כה אות ה).
וכן למדנו מכאן לכל דיני ממונות, להיות דנים תחילתן ביום. כנחלות, דכתיב בהו "והיה ביום הנחילו את בניו"  93 .

 93.  רשב"ם. וצריך באור, הא בדיבור הקודם כתב הרשב"ם, ":. שאין דנים אותם אלא ביום, כשאר דיני ממונות דכתיב בהו, "בית דוד דינו לבקר משפט". משמע, דמהתם ילפינן שדנים אותם ביום, ולא מ"ביום הנחילו את בניו"? וצריך לומר, דההוא קרא אינו בתורה אלא בכתובים, וניחא ליה למצא לדין זה מקור בתורה. ובתוספות הקשו, לדעת רבי מאיר דדריש בסנהדרין (לד ב) "מקיש ריבים (דינים) לנגעים, מה נגעים (אין רואים אותם אלא) ביום, אף ריבים (אין דנים אלא) ביום", למה לי קרא ד"ביום הנחילו את בניו"? ותרצו, דאיצטריך לשאר דינים שאינם ירושה, וסלקא דעתך אמינא שאין ללמוד מירושה כיון שמשונה משאר דינים, קא משמע לן דאף שאר דינים אין דנים אלא ביום.
וכדרב יהודה. דאמר רב יהודה: שלשה שנכנסו לבקר  94  את החולה, רצו כותבין את העדות כפי ששמעו מפי החולה, היאך מנחיל את נכסיו, רצו עושין דין, שהרי שלשה הם, ויכולים לדון ולומר, כך הדין שפלוני יטול חלק זה, ופלוני חלק זה, שדמיהם מכוונים בשוה, וכיו"ב  95 .

 94.  דוקא אם נכנסו לבקר, יכולים להחליט האם להעיד או לדון. אך אם הביאום על מנת להעיד, אינם יכולים להפוך עצמם לדיינים. שאין עד נעשה דיין, כדלהלן. וכן אם כבר כתבו עדות אינן יכולים להפוך לדיינים, מהטעם הנ"ל. רשב" ם. אך לדעת התוספות, עד שלא יעידו בפועל, יכולים לחזור ולדון. דפסול "אין עד נעשה דיין" לא שייך אלא כשהעידו בפועל.   95.  צריך באור, כיצד עושים דין, והלא אין כאן אדם המעיד לפניהם כלום? ומבאר הרשב"ם, מבואר במסכת ראש השנה (כה ב) "לא תהא שמיעה גדולה מראיה", וכיון שהם רואים את החולה שמחלק נכסיו בפניהם, הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. ולצורך מה יעידו עדים בפניהם? ובדין "לא תהא שמיעה גדולה מראיה", עיין בתוספות (ראש השנה שם), דהוי כעדות על ידי ראייתם. (ועיין בחידושי הגר"ח פ"ג מעדות הל' ד, ובשערי ישר שער ז פרק א). אך דעת רש"י שם, שרק בעדות החודש מועילה ראיה, כיון דבראיה תלי רחמנא ולא בעדות. אך בדיני ממונות דבעי עדות, לא מהני ראית הבי"ד. והכא מהני מדין הודאת בעל דין. וכ"כ הרמב"ן בסוגיין. ובדעת הרשב"ם צריך באור, מחד נקט כדברי התוספות, שדין "לא תהא שמיעה גדולה לראיה" שייך אף בדיני ממונות, ומאידך כתב, דמהני מדין "הודאת בעל דין כמאה עדים"? ונראה, דסבר הרשב"ם, שדין "לא תהא שמיעה גדולה מראיה" אינו משום דהוי כעדות, כמש"כ התוספות שם, אלא שדי לבי"ד במה שיש להם בירור מוחלט על פי ראייתם. ובדיני ממונות לא שייך בירור מוחלט אלא מכח "הודאת בעל דין". ונפקא מינא, יעויין במנחת חינוך (מצוה תט) שדן האם בדיינים שדנו על פי ראיית עצמם שייך בהם הפסול של "נמצא אחד מהם קרוב או פסול, עדותם בטלה". והנה, אם נאמר, שראייתם מועילה מדין עדות, אכן יש לפסול עדות מדין "נמצא אחד מהם קרוב או פסול". אך, אם אינה כעדות, אין לפוסלם. דבדיינים לא שייך פסול זה.
וכותבים להם פסק דין שלא יוכלו עוד לערער אחד על חבירו.
אך אם היו שנים, כותבין עדות, ואין עושין דין. שאין בית דין פחות משלשה  96 .

 96.  ואפילו אם יצטרף אליהם אדם נוסף אח"כ, אינם יכולים לדון, ד"אין עד נעשה דיין". כדלהלן. והנה, דעת הרמב"ם דמן התורה אין צריך שלשה דיינים כדי לדון, ובחד סגי. והקשה הקצות החושן (סימן ז סק"ו), אם כן מדוע לא יעשו דין, הא מדרבנן עד נעשה דיין? (כדאשכחן גבי קיום שטרות, שאינו אלא מדרבנן, ועד נעשה דיין, ועיין כאן בתוספות ד"ה "ואין עד נעשה דיין"). ותירץ, דלא אמרינן מדרבנן עד נעשה דיין אלא בגוונא שאין צריך את גוף העדות רק מדרבנן, כגון בקיום שטרות, אך היכא שהעדות נצרכת מן התורה, וראו את העדות בזמן שאינם יכולים לדון מדרבנן, אין עד נעשה דיין. לפי שכבר נעשו עדים ולא דיינים. עיי"ש.
ואמר רב חסדא לא שנו אלא כשנכנסו לבקרו ביום.

דרשני המקוצר[עריכה]