פרשני:בבלי:בבא קמא מא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא מא א

חברותא[עריכה]

מהו דתימא  כמאן דקטלה (כאילו השור הוא שהרגה) דמי, קא משמע לן!
כלומר, קולא היא ברובע, שאם כי נגרמה מיתה על ידה, מכל מקום אין הבעלים חייבים כופר, ואין אנו מחשיבים את השור כאילו הוא זה שהרג את האשה.  1 

 1.  הקשו התוספות: מה פשע השור, היא הרגה את עצמה שהביאתו עליה! ? ותירצו, דהכא במאי עסקינן בכגון שקפץ עליה השור לרובעה, ומכל מקום חייבת היא מיתה שנתרצתה לו אחר שתקפה, והשור הוא שפשע בזה, כי "אלבשה בה יצרא" ; וראה עוד שם.
רבא אמר:
לעולם בכגון דרבעה וקטלה ברביעה עצמה הוא שאמרו שהרובע אינו משלם את הכופר; ודקא קשיא לך: למה לא ישלם, והרי מה לי קטלה בקרנא, מה לי קטלה ברביעה!?
אימא לך: קרן כוונתו להזיק, האי כוונתו להנאת עצמו הוא, ואם כן אינו בכלל "קרן", ולא חייבה התורה כופר אלא ב"קרן".
ומפרשינן: במאי פליגי אביי ורבא, שלאביי כשקטלה ברביעה חייב בכופר, ולרבא אינו חייב בכופר? ברגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק, כלומר: שור שהרג ב"רגל":
לאביי: משלם כופר, שבכל חיובי השור חייבה התורה את בעליו בכופר, ואילו לרבא: לא משלם כופר, שלא חייבה תורה כופר אלא ב"קרן".  2 

 2.  א. לכך נקט "חצר הניזק", משום ש"רגל" ברשות הרבים פטורה. ב. כתב הרשב"א, שאביי ורבא לא נחלקו לדינא בכופר ברגל, שהרי בסוף פרק כיצד הרגל מסקינן שיש כופר ברגל, והיינו כאביי, ואילו בכל מקום קיימא לן כרבא חוץ מיע"ל קג"ם; ולא נחלקו אלא בפירוש הברייתא, שלדעת רבא אין לשמוע מכאן שרגל חייבת בכופר.
כאן שבה הגמרא למחלוקת רב ושמואל, אם שור האצטדין כשר לגבי מזבח, ומביאה, דתניא כוותיה דרב שהוא כשר לגבי מזבח:
דתניא: שור האצטדין אינו חייב מיתה, ואף כשר הוא לגבי מזבח, מפני שהוא כמעושה. כלומר, כאילו המגיח הוא זה שהרג ולא השור עצמו.
מתניתין:
שור שנגח את האדם, ומת האדם.
אם שור מועד להרוג הוא, הרי הוא משלם כופר, שנאמר (שמות כא כט): "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה. אם כופר יושת עליו".
ואם תם הוא, הרי הוא פטור מן הכופר, שנאמר (שם, כח): "וכי יגח שור את איש או את אשה ומת, סקול יסקל השור, ולא יאכל את בשרו, ובעל השור נקי. ואם שור נגח הוא ... ", ודרשינן  3  (עמוד ב): "נקי" מחצי כופר, ללמד, שאין התם משלם אפילו חצי כופר, ואין דין הכופר כתשלום נזק שהתם משלם את חציו.

 3.  ראה מה שיתבאר בזה בהערות בגמרא בעמוד ב.
וזה וזה, בין תם ובין מועד חייבין מיתה, שנאמר: "וכי יגח שור את איש או את אשה, ומת, סקול יסקל השור. ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה, השור יסקל". הרי שבין תם ובין מועד נסקלים.
וכן הוא הדין - שהשור חייב מיתה בין כשהוא תם ובין כשהוא מועד,  4  וכשהוא מועד משלם כופר - בבן (קטן) שנהרג על ידי שור, וכן בבת קטנה, שנאמר (שם, לא): "או בן יגח או בת יגח, כמשפט הזה יעשה לו".

 4.  נתבאר על פי הגמרא, שהוצרכה ללימוד מיוחד, שאף התם חייב על הריגת הקטנים.
ואם נגח השור עבד או אמה ומתו, אין בעליו משלם כופר לפי השווי של המזיק או הניזק, אלא: נותן קנס שלשים סלעים לבעלי העבד, בין שהוא העבד יפה מאה מנה, ובין שאינו יפה אלא דינר אחד, שנאמר (שם, לא): "אם עבד יגח השור או אמה, כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו, והשור יסקל".
גמרא:
ומקשינן על המבואר במשנתנו שאין כופר אלא בשור מועד: וכי  5  מאחר דמתם קטלינן ליה (מאחר ששור תם נסקל כשהרג אדם), אם כן שור מועד להרוג - שהעידו עליו שלשה ימים לאחר כל נגיחה, שהרג אדם -  6  היכי משכחת לה!? והרי כבר מנגיחותיו הראשונות היה לו ליסקל!? אמר תירץ רבא: הכא במאי עסקינן, שלא היתה העדאתו על ידי הריגה בפועל של שלשה בני אדם. אלא כגון שאמדוהו להריגת שלשה בני אדם, כלומר: רץ אחרי שלשה בני אדם בשלשה ימים, וברחו מפניו, והעידו על כך בפני בית הדין והבעלים אחר כל רדיפה,  7  ואמדו בית הדין, שאילו לא היו אלו בורחים, היה הורגם.  8 

 5.  השמועה הבאה מתבארת כאן כדעת הסוברים, שאין השור נעשה מועד עד שיעידו עליו בפני בעלים ובפני בית דין על שלש נגיחות שנגח, והנגיחה הרביעית שהוא נוגח, היא חשובה נגיחה של שור המועד לחייב עליה נזק שלם, או לחייב את בעליו בכופר. וכמבוארת שיטה זו בתוספות לעיל כג ב ד"ה ולא ישמרנו, (ובתוספות כאן ד"ה כגון, כתבו, שכל הסוגיא כאן מוכחת כשיטה זו) ; ואף שברש"י שם מבואר לא כן, כבר כתבו התוספות שם, שרש"י חזר בו, ודברי רש"י בסוגייתנו, הם כשיטתו קודם חזרה.   6.  א. בגמרא לעיל כד א איתא: "איבעיא להו: "שלשה ימים" דקתני (במשנה שם: "מועד, כל שהעידו בו שלשה ימים"), לייעודי תורא, או לייעודי גברא, למאי נפקא מינה: דאתו תלתא כיתי סהדי בחד יומא (ביום אחד העידו על שלש נגיחות בשלשה ימים), אי אמרת לייעודי תורא, מייעד, ואי אמרת ליעודי גברא, לא מיעד, כי מימר אמר (בעל השור): השתא הוא דקמסהדו בי". וביאר ב"תורת חיים" שקושיית הגמרא כאן היא באופן זה: הרי סתם העדאה היא על ידי נגיחות שנוגח השור שלשה פעמים בשלשה ימים, ומעידים עליו אחר כל נגיחה, וכל שכן שלמאן דאמר ל"יעודי גברא" בהכרח שתהיה ההעדאה באופן זה; ואם כן איך נגח השור את הנגיחה הרביעית המחייבת אותו בכופר, והרי מיד כשהעידו עליו ביום הראשון היה לבית דין להורגו, וכן כשהעידו עליו ביום השני, היה לבית דין להורגו, ואם כן לא משכחת לה מועד לשלם כופר. והכרחו לפרש כן, הוא, משום שבאמת לדעת הסובר "ליעודי תורא", ואפשר ליעד שור על ידי העדאה ביום אחד על שלש פעמים, לא קשה כל כך קושיית הגמרא, כי אפשר לפרש שהעידו עליו ביום אחד על שלש נגיחות, ועד שלא הספיקו בית הדין לגמור את דינו לסקילה, נגח נגיחה רביעית ועליה הוא משלם כופר, (וכפי שמוכרחת סברא זו מהמשך הסוגיא) ; ובהמשך הסוגיא הרי מבואר, שהקושיא היא גם למאן דאמר "ליעודי תורא". ומשום כך צריך לפרש את קושיית הגמרא, שהיא משום שסתם העדאה היא על ידי שמעידים עליו על כל נגיחה שנגח בשלשה ימים (לרבי יהודה הסובר: שאין העדאה אלא על ידי נגיחה בשלשה ימים), ולכן מקשה הגמרא, האיך אפשר שייעשה מועד והרי היה לבית דין להורגו ביום הראשון שהעידו עליו. ב. כתבו התוספות, שאי אפשר לפרש, ששלשת הנגיחות הראשונות לא היו על פי עדים אלא על פי בעלים, שלענין הריגת השור אין די בזה; משום שאף לענין העדאה אין די בזה, וכמבואר לעיל כד א: "אין השור נעשה מועד, עד שיעידו בפני בעלים ובפני בית דין", וראה בהערה 14, מה שהוסיף הרשב"א על דבריהם. והרא"ש ב"שיטה מקובצת" הוסיף על דבריהם: ואפילו אם תמצי לומר, שכך מועלת ראיית בעלים לייעדו, כאילו העידו בפני בית דין, מכל מקום תיקשי למאן דאמר "פלגא נזקא קנסא", משום שלדעתו, כשם שאינו חייב חצי נזק על פי עצמו, כך אין לייעדו על פי עצמו, שהעדאת השור חשובה היא קנס, כדאמרינן בריש החובל שאין מועד בבבל; ומיהו לרב פפא שהוא אחד מן התרצנים בגמרא, תיקשי, כי הוא הרי סובר "פלגא נזקא ממונא"; וכתבו על זה תלמידי הר"פ (שם): שמא רב פפא בא לתרץ אליבא דמאן דאמר "פלגא נזקא קנסא".   7.  רשב"א.   8.  למבואר לעיל בשם ה"תורת חיים", די היה לגמרא לומר, שאמדוהו לשני בני אדם, ואת השלישי הרג, ועד שלא הספיקו לגמור את דינו, הרג אדם נוסף ; אלא שלא טרחה הגמרא לחלק בזה.
רב אשי חולק על תירוצו של רבא, ואמר: אומדנא לאו כלום הוא, ואין הוא נעשה מועד אלא בהריגה בפועל של שלשה בני אדם.
אלא, פירש רב אשי, הכא במאי עסקינן, כגון שבתחילה סיכן לשלשה בני אדם בשלשה ימים, והעידוהו על כך, אך לא הרגוהו היות ועדיין לא מת איש, ומשנגח את הנגיחה הרביעית מתו השלשה.  9 

 9.  כתב רש"י: שסיכן שלשה בני אדם: לפיכך לא נסקל בשנים הראשונים, וכשנגח שלישי מתו כולם, הלכך משלם עליו כופר. ומה שכתב רש"י שהוא משלם נזק שלם על הנגיחה השלישית, בזה הולך רש"י לשיטתו קודם שחזר בו, שכל מועד משלם נזק שלם על הנגיחה השלישית, אך כבר כתבו התוספות שרש"י חזר בו, ומודה הוא שאין מועד משלם נזק שלם אלא ברביעית. וממה שכתב רש"י שעד נגיחה שלישית מתו כולם, משמע שאי אפשר לחייבו כופר עד שלא מתו בפועל, ואף שלענין העדאה די במה שסיכן אותם ועדיין לא מתו, (וראה בהערה 12).
רב זביד אמר: הכא במאי עסקינן, בכגון שהרג שלשה בהמות, שעליהם אינו נסקל, ומכל מקום מועד הוא להריגה.
ומקשינן עלה: וכי מועד להריגת בהמה, הוי מועד להריגת אדם!?  10 

 10.  לעיל (לז א) נחלקו רב פפא ורב זביד לענין נזיקין, אם מועד לבהמה הוי מועד לאדם, ודעת רב זביד שם, שהוא מועד לאדם, וראה בזה בתוספות לעיל לז א ד"ה רב, ו"פני יהושע" כאן, וראה עוד בזה ברא"ה ב"שיטה מקובצת".
אלא, אמר רב שימי: הכא במאי עסקינן, כגון שהרג שלשה גויים, ואין השור נהרג על הריגת גוי.
ומקשינן עלה: וכי מועד להריגת גויים, הוי מועד להריגת ישראל שישלם עליהם כופר כשהרגם!?  11  אלא, אמר רבי שמעון בן לקיש:

 11.  פירש ה"מגיד משנה" (נזקי ממון י ג) את הטעם שאינו מועד, שהוא משום "דילמא בעלים מנטרי ליה טפי מליגח לישראל"; וה"פני יהושע" כתב, שהוא משום דישראל אית להו מזלא טפי. וראה עוד ברמב"ם שם, שהוא סובר שמועד לגויים (וכן לטריפה דלקמן) הוי מועד, וראה שם בנושאי כליו.
הכא במאי עסקינן, כגון שהרג שלשה בני אדם טריפה, ואין השור נהרג על הריגת טריפה, היות ו"גברא קטילא" (חי שהוא כמת) הוא הרג.
ותמהינן: וכי מועד להריגת טריפה, הוי מועד להריגת אדם שלם!?
אלא אמר רב פפא: הכא במאי עסקינן, בכגון דקטל השור וערק לאגמא, דקטל שוב וערק לאגמא (הרג השור, וברח לאגם שלא יהרגוהו).  12 

 12.  א. ובשלישית הרג שוב וברח, או שלא הספיקו להעמידו בדין עד שנגח נגיחה רביעית, ועליה הוא משלם כופר. ב. כתב הרמב"ם (נזקי ממון י ג): "או שהרג וברח, והרג וברח והרג וברח, וברביעי נתפס, שאין הבעלים חייבים בכופר עד שיסקל השור", וביאר ב"אבן האזל" (וכן פירשו עוד אחרונים), שאפילו לפי מה דקיימא לן: אף אם אין השור בסקילה, הבעלים משלמים כופר, מכל מקום היינו דוקא כשנגח שלא בכוונה או שאין עדים בדבר, אבל אם נגח בכוונה ויש עדים (ואפילו עדיין לא העידו עליו), בעינן שיתקיים הפסוק כפשוטו "השור יסקל וגם בעליו יומת". ולכן, כל זמן שלא נתפס השור, אין הבעלים משלמים כופר.
רב אחא בריה דרב איקא, אמר: הכא במאי עסקינן, בכגון שהוזמו זוממי זוממין -
כלומר, העידו עליו עדים ביום הראשון, והוזמו העדים ופטרו בית הדין את השור מסקילה; ושוב העידו עליו עדים אחרים ביום השני, והוזמו; ושוב העידו עליו עדים ביום השלישי, וגם באו באותו יום עדים שהזימו את זוממי הכתות הראשונות, ונתקיימה עדות הראשונים, והרי הוא מועד; ועד שלא הספיקו בית הדין לגמור את דינו של השור למיתה, נגח השור נגיחה רביעית כשהיה עדיין בבית בעליו, ועל נגיחה זו הוא משלם כופר.  13 

 13.  נתבאר על פי "תורת חיים" שפירש כן על פי התוספות לעיל כד א, ושם ביארו, שתירוץ הגמרא הוא רק למאן דאמר "גומרים דינו של שור שלא בפניו של השור", שאם לא כן, הרי מיד היה להם לסוקלו כשגמרו את דינו.
בגמרא לעיל כד א איתא: איבעיא להו: "שלשה ימים" דקתני (במשנה שם: "מועד, כל שהעידו בו שלשה ימים"), לייעודי תורא, או לייעודי גברא, למאי נפקא מינה: דאתו תלתא כיתי סהדי בחד יומא (ביום אחד העידו על שלש נגיחות בשלשה ימים), אי אמרת לייעודי תורא, מייעד, ואי אמרת ליעודי גברא, לא מיעד, כי מימר אמר (בעל השור): השתא הוא דקמסהדו בי".
ומקשינן: הניחא אי "ליעודי תורא" בעינן, שלדעתו נעשה הוא מועד אפילו כשהעידו עדים ביום אחד על שלש נגיחות שהיו בשלשה ימים, שפיר אפשר לפרש את המשנה כפי שנתבאר שהוזמו זוממי זוממין.
אלא, אי לייעודי גברא בעינן, וצריך שתהיה עדות בפני הבעלים אחר כל נגיחה, אם כן אין לחייב את הבעלים באופן שהוזמו העדים, אם כי לאחר כל הנגיחות התברר שעדי אמת הם, שהרי מימר אמר (יאמרו) הבעלים: באותה שעה שבאו העדים הרי לא הוה ידענא (לא ידעתי) שעדי אמת הם; וכל ידיעתי ששורי נגח הלוא לא נתקיימה אלא לאחר שנגח שלש נגיחות, ואין זו העדאה לדעת הסובר: "ליעודי גברא"!?
ומשנינן: הכא במאי עסקינן: בכגון דאמרי העדים שהעידו על נגיחות השור: כל אימת דקטיל תוריה, גביה הוה קאי (בכל נגיחה של השור היו הבעלים נוכחים), ואם כן הבעלים ידעו את האמת שהשור הוא מועד.  14 

 14.  לעיל בהערה 6 אות ב, הובאו דברי התוספות שאין לייעד שור על פי הודאת הבעלים, אלא על פי עדים; והרשב"א לעיל אחר שהביא את דבריהם, כתב: ואף על גב דאמרינן בסמוך "כגון דאמרי כל אימת דקטיל תוריה גביה הוה קאי", דאלמא ראיית הבעלים משוי ליה מועד; לא היא, דהתם על פי העדים הועד, אלא שהיו מזימין אותם עדי שקר, וכיון דהוו בעלים בשעת נגיחה, וידעי דכדין העידוהו, הוה ליה לנטוריה תוריה, דלא מצי אמר "לא הוה ידענא", ומכל מקום השור על פי עדים הועד. ביאור דבריו: קושיית הגמרא למאן דאמר ליעודי גברא, אינה משום שההעדאות הראשונות אין שמם העדאות כיון שבאותה שעה הוזמו, ובטלה העדות, ולא נתקיימה אלא לאחר כל הנגיחות. כי מאחר שנתברר שעדי אמת היו, אם כן למפרע היתה העדאה כדין. וכל קושיית הגמרא היתה, שלדעת האומר "ליעודי גברא" לא די במה שהיתה העדאה סתמית, אלא צריך שידעו הבעלים אחר כל נגיחה ששורם נגח, והם הרי לא ידעו. ועל זה מתרצת הגמרא, שהם בלאו הכי ידעו, ואין צריך שתהיה ידיעתם מכח העדות, אלא די בידיעה עצמית.
רבינא אמר ליישב באופן אחר את משנתנו:
הכא במאי עסקינן: בכגון שהיו העדים שהעידו על נגיחותיו של השור כדי לייעדו, מכירין את בעל השור, ויכולים הם להעיד בפניו ששורו נגח, ואולם אין הם מכירין את השור, כך שאין בית דין יכולים להורגו, ואחר שנגח נגיחה רביעית נודע שהוא השור שנגח בשלשת הפעמים הקודמות, והרי בעליו חייב כופר.  15 

 15.  נתבאר על פי התוספות לעיל כד ב ד"ה במכירין.
ומקשינן: מאי הוה ליה למיעבד (מה היה לבעלים לעשות), כלומר: היות וכשהעידו בפני הבעלים על נגיחות השור לא היה הוא יודע איזה שור נגח, אם כן לא ידע את איזה שור עליו לשמור, ואין זו העדאה!?
ומשנינן: משום דאמרי ליה בית הדין: תורא נגחנא אית לך בבקרך, איבעי לך נטורא כולי בקרך (שור נגחן יש לך בעדרך, היה לך לשמור על כל העדר).
שנינו במשנה: וזה וזה (תם ומועד) חייבין מיתה:
תנו רבנן: ממשמע שנאמר "וכי יגח שור את איש או את אשה, ומת, סקול יסקל השור", האם איני יודע שנבילה היא, ונבילה אסורה באכילה!?  16  אם כן, מה תלמוד לומר "ולא יאכל את בשרו, ובעל השור נקי"?

 16.  ואם תאמר: הרי צריכה התורה לאוסרו אפילו אם היה "בן פקועה" (נמצא חי במעי אמו כשנשחטה), שאינו טעון שחיטה, ואפילו נסקל מותר הוא באכילה! ? כתבו התוספות, שאין הכי נמי, אלא שבלאו הכי אומרת הגמרא, שנצרך הכתוב שאם שחטו אחר שנגמר דינו הרי הוא אסור באכילה; ולשון תוספות הרא"ש (בקדושין נו ב) הוא: כיון דבן פקועה הוי כשחוט קודם שנגמר דינו, וסקילתו זו היא שחיטתו, אפילו הכי אסור, אם כן כל שכן שחטו לאחר שנגמר דינו, דאסור בהנאה. והריטב"א בקדושין נו ב הביא בשם יש מפרשים, וכן הוא בתוספות הרא"ש שם, שברייתא זו כדעת הסובר: בן פקועה טעון שחיטה מן התורה; ותירץ הריטב"א שם בשם מורו עוד תירוץ מחודש (וכן הוא כאן ב"שיטה מקובצת" בשם הרא"ה), דהא ודאי כי אמר רחמנא: "סקול יסקל השור", לאו משום קנסא דשור (בלבד) אלא משום קנסא דבעלים נמי, הילכך על כרחך אסריה באכילה לעולם ואפילו בבן פקועה, דאי לאו מאי קנסא איכא לבעלים, אלא ודאי שלכך אמרה תורה שיסקל כדי שיהיה דינו כנבילה, ואפילו בבן פקועה שאינו טעון שחיטה".
מגיד לך הכתוב במאמרו "ולא יאכל את בשרו", שאם שחטו לאחר שנגמר דינו לסקילה, אסור באכילה. שמשעת גמר דינו לסקילה הרי הוא אסור.  17 

 17.  ומיהו שיטת רבינו תם (הובאה בתוספות סנהדרין עט ב ד"ה בשור, ובזבחים ע ב ד"ה אפילו) היא, שאין שור הנסקל נאסר מחיים, אלא דוקא לאחר שחיטה או סקילה; ואמר רבינו תם: "דכולה ההיא שמעתתא, דממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שהיא נבילה ונבילה אסורה באכילה, מוכחת כן", אך שיטת רש"י אינה כן.
אין לי אלא באכילה, עד כאן לא שמענו שהוא אסור משנגמר דינו או אפילו משנסקל, אלא באכילה.
בהנאה, מנין שהוא אסור משעה שנגמר דינו?
תלמוד לומר "ולא יאכל את בשרו, ובעל השור נקי", כדמפרש ואזיל.  18  ומפרשינן: מאי משמע, איך משמע מפסוק זה איסור הנאה?

 18.  לפי מה שנתבאר בהערה 16 בשם הרא"ה שהענישה התורה את הבעלים שיהא שורם אסור, ניחא שפיר מה שרמזה התורה איסור ההנאה ב"ובעל השור נקי". ומיהו יש לעיין, כי הניחא לשיטת רבינו אפרים בתוספות כריתות כד א הסובר שאין איסור אכילה והנאה בשור הנסקל אלא בשור שהרג אדם, ולא בשור הנסקל משום שרבע או שנרבע, ניחא; אבל לפי מה שהוכיחו התוספות שם שלא כדבריו, צריך עיון בזה.
שמעון בן זומא אומר: כאדם שאומר לחבירו "יצא פלוני נקי מנכסיו, ואין לו בהם הנאה של כלום". ואף בעל השור, "נקי" הוא משור זה, שאין לו בו הנאה של כלום.
ומקשינן על מה שאמרנו ששור הנסקל אסור באכילה והנאה משנגמר דינו:
וממאי ד"לא יאכל את בשרו" (וכן "ובעל השור נקי") אמור להיכא דשחטו לאחר שנגמר דינו, וללמדנו שהוא אסור באכילה והנאה משנגמר דינו!?
והרי אימא: דבאמת היכא דשחטו לאחר שנגמר דינו, שרי באכילה ובהנאה הוא - ואילו האי "לא יאכל את בשרו", בא להיכא דסקליה מיסקל. ודקשיא לך: הרי נבילה היא ונבילה אסורה באכילה, אימא לך: ללמדנו דאף אסור בהנאה הוא!?
והיינו, מנין שהפסוק "לא יאכל" את בשרו בא ללמד איסור לאחר שנגמר דינו, והרי יש לומר, שבאמת לאחר שנגמר דינו אינו אסור, ואילו הפסוק "לא יאכל את בשרו" בא ללמד איסור לאחר סקילה, ולחדש שהוא אסור בהנאה. שהרי אם כי איסור אכילה אכן ידענו משום שהוא נבילה, מכל מקום הוצרכה התורה לאוסרו בהנאה.  19 

 19.  ואם תאמר: אם כן למה לי "ובעל השור נקי", לא קשיא, כי יש לפרש שהוא בא ללמד איסור הנאה בעור השור, או לפטור מחצי כופר ומדמי ולדות, ועל דרך המבואר בהמשך הסוגיא, רש"י ותוספות.
ושמא תאמר: הרי "לא יאכל" כתיב, והאיך נלמד מזה לאיסור הנאה?  20  אימא לך: כדרבי אבהו!

 20.  כן נראה לכאורה לפרש, וכן כתב רש"י בקדושין נו ב ד"ה להיכא דסקליה מיסקל: "ולאסריה בהנאה אתא, דלא יאכל משמע איסורי הנאה כדרבי אבהו"; אך בתוספות ד"ה כדרבי אבהו כתבו, שלרווחא דמילתא נקט, כיון שבהכרח הפסוק בא לאיסורי הנאה, כיון שלאכילה לא איצטריך משום שהיא נבילה, וראה מהר"ם שיף בהבנת דבריהם.
דאמר רבי אבהו: כל מקום שנאמר "לא יאכל" או "לא תאכל" או "לא תאכלו", אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב בו היתר הנאה כדרך שפרט לך היתר הנאה בנבילה.  21  כמו שאמר הכתוב "לא תאכל כל נבילה, (אלא) לגר אשר בשעריך תתננה, ואכלה. או מכור לנכרי". שהנתינה והמכירה הנאה הם. וכיון שהוצרך הכתוב להתירו בהנאה, מוכח מכאן שאם לא התיר הכתוב, היינו אוסרים את הנבילה בהנאה, משום שנאמר בה "לא תאכל".

 21.  רש"י בקדושין נו ב מחק את התיבות "לגר בנתינה ולגוי במכירה".
ואם כן, אף בשור הנסקל, נאמר שבא הכתוב במאמרו "לא יאכל", לאסור אותו בהנאה משנסקל, ואיסור אכילה והנאה משנגמר דינו קודם שנסקל, מנין לנו!?
ומשנינן: אי אפשר שיבוא הכתוב "לא יאכל" ללמד על איסור הנאה כשנסקל.
כי הני מילי ש"לא יאכל" מלמד על איסור הנאה, זה רק היכא דנפיק ליה איסור אכילה ואיסור הנאה מקרא מ"לא יאכל" (במקום שאת איסור האכילה ואת איסור ההנאה אנו באים ללמוד מ"לא יאכל") -
אבל הכא, דאיסור האכילה מ"סקול יסקל" נפקא, שהרי נבילה היא, אי סלקא דעתך האי "לא יאכל את בשרו" ללמד איסור הנאה הוא בא, אם כן מדוע נקט הכתוב לשון איסור אכילה בעוד שאין לו משמעות אלא לענין ההנאה? נכתוב רחמנא במפורש "לא יהנה"!
אי נמי, יש לומר טעם נוסף שאין לומר ש"לא יאכל" בא ללמד על איסור הנאה לאחר סקילה, כי די שיכתוב הכתוב "לא יאכל". "את בשרו" שהוסיף הכתוב למה לי!? אלא ודאי הוא בא ללמד, דאף על גב דעבדיה כ"עין בשר", דשחטיה (שחטו ולא סקלו), הרי הוא אסור.
מתקיף לה מר זוטרא קושיא אחרת על לימוד איסור אכילה והנאה משנגמר דינו:
ואימא: הני מילי שאסרו הכתוב קודם שנעשה נבילה -

דרשני המקוצר[עריכה]