פרשני:בבלי:בבא בתרא קלח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קלח א

חברותא[עריכה]

כאן, בצווח מעיקרא. מיד כשמסר לו את השטר התחיל לצווח.
אזי לא קנה בעל כרחו, כיון שאי אפשר לזכות לאדם דבר בעל כרחו, שהרי חוב הוא לו. דכתיב, "שונא מתנות יחיה", ואין חבין לאדם אלא מדעתו  172 .

 172.  רשב"ם. וצריך באור, דלכאורה פשיטא שלא יזכה בעל כרחו, שהרי אין לו דעת לפעול את הקנין, ומדוע נזקק הרשב"ם לומר דחוב הוא לו? ועוד קשה לאידך גיסא, דאם כן אי אפשר לזכות לאדם מתנה שלא בפניו, כיון שחוב הוא לו ואין חבין לאדם אלא בפניו, ואנן קיימא לן בכמה מקומות (כגון גיטין יד' ב') דזכין? (וכן הקשה הרש"ש, ויישב בדוחק). ולכן נראה לומר, שדעת הרשב"ם כשיטת הרי"ף בסוגיין, המפרש, דאיירי בשכיב מרע שנתן מתנה לפלוני, ואחר כך כתב לו עליה שטר, וכיון שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים, הרי כבר זכה במתנה מעת שהשכיב מרע אמר ליתנה לו. ולכן, סלקא דעתך, שאם אחר כך יצווח, לא תועיל צוחתו, כיון שכבר זכה במתנה. וקא משמע לן, כיון שצוח מיד כשבאו לתת לו את שטר המתנה, גילה בדעתו שמתנה זו חוב היא לו, וממילא לא חלה כלל למפרע. אמנם, בעלמא, אם לא צווח, ודאי אפשר ל?ז?כ?ו?ת לאדם מתנה שלא בפניו. כמו שהוכיח הרש"ש לעיל. (אבל, עיין בשיטה מקובצת בשם "מפרש לא נודע שמו", שנקט בדברי הרשב"ם דלא כדעת הרי"ף).
ומכל מקום, אף על פי שמקבל המתנה לא זכה בה, אין הנכסים חוזרים לרשות הנותן, שהרי סילק את עצמו מהם. אלא הפקר הם, וכל הקודם ומחזיק בהם זוכה בהם  173 .

 173.  רשב"ם. והביא ראיה מדברי ריש לקיש בכריתות (כד' א) "הנותן מתנה לחבירו, ואמר הלה אי אפשי בה, כל הקודם בה זכה בה". אך לדעת התוספות, קודם שזכה בשטר לא הוי הפקר מכח הנותן, כיון שהנותן לא סילק את עצמו רק אם יזכה המקבל. ובדברי ריש לקיש שהביא הרשב"ם, מפרשים התוספות, שמדובר אחר שהגיע השטר ליד המקבל, דהיינו "שתק ולבסוף צווח". והא דאמרינן הכא "שתק ולבסוף צווח, קנה", אין הכונה שהמקבל זכה בנכסים, אלא קנה לענין זה שלא יחזרו הנכסים לנותן אלא יהיו הפקר. אך בצווח מעיקרא קודם שהגיע השטר לידו, יחזרו הנכסים לרשות הנותן. ובסברא זו נחלקו גם לעיל (קלו' ב') גבי "מכר הבן בחיי האב". הרשב"ם כתב, שלא יחזרו הנכסים ליורשי הבן, כיון שהבן סילק את עצמו מהנכסים על ידי המכירה. אך דעת התוספות שיחזרו ליורשי הבן. כיון שלא סילק את עצמו אלא על דעת שהקונה יזכה בנכסים, וכיון שלא זכה בהם, חזרו הנכסים לרשותו. על כל פנים, נמצאנו למדים בדעת התוספות, שאף לאחר שבאה המתנה לידו ניתן להסתלק מהנכסים ולהפקירם בלא קנין, אלא על ידי סילוק בעלמא. ולא כדברי הרשב"ם. ובדעת הרשב"ם הקשה הקובץ שיעורים, מדוע הנותן יכול לסלק את עצמו מהנכסים בלא קנין, ואילו המקבל, אחר שבאה המתנה לידו, אינו יכול להסתלק בלא קנין? והניח בצריך עיון. ונראה מוכרח, דסבר הרשב"ם שבכל קנין ישנם שני ענינים, האחד, שמסלק עצמו מן החפץ. והשני, שנכנס לרשות הקונה. ולכן, כשנתן הראשון את המתנה, סילק את עצמו ממנה על ידי הקנין, ואף על פי שלבסוף לא חל הקנין להכניס את החפץ לרשות הזוכה, מכל מקום סילוקו חל ממנו. וע"ע בענין זה בחידושי הגרשש"ק לעיל נד' ב', (סימן כט').
כאן, בשותק מעיקרא, בשעה שקיבל את שטר המתנה, ולבסוף צווח. אזי קנה, ואינו יכול להפטר מאותם נכסים אלא על ידי שיפקירם, או יתנם במתנה  174 .

 174.  עיין בהערה הקודמת בבאור דעת התוספות בדברי הגמרא.
אמר רב נחמן בר יצחק, זיכה לו את נכסיו על ידי אחר בפניו, ושתק בשעה שנתנו את השטר לאחר בעבורו, ולבסוף כשבאו לתת לו את השטר, צווח, באנו למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן, האם קנה או לא.
דתניא, הכותב נכסיו לאחר, והיו בהן עבדים, ואמר הלה "אי אפשי בהן", כיון שאינני חפץ לשאת בהוצאות אחזקתם  175 .

 175.  אף למאן דאמר, שהרב יכול לומר לעבדו "עשה עמי ואיני זנך", (הובא בכמה דוכתי, כגון כתובות מג' א, נח' ב', גיטין יב' א, ב"ק פז' ב', ועוד מקומות), ואם כן אין הוצאות אחזקתו מוטלות עליו, מכל מקום לא ניחא ליה לעשות כן. רשב"ם.
אם היה רבן שני, היינו, מקבל המתנה, כהן, הרי אלו אוכלין בתרומה ככל קנין כספו  176 . כלומר, על כרחו זכה בהם, והרי הם כרכושו.

 176.  דכתיב גבי תרומה: "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, הוא יאכל בו". ויקרא כב' יא.
רבן שמעון בן גמליאל אומר, כיון שאמר הלה "אי אפשי בהן", כבר זכו בהן יורשין. היינו, הראשון או יורשיו  177 . עד כאן הברייתא.

 177.  הרשב"ם מבאר, שרשב"ג לא סבר כדעת ריש לקיש שהובאה לעיל, ש"הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה, כל המחזיק בה זכה בה", אלא סבר שתחזור המתנה לראשון, דאדעתא דהכי לא נתן לו. אמנם למעשה לא קימא לן כמותו בזה, אלא כדעת ריש לקיש.
והוינן בה, וכי תנא קמא סבר שזכה בהן בעל כרחו, אפילו עומד וצווח?!
אמר רבא, ואיתימא רבי יוחנן: בצווח מעיקרו, דכולי עלמא לא פליגי דלא קני.
שתק ולבסוף צווח, דכולי עלמא לא פליגי דקני. כדלעיל.
כי פליגי, במקרה שזיכה לו את המתנה על ידי אחר, ושתק, ולבסוף, כשנתנו לו את השטר, צווח. דתנא קמא סבר, מדשתיק, בתחילה, בשעה שהקנה לו, קנינהו. והאי דקא צווח לבסוף, מהדר הוא דקא הדר ביה. רוצה לחזור בו מהסכמתו. אך כיון שכבר זכה בנכסים, אינו יכול לחזור בו בלא קנין.
ורבן שמעון בן גמליאל סבר, הוכיח סופו, שצווח, על תחלתו, שאינו חפץ בנכסים כלל.
והאי דלא צווח עד השתא, דסבר, כי לא מטו לידי מאי אצווח (מדוע אצוח כל זמן שלא הגיע השטר לידי) ?.
תנו רבנן בבריתא: שכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלוני, ושלש מאות לפלוני, וארבע מאות לפלוני  178  ", ובמקרה שלא שייר לעצמו נכסים נוספים, זכו המקבלים בדיבורו בלא קנין. דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו.

 178.  התנא התשמש בדוגמאות אלו כדי להשמיענו רבותא בסימן פא, שאם אמר "תנו מאתים לפלוני, ואחריו שלש מאות לפלוני, ואחריו ארבע מאות לפלוני", כל הקודם זכה, והאחרון מפסיד אף על פי שהשכיב מרע אוהבו יותר ונתן לו מתנה מרובה. רשב"ם. ויש שכתבו באופן אחר: שאם נתן לכולם בשוה, כגון שנתן לכולם מאתיים זוז, כל הקודם במתנתו זוכה, אפילו אם לא אמר "ואחריו". שאם לא כן, היה לו לומר שיתנו להם ביחד שש מאות זוז. ורק אם נותן לכל אחד סכום אחר, אמרינן שכולם זכו כאחד. (עיין בשו"ע חו"מ רנג' ט', ובבאור הגר"א שם סקי"ח, ובתוספות גיטין נ' ב').
ואין אומרין כל הקודם בשטר זוכה  179 . ולפיכך, אם יצא עליו שטר חוב, גובה  180  מכולם באופן יחסי לחלקם.

 179.  דוקא בשכיב מרע, המקנה את נכסיו על ידי דיבור בעלמא, ואינו יכול להקנות לשנים בדיבור אחד, אזי זכו כולם כאחד. אבל בריא, המקנה על ידי קנין, כל הקודם בקנינו זוכה. רשב"ם.   180.  צריך באור, כיצד יגבה מהם הבעל חוב, והלא בעל חוב לא יכול להוציא מטלטלין מן היורשים או הלקוחות? ומתרץ הרשב"ם בשני אופנים: א. מדובר באופן שעדין לא נתנו למקבלי המתנה את הכסף, ועדיין הוא ברשות הנותן. ולכן בעל החוב יכול לגבות מאותם מעות. (בדבריו צריך באור, ומה בכך שעדיין לא קבלו את המעות, הא דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו, וכאילו הגיעו המעות לידם? ועיין בקצות החושן (רנג' ד'), ויסוד דבריו, שמתנת שכיב מרע קודם שבאה לידי המקבל עדיין נחשבת כ"מחוסרת גוביינא", ולכן לא עדיף זכותו מהמלוה. עיין שם בדבריו). באופן נוסף מתרץ הרשב"ם: כגון שנתן להם שדות השוות מאה, מאתיים, ושלש מאות זוז. הלכך, אפילו לאחר שגבו, גובה הבעל חוב מהשדות. ומוסיף הרשב"ם, "דמקבל מתנת שכיב מרע כיורש שויוה רבנן לקמן במי שמת, ומקרקעי דיתמי משתעבדי לבעל חוב". והקשו עליו האחרונים: מדוע נזקק לומר "כיורש שויה רבנן", הרי אפילו בריא שנתן מתנה, ובא בעל חוב, גובה ממנו על ידי שטרו? ומתרץ הרש"ש: רשב"ם בא לומר שאפילו במלוה על פה יגבה ממנו, ודין זה לא שייך אלא אם נאמר דכיורש שויוהו רבנן, דמסקינן לקמן (קלט' א) שמלוה על פה גובה מן היורשים, ואינו גובה מן הלקוחות.
כגון, אם בא לגבות תשעה דינרים, גובה מן המאתים שני דינרים, ומן השלש מאות שלשה דינרים, ומן הארבע מאות ארבע דינרים.  181 

 181.  רק אם אמר את שלש המתנות בבת אחת, גובה מכולם. שהרי כוונתו לתת לכולם ביחד, אלא שאין אדם יכול להוציא שני דברים כאחד. אבל אם שתק בינתים, אמרינן, כל הקודם במתנתו זכה. רשב"ם.
אבל אמר "תנו מאתים זוז לפלוני, ואחריו לפלוני, ואחריו לפלוני", אומרין כל הקודם בשטר זוכה.
כיון שכוונתו שאם ישתייר מנכסיו אחרי שיתנו לראשון, יזכה השני, וכן הלאה.
ולפיכך, אם יצא עליו שטר חוב, גובה מן האחרון. אין לו כדי חובו, גובה משלפניו, ואם עדיין אין לו כדי חובו, גובה משלפני פניו.
תנו רבנן בברייתא: שכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלוני בני בכור, כראוי לו",
כיון שהוסיף ואמר "כראוי לו", ודאי ליפות כחו בא. ולכן, נוטלן, ובנוסף עליהם נוטל את בכורתו.
ואם אמר "תנו מאתים זוז לפלוני בני, בבכורתו", ידו על העליונה, רצה, נוטלן. אם בכורתו פחותה ממאתים זוז.
אך אם רצה, נוטל בכורתו. כגון שבכורתו יתרה על מאתים זוז.  182  אךאינו נוטל שניהם.

 182.  גם אם לא אמר "בבכורתו", ידו על העליונה, ויכול לקחת את בכורתו או את המאתים כרצונו. אך בא להשמיענו, שאף אם אמר "בבכורתו", יכול לקחת את כל בכורתו אם היא יתרה על מאתים זוז, ולא אמרינן שכוונתו לתת רק את אותם מאתיים בבכורתו. רשב"ם.
וכן שכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלונית אשתי, כראוי לה",
כיון שכפל דבריו לחינם, ודאי בא ליפות את כחה. ולכן, נוטלתן, ונוטלת את כתובתה.

דרשני המקוצר[עריכה]