פרשני:בבלי:בבא בתרא קכד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קכד ב

חברותא[עריכה]

מאי טעמא: מספקא ליה  23 , אי הלכה כרבי רק מחבירו  24  (כלומר, כשנחלק עליו תנא אחד), ולא מחביריו (ואין הלכה כמותו כשנחלקו עליו רבים). וכאן שנחלקו עליו רבים, אין הלכה כמותו.

 23.  בפשטות הספק הוא כיצד לפסוק את ההלכה במחלקות רבי וחבריו. וכן למדו רוב הראשונים. אך התוספות הקשו, שהרי קיימא לן "הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו", ומדוע כאן מספקא לן? ותרצו בשני אופנים: א. הגמרא מסתפקת רק במחלוקת המובאת בסוגיין, ולא בכל מקום. אך בעלמא ודאי קיימא לן "הלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו". ב. הגמרא מסתפקת באיזה לשון נאמרה ההלכה, האם נפסק בהדיא "הלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו", ואז, אם יטעה הדיין לפסוק כרבי מחבריו, הוי טועה בדבר משנה. או דילמא, לא נאמר בפירוש "ולא מחבריו", רק מעצמינו אנו יודעים שלא פסקו כמותו במקום רבים, ולכן אם יטעה הדיין לפסוק כמותו, לא הוי טועה בדבר משנה.   24.  אף על גב דקיימא לן "הלכה כרבי מחברו", מכל מקום, יש מקומות שנפסק להדיא דלא כרבי. אלא שבסתמא, במקום שלא נפסק בפירוש, הלכה כמותו. ועיין בספר האשכול (הלכות כלי גויים, קצג ע"א). ובראבי"ה (חלק ג הלכות יו"ט, סימן תשטו ד"ה וקיבלתי מרבותי) כתב, דאמנם הלכה כרבי מחברו, אך אין הלכה כרבי במקום רבו.
או הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו. ולכן אם פסק הדיין כאחד מהם אין מחזירים אותו  25 .

 25.  הקובץ שיעורים (שעח) הביא בשם חותנו, הג"ר מאיר אטלס זצ"ל, שדין זה דוקא בדיין המכריע מדעתו, וכיון דמספקא לן, יכול להכריע כרבי או כרבנן. אך אם אינו יודע להכריע, המוציא מחברו עליו הראיה. (כ"כ הרא"ש בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות סימן ו).
אמר רב נחמן: אמר רב, אסור  26  לעשות כדברי רבי. ואם עשה דינו בטל.

 26.  ואיסורו מקרא ד"לא תטה משפט". רשב"ם. והקשה ב"ברכת אברהם", מדוע דינו בטל והא קיימא לן שאם מסתבר טעמו של היחיד מותר לפסוק כמותו? ותירץ, הכא מיירי שפוסק כרבי לא משום שנראה לו יותר טעמו של רבי, אלא מפני שטעה וסבר דהלכה כרבי אפילו מחבריו. ולכן דינו בטל.
והיינו דקא סבר, הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו.
ורב נחמן דידיה (בשם עצמו) אמר: מותר לעשות כדברי רבי.
דקא סבר, הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו  27 .

 27.  היה לו לומר - "הלכה כרבי", אלא אגב גררא דלישנא דלעיל, נקט "מותר לעשות כדברי רבי. ועיין שיטמ"ק. (אמנם לפירוש השני שהובא בדברי התוספות לעיל, אתי שפיר. דודאי אין הלכה כרבי מחבריו, רק שלא נפסק כך בפירוש, ולכן אם עשה כדבריו, מה שעשה עשוי).
אמר רבא: אסור לעשות כדברי רבי. ואם עשה עשוי.
קא סבר, מטין איתמר. כלומר, נאמר בבית המדרש להטות את הדין כרבנן. לדון כדבריהם לכתחילה. ומכל מקום אם נפסק כרבי, אין מחזירים את הדין  28 .

 28.  רשב"ם. ועיין שיטה מקובצת.
תני רב נחמן ב"שאר ספרי דבי רב" ("סיפרי דבי רב" היינו תורת כהנים  29 ), וגרס רב נחמן בהם: "בכל אשר ימצא לו", פרט לשבח שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהן. אבל שבח ששבחו נכסים מעצמם לאחר מיתת אביהן שקיל.

 29.  "סיפרי דבי רב" היינו תורת כהנים, והיא הברייתא של ספר ויקרא. ו"שאר סיפרי דבי רב", הם שאר הברייתות והמדרשים על החומשים האחרים.
ומני? רבי היא. כדלעיל.
ומאידך, תני רמי בר חמא ב"שאר ספרי דבי רב", "בכל אשר ימצא לו", פרט לשבח ששבחו נכסים מעצמם לאחר מיתת אביהן, וכל שכן שבח שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהן דלא שקיל.
ומני? רבנן היא. עד כאן הפולמוס סביב פסיקת ההלכה במחלוקת רבי ורבנן. אמנם למסקנא סמכינן על דברי רב פפא שיובאו לקמן (קכה - ב) שפסק כדברי רבנן. כיון שרב פפא היה האחרון מכל האמוראים שהובאו לעיל.
אמר רב יהודה אמר שמואל: אין בכור נוטל פי שנים במלוה בשטר  30 .

 30.  למסקנת הגמרא מדובר במלוה בשטר, ואליבא דרבנן. אבל לדעת רבי, נוטל פי שנים. ובדעת רבי מבאר הרשב"ם, כיון שהשטר הוי כגוף והמלוה היא השבח, לכן נוטל בשבח פי שנים. והקשו בתוספות, אם כן מדוע אמרו חכמים שאין הבכור נוטל פי שנים, הא כיון שיחלקו את השטרות ויטול בשטרות פי שנים, שהרי הם הגוף, ממילא יגבה את החוב, ויטול פי שנים בשבח, שהרי הוא המלוה? ועיין בקצות החושן (רעח, ו) שתירץ דעת הרשב"ם.
ומקשה הגמרא: למאן? כלומר, כאיזו שיטה סבר רבי יהודה, שהוצרך לומר דין זה?
אילימא לדעת רבנן, פשיטא!
השתא אפילו שבחא דאיתיה ברשותיה (כגון חפורה והוי שובלי, דלעיל), אמרי רבנן לא שקיל, שאין הבכור נוטל בהן פי שנים, מלוה שאינו מוחזק בנכסים כלל, מבעיא?!
אלא לדעת רבי. וסבר רבי יהודה, שאפילו לדעת רבי אין הבכור נוטל פי שנים במלוה, כיון שאינו מוחזק כלל בנכסים, אלא נייר בעלמא יש לו בידו, הוי ראוי גמור.
מקשה הגמרא: אם כן, אלא הא דתניא "ירשו שטר חוב, בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית", מני? לא רבי ולא רבנן?!
לכן, חוזרת בה הגמרא, ומתרצת את דברי רבי יהודה: דלעולם חידש את דינו לדעת רבנן!
ואם תאמר, לרבנן, פשיטא שאינו נוטל, כיון שאינו מוחזק כלל בנכסים? כדאקשינן לעיל.
יש לומר: אצטריך. סלקא דעתך אמינא מלוה כיון דנקיט שטרא כמאן דגביא דמיא, ואף רבנן יודו שהבכור יטול פי שנים במלוה, קא משמע לן רבי יהודה, שאינו נוטל פי שנים במלוה, דחשיב ראוי.
אמנם, לדעת רבי, בכור נוטל פי שנים במלוה, כיון דחשיב כשבחא דממילא. כדפירשנו לעיל (קכד - א)  31 .

 31.  בעליות דרבינו יונה (לעיל קכד-א) הקשה, מה ענין מלוה בשטר לדין שבח הבא מאליו? הלא שטר חוב כבר אתא ליד האב ויכול להקנותו בכתיבה ומסירה, מה שאין כן שבח שאינו יכול להקנותו? ותירץ א. דסוגיין פליגא על הגמרא לעיל, וסברה, דשבח התמעט מ"ימצא לו", פרט לזה שאינו מצוי בידו. ולכן אף מלוה אינה מצויה בידו. (אמנם תירוץ זה לא שייך לפי דברי התוספות להלן (קכו ב ד"ה הלכתא) שכתב דבעינן את שני הפסוקים יעו"ש). ב. כיון שקנין שטרות אינו אלא מדרבנן, נמצא שמדאורייתא אין האב יכול להקנות את השטרות לבנו. ולכן הוי ראוי. (גם תירוץ זה צ"ב, שהרי מה שאין האב יכול להקנות את השטרות לבנו מחייו אין זה מחמת חיסרון בבעלותו, אלא רק שאים אפשרות מעשית לפעול את הקנין). ועיין בשיעורי הגר"ש רוזובסקי
שלחו מתם, (שלחו מארץ ישראל לבבל): בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית (כגון שהלוה לעכו"ם). והטעם יבואר להלן.
והוינן בה: למאן?
אילימא לרבנן, השתא שבחא דאיתיה ברשותיה אמרי רבנן דלא שקיל, מלוה מ בעיא?!
אלא לרבי.
ולרבי, ברבית לא נוטל פי שנים?!
והתניא "רבי אומר בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית"?
אלא לעולם, רבנן היא.
וקא משמע לן: דמלוה כמאן דגביא דמיא, ואף לדעת רבנן חשיב כמוחזק, ובכור נוטל בה פי שנים. ולא כדברי רבי יהודה אמר שמואל דלעיל.
אמנם, בריבית אינו נוטל פי שנים, כיון שבא ליטול דבר שלא היה שלו מעולם, והוי ראוי.
אבל מעות מלוה, כיון שמעות הלוהו, ואותם הוא נוטל מכח השטר, נמצא השטר מוחזק בידו במקום מעותיו, והרי הוא כמו משכון. ובמלוה שהניח עליה משכון לכולי עלמא נוטל פי שנים. דבעל חוב קונה משכון  32 .

 32.  רשב"ם, ומבואר לכאורה בדבריו, דמלוה בשטר הוי כמלוה שיש עליה משכון. וקשה, הא שביעית אינה משמטת מלוה שיש עליה משכון, ואילו מלוה בשטר משמטת? ועיין קובץ שיעורים (שפד).
אמר ליה רב אחא בר רב לרבינא: איקלע אמימר לאתרין, (אמימר הזדמן למקומינו) ודריש, בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית. אמר ליה: נהרדעי לטעמייהו (אמימר, סבר כרב נחמן המובא להלן, ששניהם היו מנהרדעא).
דאמר רבה, יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם, יש לו (כלומר, בכור נוטל פי שנים). כיון שהקרקע היתה משועבדת לאביהם בחייו, והרי היא כמו משכון. וחשיב כמוחזק  33 .

 33.  בגמרא לקמן (קעה-ב) מבואר שסברת רבה שייכת רק למאן דאמר שיעבודא דאורייתא, אך למאן דאמר שיעבודא לאו דאורייתא לא הוי כמוחדק. (ועיין ר"ן). ובארו האחרונים: דלמאן דאמר שיעבודא דאורייתא הוי קנין שיעבוד בקרקע, ולכן נחשב כמוחזק. מה שאין כן למאן דאמר שיעבודא לאו דאורייתא, אין כאן קנין, אלא רק ערבות לתשלום החוב, ולכן אינו כמוחזק בקרקע.
אבל, אם גבו מעות, אין לו. לפי ש"מלוה להוצאה ניתנה", ואין אלו המעות שהלוה לו. וכאילו לא הוחזק בהם אביהם מעולם  34 .

 34.  ומוכח מכאן, דאף למאן דאמר "שיעבודא דאורייתא", מכל מקום אין המטלטלין משתעבדים, רק הקרקעות. ולכאורה קשה מכאן, לדברי הרשב"ם לקמן (קעה-ב) שכתב, שהמקור לדין שיעבוד, למאן דאמר שיעבודא דאורייתא, הוא מקרא ד"יוציא אליך את העבוט", והרי פסוק זה עוסק במטלטלין ? ובספר המקנה (קידושין יג-ב) תרץ, דמעיקר הדין אכן חל שיעבוד על המטלטלין, אלא, כיון ששיעבוד הרי הוא כערבות, אם כן, כיון שאין המלוה סומך דעתו על המטלטלין, כיון שאפשר להעלימן בקלות, לא חל שיעבוד עליהם. אכן, אם יאמר בפירוש שדעתו על המטלטלין, יחול עליהם שיעבוד. ובמקרה זה עוסק הפסוק.
ורב נחמן אמר: גבו מעות יש לו, (נוטל פי שנים) שהרי מעות הלוהו, ובמעות חשיב כמוחזק  35 .

 35.  כך פירש הרשב"ם. וקשה, הא מלוה להוצאה ניתנה, ואין אלו המעות שהלוהו? ומבאר הריטב"א, כיון שמעות הלוהו, עיקר סמיכות דעתם על המעות, ואילו יש ללוה מעות כייפינן ליה לשלמם, ואינו יכול לתת קרקע תחתיהם. ולכן, כשנפרעים במעות התקיים תנאי ההלואה, והוי פרעון החוב. וכיון שהיורשים מוחזקים בחוב, הוי כמוחזק. אבל כשפורע קרקע, לא התקיים התנאי, אלא הוי כמי שקנה קרקע תמורת מעותיו. ולכן הוי ראוי. אך דעת התוספות, דאף במקרה שלא הלוהו מעות, כגון בחוב הבא מחמת נזק שהזיקו את האב, גם כן חשיב כמוחזק במעות. כיון שדרך בעלי חובות לפרוע את חובם במעות ולא בקרקע, ולכן חשיב כמוחזק במעות משום דסמיכי עלייהו, אבל קרקע שאין דרך לתת קרקע בחובם, לא סמכי עלה, ולא הוי מוחזק. ולשיטתו קשה, אם כן מדוע אינו נוטל פי שנים בריבית?
אבל, אם גבו קרקע, אין לו. שהרי מעות הלוהו, ולא קרקע.
אמר ליה אביי לרבה: לדידך קשיא, ולרב נחמן קשיא:

דרשני המקוצר[עריכה]